הרב יצחק יוסף לפרשת תרומה: הלכות פרשת זכור

חיוב נשים בפרשת זכור

א. בשבת הבאה נקרא פרשת זכור, שבסוף פרשת כי תצא. הפוסקים דנים אם נשים חייבות לשמוע פרשת זכור, בשו"ת בנין ציון החדשות (סי' ח) מביא בשם הגאון רבי נתן אדלר - רבו של החתם סופר - שהיה מחייב את הנשים לשמוע פרשת זכור. וכן דעת עוד גאוני עולם, המהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון סי' קב), והגאון מקוטנא בשו"ת ישועות מלכו (סי' נ), והגאון ממונקאטש בשו"ת מנחת אלעזר ח"ב (סי' א אות ה, ובספר דרכי חיים ושלום אות תתלח) ועוד. שהרי מהתורה אין זמן קבוע לקריאת פרשת זכור, רק כמו שיש גזירה על המת שמשתכח מן הלב לאחר שנה (ברכות נח:), כך לגבי פרשת זכור צריך לקרוא פעם בשנה כדי שיזכור ולא ישכח, וחכמים קבעו לקרוא פרשת זכור לפני פורים, כדי לסמוך מחיית עמלק למחיית המן (רש"י מגילה כט.). ואמנם אנחנו קוראים פרשת זכור בסוף פרשת כי תצא כל שנה, אולם מבואר בגמ' (מגילה כט:) שבארץ ישראל היו מסיימים את התורה פעם בשלש שנים, ואם כן היו קוראים פרשת כי תצא פעם בשלש שנים, לכן תיקנו שיקראו כל שנה לפני פורים פרשת זכור. ומכיון שמהתורה פרשת זכור אינה מצוה שהזמן גרמא, נשים חייבות בה, ואף על פי שחכמים קבעו לה זמן, חכמים באו להוסיף ולתקן, ולא לעקור מצוה זו מן הנשים.

רק בפיקוח נפש

ב. לעומת דברי האחרונים הללו, בספר החינוך (מצוה תרג)- אחד מגדולי הראשונים ויש אומרים שהרא"ה חיבר אותו - כותב שנשים פטורות ממצות זכור, שהרי כל מטרת הזכירה היא למחות את זכר עמלק, כמו שאומר הפסוק (דברים כה, יט): "וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח", והלא דרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה (קידושין ב:), וכן אמרו על הפסוק "וכבשוה" דרך איש לכבוש ואין דרך אשה לכבוש (יבמות סה:). וכן אמרו בגמ' נזיר (נט.): רבי אליעזר בן יעקב אומר, מנין שלא תצא אשה בכלי זין למלחמה, שנאמר "לא יהיה כלי גבר על אשה". וגם אונקלוס (דברים כב, ה) תרגם פסוק זה שלא יהיה כלי זין על אשה. אסור לאשה לישא כלי נשק, אלא אם כן במקום פקוח נפש, כגון שגרים בישובי ספר, אז מותר לה להתאמן ולהחזיק נשק, זה פקוח נפש שדוחה כל התורה. ומכיון שלא שייך אצל אשה להלחם, לכן פטורה גם ממצות זכור לדעת החינוך.

מלחמת מצוה

ג. אמנם מה שאמרו שאשה לא יוצאת למלחמה זה במלחמת הרשות, כמו שהיה אצל דוד המלך, שהיו אומרים לו עמך ישראל צריכים פרנסה, אמר להם: לכו ופשטו ידיכם בגדוד (ברכות ג:). אבל במלחמת מצוה אמרו במשנה שאפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה יוצאים למלחמה (סוטה מד:). מלחמת מצוה זה כמו שהיה בזמן יהושע שהלכו למלחמה לכבוש את הארץ על פי הדיבור, או שיוצאים למלחמה כדי להתגונן כשבאים עלינו לכלותינו. אך כתב הרדב"ז ביקר תפארת (פ"ז מהלכות מלכים ה"ד) שגם במלחמת מצוה הנשים לא היו נלחמות ממש, רק היו הולכות לבשל ולכבס לחיילים[1]. ולכן לדעת החינוך נשים פטורות מפרשת זכור, כי אינן משתתפות בפועל במחיית עמלק.

