הפרשה החסידית לפרשת תרומה: איך נבנה את בית המקדש בימינו?

בניית המשכן, עליה אנו קוראים בפרשת השבוע, נראית כשייכת להיסטוריה, מצוה בתורה שכבר אינה קשורה אלינו באופן ישיר. אך בשורות הבאות יתברר לנו שהכוונה הפנימית בבניית המשכן נאמרה גם אלינו.

על פניו, מצוות הבורא על בניית המשכן נראית קצת כתמוהה. מלוא כל הארץ כבודו של הבורא, וכדברי הזוהר הקדוש "לית אתר פנוי מיניה" [אין מקום פנוי ממנו]. על מה ולמה צריך לבנות לו בית מיוחד? וכי הבורא צריך לדירה חומרית בנויה מעץ ואבן לדור ולשכון בו?

ספרי החסידות מרחיבים לבאר את הענין של בניית משכן להקב"ה. רצה הבורא להשרות את שכינתו כאן בעולם הגשמי שלנו. על אף שבשמי שמים יש לו רבבות מלאכים המקיימים רצונו בשלימות, בלי שום פגם, בכוחות נעלים ובדרגות רוחניות גבוהות, בכל זאת רצונו דווקא להשרות שכינתו כאן למטה בעולם הזה, וזאת דווקא על ידי האדם הקטן העשוי מבשר ודם. הרבה יותר חשובה בעיניו התגברות קטנה של אדם גשמי, על פני עבודת המלאכים הנשגבה.

ממה בונים בנין כזה? כאן בא הציווי בפרשה: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". הקב"ה מסביר שאין הכוונה לבניית בית העשוי מכסף ומזהב בלבד. הכסף צריך להגיע מכל אחד ואחד, מתוך נדבת הלב, כאשר כל אחד קורע מעצמו עוד חתיכת כסף, ועוד חתיכת זהב.

היהודי בדור המדבר לא מתלבט ושוקל כמה פעמים האם אכן לתת כל כך הרבה, או בכל זאת להשאיר לעצמו כדי מחייתו. היו יהודים שוודאי רצו לתרום הרבה יותר ממה שהיה להם, ליבם בער בהם מגודל אהבת ה' לתת למטרה גדולה ונעלה כל כך. עליהם אמר שלמה המלך בשיר השירים "תוכו רצוף אהבה".

תרומה שכזו ורצונות שכאלו אינם חתיכת זהב גרידא, זוהי "תרומת הלב". חתיכת לב מונחת כאן, בתוך בנין המשכן. כך נבנה המשכן נדבך על גבי נדבך עם עוד חתיכת לב ועוד חתיכת לב, הבנין כולו מורכב מלב אחד גדול של אהבת הבורא. בכך מתרומם כבודו של הקב"ה. לכן הנדבה נקראת 'תרומה', מלשון התרוממות.

לכן בא הציווי להביא תרומה מ – 13 סוגי חומרים: "זהב, כסף, נחושת" וכו'. 13 בגימטריה "אהבה", וגם גימטריה "אחד". לרמז ולומר שאלו אינם רק חומרים גשמיים, יש כאן כיוון ומטרה. בנין המשכן ייבנה מאהבה פנימית של האדם לבוראו.

רק בית כזה מסוגל להיות בית ומשכן לבורא עולם, בית שמפיץ רוחניות וקדושה לכל רחבי העולם. איננו יכולים לשער איזו עוצמה רוחנית יש למשכן שכזה. זה הופך להיות "לב העולם", המקום המקודש ביותר עלי אדמות, ומהווה צינור המשפיע שפע אור וברכה לעולם באופן קבוע.

רבים התקשו להבין מה הקשר בין בית המקדש להתנהגות עם ישראל? אם הקב"ה בנה בית מקדש לשמו, כדי שיהיה לו מקום להשראת השכינה, על מה ולמה כשעם ישראל חטא – חרב בית המקדש? האם במצב כזה כבר אין לקב"ה צורך בבית ומשכן בעולם?

לפי האמור, הדברים מובנים בהחלט. הבית לקב"ה אינו בית של עץ ואבן בלבד. הבית חייב להיות בנוי מלבבות אוהבים, מתשוקה פנימית של עם ישראל לבורא ומרצון פנימי טהור. ברגע שעם ישראל חוטא ומתרחק מבוראו, כל בנין האהבה מתחיל להתמסמס, עד שמרוב עוונות הוא מתמוטט בקול רעש גדול. כאשר אין אהבת ה' – אין משכן לה'. מסיבה זו, גם כאשר בית המקדש עדיין עמד על תילו, לא תמיד הייתה בו השראת השכינה במידה שווה. ניסים רבים שהיו בבית המקדש הראשון לא היו בבית המקדש השני, כי הכל תלוי בדרגת עם ישראל ובמידת אהבתו וקרבתו לקב"ה.

תורתנו הינה נצחית, ובנין משכן לה' שייך גם בימינו. כוונה מיוחדת טמונה במצוה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". לכאורה, היה מתאים לכתוב "ושכנתי בתוכו", בלשון יחיד, כאשר הכוונה היא על המקדש. אלא שהכוונה היא על כל אדם ואדם שיעשה מקדש בלבו פנימה, כדי שיוכל הקב"ה לשכון בתוכו. כמאמר הפיוט "בלבבי משכן אבנה". וכדברי רבי משה אלשיך הקדוש: "כי עיקר השראת השכינה באדם הוא ולא בבית". משכן זה ייעשה מרצונות רוחניים פנימיים, ממש כמו בזמן בית המקדש.

וכפי שמאריך להסביר בספר נפש החיים, שהאדם הוא כנגד בית המקדש, ולבו הוא כנגד קודש הקודשים. וכשנכנסת מחשבה רעה או כעס וגאווה בלבו של אדם, הרי הוא כמכניס צלם בהיכל, שמכניס דבר טמא לתוך קודש הקודשים עצמו.

וכן להיפך, כל התגברות שאדם מתגבר על עצמו הריהו גורם להשראת השכינה עליו ועל כל העולם כולו. כדברי הזוהר: "אשרי האדם שזוכה לעשות להקב"ה דירה נאה בליבו ובגופו".

הכותב הינו מנהל רוחני ומרצה בארגון 'הידברות' וראש כולל אהבת תורה