טוב לחוש

ד. זה חידוש שספר החינוך יושב ודורש את הפסוק כמו תנא ואמורא, וכי דרשינן טעמא דקרא?! על פי טעם המצוה שכתב החינוך שהזכירה נועדה למחות את עמלק, יש לפטור את הנשים. אך מי יכול לחלוק על דברי הראשונים?! וכמה אחרונים הסכימו לדברי החינוך, רבי יהודה נג'אר (בספר לימודי ה' לימוד קמד), וכן רבי יהודה עייאש (במטה יהודה סי' רפב סק"ז), והתורת חסד מלובלין (חאו"ח סי' לז), ופטרו את הנשים מלשמוע פרשת זכור. וכן דעת הרב זית רענן (הובא בשו"ת ציץ הקודש ח"א סי' נא) לפטור את הנשים משמיעת פרשת זכור. ולכן מעיקר ההלכה נשים פטורות כדברי ספר החינוך, אבל טוב ונכון שתבוא לבית הכנסת לשמוע פרשת זכור. אלא אם כן יש לה תינוק בכיין שיפריע לצבור, אמנם זה טוב שתינוק בוכה, זה מייבש את המוח, ואחר כך הוא יהיה חריף יותר, לא יתן לו מכות כדי שיבכה, אבל אם בוכה, לא נורא... עם תינוק כזה לא תבוא לבית הכנסת. ורק אם היא צעירה עדיין שאין לה תינוקות, או שהיא מבוגרת וילדיה גדולים, אדרבה ואדרבה תבוא ותשמע פרשת זכור, לחוש לדעת רבי נתן אדלר וסיעתו שאשה חייבת בזכור.

שומר הנשים

ה. יש מקומות שמארגנים קריאה לנשים, לאחר סעודת שבת באות הנשים לבית הכנסת, ומגיע השליח צבור 'שומר הנשים' וקורא להן פרשת זכור בלי ברכה. יש שפקפקו על מנהג זה, איך מוציאים ספר תורה לחינם, וכמו שהעירו כעין זה לגבי הקוראים פרשת הנשיאים בחודש ניסן מספר תורה, כי הנצי"ב כתב שאסור להוציא ספר תורה ולקרוא בו בלי ברכות, אבל מצד שני יש מצוה לקרוא תמיד בספר תורה "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו" (דברים יז, יט). והאריז"ל היה קורא שנים מקרא ואחד תרגום מתוך ספר תורה. ולכן כל שיש צורך מסויים מותר לקרוא בספר תורה. וגם להוציא ספר תורה לקרוא פרשת זכור לנשים יש בזה צורך לצאת ידי חובת האחרונים המחייבים, ויכולים להוציא את הספר תורה לתיבה ולקרוא לנשים בלי ברכה.

עדיף בעשרה

ו. אשה שיכולה לבוא לבית הכנסת בשעה שהצבור מתפללים ולשמוע פרשת זכור, זה עדיף יותר. כי בגמ' ברכות (מז:) הביאו מעשה ברבי אליעזר, שראה שחסר עשירי למנין בבית הכנסת, שחרר את עבדו והשלים מנין. והקשו בגמ': והלא המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר "לעולם בהם תעבודו"? ותירצו: לדבר מצוה שאני. והקשו עוד: והלא מצוה הבאה בעבירה היא? ותירצו: מצוה דרבים שאני. וכתב הרא"ש (פ"ז דברכות סי' כ), שדוחק לומר שהיה מדובר דוקא בפרשת זכור שהיא מהתורה, כי בגמ' משמע שלכל מצוה דרבים מותר לשחרר את עבדו, אפילו מצוה דרבנן. ואם כל המצוה לשמוע פרשת זכור בעשרה זה מדרבנן, אם כן מה נרוויח לומר שהמדובר בפרשת זכור, וכי יש מצוה מהתורה לקרוא בעשרה? מכאן הוכיח בשו"ת תרומת הדשן (סי' קח) שלדעת הרא"ש מצוה מהתורה לקרוא פרשת זכור בעשרה דוקא, כי כאשר חכמים קבעו לקרוא פרשת זכור בעשרה עקרו את האפשרות לקרוא פרשת זכור ביחיד. ולכן אשה שתגיע לבית הכנסת בשעה שהצבור מתפללים, תזכה לשמוע פרשת זכור בעשרה.

חכמים מפקיעים

ז. כיוצא בזה דנו האחרונים בענין קידוש על היין, בתורה נאמר "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ח), ומכאן למדנו שצריך לעשות קידוש בזכירת דברים בכניסת השבת, אלא שחכמים תיקנו לקדש על היין, וסמכו תקנתם על הפסוק (הושע יד, ח) "זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן", או על הפסוק (שיר השירים א, ד) "נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן" (תוס' פסחים קו.). רבי צבי אלימלך מדינוב (בספר מגיד תעלומה עמ' רפ) מחדש, שאם אין לו יין לא יוצא ידי חובת קידוש בתפלה, מכיון שחכמים קבעו לקיים את מצות הקידוש על כוס יין דוקא, והפקיעו את המצוה כשאינו מקדש על כוס. לכאורה היה מקום לדמות גם כן לגזירת חכמים שלא יאכל בסוכה כששלחנו בתוך הבית שמא ימשך אחר שלחנו, ובמשנה (סוכה כח.) "אמרו לו אם כן היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך", וכתבו התוס' בסוכה (ג.) שמי שאוכל כששלחנו בתוך הבית לא קיים מצוה דאורייתא, כיון שחכמים קבעו שאין לקיים מצוה זו אלא דוקא כששלחנו בתוך הסוכה. ואם כן הוא הדין בקידוש שלא מקיים מצוה דאורייתא בתפלה. אך בשו"ת יביע אומר ח"א (חאו"ח סי' טו בהערה) כתב לחלק, כי דוקא בסוכה שעבר על גזירת חכמים שלא לאכול על שלחן שבתוך הבית, בזה קבעו שלא קיים מצוה, כדי שלא יגיע לידי איסור, וכשם שביטלו מצוה דאורייתא של לולב ושופר, שלא יבוא לידי חילול שבת, על ידי שיעביר אותם ברשות הרבים כדי לשאול את רבו כיצד סדר הנענועים, או כדי שילמד אותו דיני התקיעה. אבל המתפלל כפי הדין בלי שום איסור, חכמים לא ביטלו לו את הקידוש דאורייתא. על כל פנים לגבי פרשת זכור, כאמור, לדעת הרא"ש והתרומת הדשן לא יוצאים ידי חובת המצוה אלא בעשרה, ולכן אשה שאפשר לה, תבוא לבית הכנסת בשעת התפלה ותשמע פרשת זכור עם הצבור.

האם נוהגת בשבת

ח. יש מקשים (בשו"ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן תקט) שמצות מחיית עמלק הזמן גרמא, מפני שאינה נוהגת בשבת, זה לא קרבן שדוחה שבת. כשיבוא המשיח ויגלה לנו מי זה עמלק, אם נראה אותו בשבת, נתפוס אותו, ובמוצאי שבת נברך "אשר קדשנו במצוותיו וצונו למחות את עמלק" ונהרוג אותו. ומכיון שאי אפשר למחותו בשבת אם כן הזמן גרמא שנוהגת רק בימות החול. אבל אין כאן קושיא, כי הזמן של מחיית עמלק הוא קיים תמיד, ורק בשבת 'אריא הוא דרביע עליה' (כלשון הגמ' עירובין עח:), זהו איסור צדדי של חילול שבת, אבל המצוה קיימת בכל זמן, ובכזה אופן לא נחשב למצות עשה שהזמן גרמא.

צריך עיון על הצריך עיון

ט. הזכרתי כאן פעם, מה שכתב באור לציון ח"ג (עמ' קפו) ונשאר ב'צריך עיון', הוא מקשה על הרש"ש (בהגהותיו על עץ חיים פרק טו שער ג) שכתב שעל פי הקבלה אין לקיים מצות שילוח הקן בימי העומר, וכן בחודש תשרי עד לאחר שמיני עצרת, והלא כתב בספר החינוך (מצוה תקמה) שמצות שילוח הקן נוהגת בין בזכרים בין בנקבות, כלומר שגם אשה חייבת במצוה זו, והלא זו מצוה שהזמן גרמא, כיון שאין לקיימה בימי העומר. וכתב שאולי יש חילוק בין קודם החורבן או לאחר החורבן, והניח ב'צריך עיון'. אם זה הוא כתב את הדברים האלה, אז 'צריך עיון' על ה'צריך עיון' שלו... קושיא מעיקרא ליתא, על פי הקבלה אין לקיים שילוח הקן בימים אלה כי מבלבל בזה את העולמות למעלה, אבל מי שעשה שילוח הקן בודאי שקיים מצוה, גם לפי דברי הרש"ש, בשמים ירשמו לו שקיים מצוה, רק שעשה 'בלאגן'. ואינו דומה לשאר מצוה שהזמן גרמא, למשל אם מישהו היום יטול לולב או יתקע בשופר, לא עשה כלום. לכן אני מסתפק אם חכם בן ציון אבא שאול ע"ה כתב את זה, הרי הוא היה גברא רבא, אדם גדול, יקשה קושיא כזאת, ועוד נשאר בצריך עיון?! אולי הוא אמר קושיא זו בשיעור לחדד התלמידים שיתעוררו...

שתי צפורים במכה

י. בתרומת הדשן (סי' קח) כותב, שמושב קטן שאין בו עשרה, צריכים ללכת מערב שבת ולשבות בעיר שיש שם עשרה, כדי שישמעו שם פרשת זכור בעשרה. אלא שאנשים לא היו זהירים בזה, והיו באים רק בפורים, עם תחפושות, לשמוע קריאת המגילה. המגן אברהם (סי' תרפה) כתב ליישב שהם רוצים 'לתפוס שתי צפורים במכה', כי בפורים הם שומעים גם פרשת "ויבא עמלק" שהוא כמו זכור, וגם קריאת המגילה. והגאון משנה ברורה (סי' תרפה ס"ק טז) תמה עליו, שהרי כל המטרה בקריאת פרשת זכור שלא לשכוח מה שעשה לנו עמלק, ולזכור שצריך למחותו, וזה כתוב רק בפרשת זכור, אבל בפרשת ויבוא עמלק לא נאמר כן, ואיך יצא ידי חובה. ואכן מסתבר כדברי המשנה ברורה.

יכוין בכי תצא

יא. ומטעם זה כתבו הרבה אחרונים, שמי שנאנס ולא שמע פרשת זכור מאיזו סיבה, כגון שהיה חולה ומרותק למיטה, יתן בדעתו בחודש אלול כשקוראים פרשת כי תצא, יאמר לשליח צבור שיכוין להוציאו, וגם הוא יכוין לצאת ידי חובה. ולא יסמוך על פרשת ויבא עמלק שקוראים בפורים.

נודע למפרע

יב. וכן קרה כמה פעמים שהספר תורה שקראו בו פרשת זכור היה פסול, בשעה שקראו חשבו שהוא כשר, ולאחר כמה שבתות גילו שיש בו טעות, ונודע למפרע שהספר תורה היה פסול, יכוונו בפרשת כי תצא לצאת ידי חובה. היום יש הרבה מקומות שהשליח צבור בפרשת כי תצא מכריז, שמי שלא שמע פרשת זכור יכוין לצאת בקריאת המפטיר.

לא משוח

יג. צריך לדקדק לקרוא פרשת זכור מהספר תורה הכי מהודר שיש בבית הכנסת, ולכן אם יש בבית הכנסת ספר תורה משוח ושאינו משוח, יקראו בשאינו משוח שהוא מהודר יותר. היום אכשור דרא ורובם מקפידים שלא יהיה משוח, כי יש אומרים שהמשיחה חוצצת. מעיקר הדין "כל לנאותו אינו חוצץ" (סוכה לז.), והכותב על קלף משוח יכול לכתוב יותר מהר ויותר יפה, ולכן מי שהזדמן לו ספר תורה משוח, כגון בצבא, יכול לעלות ולברך על ספר תורה כזה. ובפרט שיש לצרף מה שכתב הרמב"ם בשו"ת פאר הדור (סי' ט), שמותר לברך על ספר תורה פסול. ואמנם נפסק להלכה בשלחן ערוך (סי' קמג סעיף ג) שבשום אופן אין לברך על ספר תורה פסול, מכל מקום דעת הרמב"ם חזי לאצטרופי בנידון ספר תורה משוח שמעיקר הדין הוא כשר. אולם בפרשת זכור יש לחוש לדברי המחמירים, ויקראו בספר תורה שאינו משוח.

אולי היה במחשב וירוס

יד. היום רוב ספרי התורה החדשים עוברים בדיקת מחשב, המחשב מגלה חסרות ויתרות, אבל עדיין עלולות להימצא טעויות, אצלנו בישיבה היה ספר תורה מהודר שעבר בדיקת מחשב, ופעם אחת מצאנו שחסרה בו מילה שלימה, אולי היה במחשב וירוס... הרב שמואל ואזנר (שליט"א) מחייב לבדוק ספר תורה במחשב, כיון שיש אפשרות כזו לבדוק בדיקה מעולה. אולם קשה לחייב את כולם בבדיקת מחשב, האם נוכל לחייב את הצבא שיבדקו את כל ספרי התורה שלהם בבדיקת מחשב?! בילקוט יוסף (מהדורת תשס"ד סי' לב עמ' תקמב) כתבנו שאין חובה לערוך בדיקת מחשב לספר תורה, מכיון שעל ידי בדיקת מגיה יש לספר תורה "חזקת בדוק" (ע' פסחים ד.), ואין צריך לבדוק ע"י מחשב דוקא, וכמו שכתב הרא"ש (כלל ב סי' ט) שאין חובה לבדוק את הציציות קודם שמתעטף בטלית, משום שיש להעמיד את הטלית בחזקת כשרות. ורק בדרך חומרא וחסידות יבדוק את הציציות, אם יש לו זמן. והוא הדין בדין בדיקת מחשב, שראוי ונכון לבדוק, אבל אין כאן חובה, בפרט שיש לנו לצרף את דעת הרמב"ם הנ"ל שמותר לברך על ספר תורה פסול. וכן הסכים לזה מרן זיע"א, שטוב ונכון לבדוק במחשב, ובפרט שהיום בדיקת המחשב היא בזול, אבל אין חיוב בדבר. ועל כל פנים בפרשת זכור שהיא מהתורה ראוי לחשוש לדברי הרב ואזנר, ולקרוא דוקא בספר תורה מהודר שעבר בדיקת מחשב.

דוקא מספר

טו. פרשת זכור צריך לקרוא מתוך ספר תורה על קלף דוקא, כי בגמ' מגילה (יח.) למדו שצריך לקרוא את מגילת אסתר מהספר דוקא, שנאמר במגילה "והימים האלה נזכרים ונעשים", ונאמר אצל עמלק "כתוב זאת זכרון בספר", ואם כן בודאי שפרשת זכור צריך לקרוא אותה מספר התורה הכתוב על קלף.

גט על עלה של זית

טז. לגבי גט אין חובה שיכתוב על קלף דוקא, ואפילו כתב על עלה של זית, או על קרן של פרה, כשר (גיטין יט.). כי בגט נאמר "וכתב לה ספר כריתות", ולא כתוב "בספר" (גיטין כא:). ורק לכתחילה צריך שסופר יכתוב את הגט על קלף, וי"ב שורות. אבל גם אם כתב גט על עלה של זית ונתן לה, מגורשת, ואפילו אם לא רצתה לקבל, מגורשת בעל כרחה.

חרם דרבינו גרשום

יז. רבינו גרשום עשה חרם שלא לגרש בעל כרחה, וכך נוהגים האשכנזים שלא לגרש אשה אלא מדעתה (כמ"ש הרמ"א בהגה סי' קעח סעיף ט). אבל אצלנו - הספרדים - אין חרם דרבינו גרשום שלא לגרש אשה בעל כרחה, כמבואר בשלחן ערוך אבן העזר (סי' קלט סעיף ג). ולכן אם לא מסתדר עם אשתו, ויש ביניהם קטטות ומריבות, מעיקר הדין יכול לתת לה את הגט בעל כרחה. מרן זיע"א בשו"ת יביע אומר (ח"ה חאה"ע סי' א אות ב) מספר ששאל את רבני מרוקו על מנהגם בחוצה לארץ, ואמרו לו שמנהג מרוקו שמגרשים אשה בעל כרחה, כפסק מרן השלחן ערוך. אבל אני מזהיר: יש חוק שאוסר לגרש בעל כרחה, ומי שעובר על החוק צפוי לעונש של חמש שנות מאסר, כל העורכי דין יודעים את החוק הזה, האשה תספר לעו"ד שהוא גירש אותה בעל כרחה, ויכניסו אותו לכלא לחמש שנים, אולי ימסור שיעורי תורה בכלא... רק אם בית הדין הגדול מאפשרים לו לגרש בעל כרחה, מותר.

שבועה חמורה

יח. מלבד החוק שאוסר לגרש אשה בעל כרחה, בארץ יש בעיה נוספת של שבועה חמורה, שהחתן נשבע שבועה חמורה בחופה שלא ישא אשה על אשתו, ולא יגרש אותה בעל כרחה. אלא אם כן היא חולה ונכפית, יכול לטעון לבית הדין על דעת כן לא נשבעתי. ולכן לא יבוא אדם ויכתוב גט בעצמו ויזרוק לה אותו, אלא ברשות בית דין. גם בזריקה יש עקולי ופשורי באיזה אופן מועילה נתינה כזו כדי לגרש. וכאמור, גם מצד השבועה, וגם מצד החוק, ולכן צריך לעשות הכל במסגרת בית הדין, והם יפסקו לו על פי התורה.

אשה שניה

יט. בדרך כלל כשאי אפשר לגרש אשה, או שהיא מסרבת להתגרש כפי הדין, בית הדין נותנים לבעל היתר לישא אשה שניה. מרן השלחן ערוך באבן העזר (סי' א סעיף י) לאחר שהביא את חרם דרבינו גרשום, כותב: שלא החרים אלא עד סוף האלף החמישי. אנחנו היום בשנת חמשת אלפים ושבע מאות ושבעים וחמש שנים לבריאת העולם, כלומר החרם הזה נפסק כבר לפני 775 שנים. אך מרן הוסיף שם (בסעיף יא) שטוב לעשות תקנה עם חרמות ונידויים שלא ישא אשה שניה, שהרי אפילו עם אשה אחת הוא לא הסתדר... ולכן נהגו הספרדים לעשות שבועה חמורה שלא ישא אשה שניה על אשתו.

על מה נשבע

כ. ישנו מכתב שהובא באיזה ספר (משפט הכתובה שער ח פרק ב אות טז) בשם חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל, שהשבועה הזו חלה רק על ארבעה דברים, ולא על כל הכתוב בכתובה: 1. שלא ישא אשה על אשתו. 2. שלא יגרש אותה בעל כרחה. 3. שלא ישעבד נכסי מלוג שלה. 4. שלא יסע לאומן - לחו"ל - בלי רשותה. באחת החופות אמרתי את זה לחתן, ושמע אותי ידידנו הדגול רבי אריה דרעי הי"ו וסיפר למרן זיע"א, מרן אמר לי אחר כך על דברי חכם בן ציון: זה לא נכון, הרי כתוב בכתובה "וגם נשבע שבועה חמורה על כל הכתוב בכתובתא דא", השבועה על הכל. אם כן יש מחלוקת על מה בדיוק חוזרת השבועה.

ראש ה'מוסד' לא מרשה

כא. כשהגעתי לבית הדין הגדול, ראיתי שיש שלחן ארוך מאוד עם המון תיקים, חלק של נשים עגונות כבר כמה שנים שלא מצאו להם פתרון, היתה אשה בוכרית שבעלה היה בלדר - מעביר כספים - והלך לברית המועצות ולא חזר, 13 שנה הוא נעלם, ולמרות שהיה קשור מאוד לאמו, לא יצר עמה קשר, ולא ידעו מה לעשות. הבנתי שכנראה התעסק עם המאפיה הרוסית, בקשתי להפגש עם אחד מראשי המוסד, ואמרתי לו שאני רוצה להפגש עם המאפיה הרוסית ולבדוק אתם מה עם הבעל. אותו איש מוסד לא הרשה לי להפגש עם המאפיה. טוב, שיפגש מישהו מטעמי, לזה הוא הסכים. וכך סדרנו את כל הדרוש לנסיעה יחד עם הדיינים בבית הדין הגדול - הרב ציון בוארון והרב ציון אלגרבלי - ושלחנו שליח מיוחד לפגוש מישהו מהמאפיה הרוסית, ואמר לו בפירוש, כמסיח לפי תומו שהרגו אותו. היום יש טלפון, ואינטרנט, אם הוא חי איך יתכן שלא יצר קשר עם אמו?! ועל ידי העדות הזו, ועוד כמה צירופים, התרנו אותה. התקשרתי לאשתו להודיע לה שהיא מותרת להינשא, מתחילה היא לא האמינה, ושמחה מאוד על הבשורה הטובה שלאחר כמה שנים נמצא לה פתרון.

ההיתר שהציל

כב. וכן היו לנו בבית הדין הגדול כמה תיקים של היתר נישואין לבעל לישא אשה שניה, כשמדובר באשה חולת נפש שאין לה דעת לקבל גט ולשמור עליו, למה ישאר הבעל עגון?! ואע"פ שנשבע שלא לשאת עוד אשה, לא נשבע על דעת כן שתהיה חולה. ולכן חתמנו לכולם והתרנו להם. אם הבעל ספרדי אין צורך להחתים מאה רבנים כדי להתיר לו אשה שניה, אבל כשהבעל אשכנזי צריך להחתים מאה רבנים. לפני ארבעים שנה, כאשר מרן זיע"א היה רב ראשי לישראל, הגיע אלינו לכולל חזון עובדיה עם טפסים והחתים 40 אברכים להתיר אשה שניה לבעל אשכנזי שאשתו היתה חולה, אמר לאברכים: אני מכתיר את כולכם לרבנים, וכולנו חתמנו, וכך החתים בעוד כולל עד שהגיע למאה רבנים. היה מקרה לפני ארבעים שנה בחיפה, יהודי אחד אשתו חלתה נפשית, והרב גורן לא הסכים להתיר לו לישא אשה שניה, ואז היה חוק שצריך שיחתמו שני הרבנים הראשיים כדי להתיר לו, מרן זיע"א פעל עם הפוליטיקאים ושינו את החוק שרב ראשי אחד יכול לחתום ולהתיר לישא אשה שניה, וחתם לו. לאחר עשרים שנה הזמינו את מרן לערוך חופה, והנה התברר שהחתן נולד מהנישואין השניים בזכות ההיתר שנתן לו הרב, וזכה להקים בית של תורה, וכל בניו בני תורה.

אותה שבת לא אכלתי חמין

כג. כשהייתי בניו ג'רזי, בעיירה 'דיל', הלכתי לאכול חמין בשבת אצל רב העיר, והיו שם עשרה תלמידי חכמים חשובים, ראש ישיבת קמניץ, ראש ישיבת לייקווד, הנכד של רבי ברוך בר, והנכד של רבי אהרן קוטלר, ועוד, כולם צדיקים וחסידים. והם התקיפו אותי על המנהגים שלנו. בשבוע שעבר סיפרתי לכם על מה שטענו לי על ההברה הספרדית, אבל היו הרבה נושאים שתקפו אותי, ואני עניתי להם, היו לנו ויכוחים עד השעה שתים בצהריים, אותה שבת לא אכלתי חמין... אומר לי ראש ישיבת לייקווד: עד מתי אתם מחטיאים את הרבים?! אנחנו מחטיאים את הרבים?? אתם עושים שבועה חמורה תחת החופה על כל הכתוב בכתובה, ובכלל זה שיכבד את אשתו, הכלה לא חותמת בכתובה לכבד את בעלה, כי זה פשוט שהיא תכבד אותו, אבל הוא חותם ונשבע, ואם אשתו תרצה שמלה חדשה לחג, אבל הוא אברך שבקושי מקבל 2,000 ₪, וגם מזה מורידים לו על איחורים... אין לו כסף לקנות לה, היא תבכה והוא עובר על השבועה. וכן לפעמים יש ויכוחים בין האיש לאשה, רק טיפשים לא מתווכחים, והבעל מצער את אשתו ועובר על השבועה. כך טען לי בכעס ראש ישיבת לייקווד, וחבריו עוזרים לו 'אֵכְמֵיְין אֵכְמֵיְין'...

מעשה אבות סימן לבנים

כד. הם רצו לשמוע מקורות למנהג שלנו, ולא לומר להם רק "כך מנהגנו". אמרתי להם: תשמעו סיפור שהיה בחודש ניסן תשל"ג, היה בחור מישיבת 'בית התלמוד' שהזמין את מרן זיע"א לערוך לו חופה, והיה שם ראש הישיבה הרב דוב שוורצמן, אני זוכר אותו מהשטיבלך בסנהדריה שהיה דופק את ראשו בקיר כשהיתה לו קושיא ברמב"ם, והנה מרן עשה שבועה חמורה, והרב שוורצמן צעק: מה הוא עוֹיְשֶׂה? הוא מכשיל את החתן, מחטיא הרבים! זה היה מביך, כך צועקים על מרן היביע אומר בפני כולם?! חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל היה שם, הוא תפס את הרב שוורצמן ולקח אותו הצדה, אני הלכתי אחריהם לשמוע מה הם מדברים, אין בזה חרם דרבינו גרשום, זה לא מכתבים... חכם בן ציון שאל אותו: למה אתה צועק? אמר לו: הוא מכשיל את החתן, אם החתן לא יכבד את אשתו הוא יעבור על השבועה. אמר לו חכם בן ציון: זה מנהגנו. אמר לו: מה איכפת לי מנהג הספרדים?! אמר לו חכם בן ציון: השבועה הזאת מביא אותה מרן השלחן ערוך בסדר החליצה (אבן העזר סימן קסט אות מו), רק שיש כאלה שחשבו שהבית שמואל כתב את סדר החליצה, אבל כבר כתבו הלבוש וכנסת הגדולה (שם) ורבי עקיבא איגר (סי' א) שמרן עצמו כתב את סדר החליצה. גם הרדב"ז כתב את השבועה הזו. אז לא היו מריבות?! ספרי השותי"ם מלאים בסיפורים על מריבות שהיו בזמנם, ולא חששו שיעברו על השבועה. כי שבועה זו באה על מריבה שיוצאת מגדר הרגיל, כגון שהולך לגור בדירה אחרת, אם לא קונה לה שמלה כי אין לו, זה מנהג האברכים... והרבה אחרונים הביאו את השבועה הזו, המבי"ט, מהרי"ט, מהריק"ש. הרב נוה שלום חזן (דיני אישות סעיף ב) כותב שכן היה מנהג הספרדים בכל הארץ, וגם החיד"א כותב כך. כששמע את זה הרב שוורצמן, אמר לחכם בן ציון: לא ידעתי את כל זה, חשבתי שמנהג זה הגיע אולי משוק מחנה יהודה, או שוק הכרמל, אבל אם ככה בסדר גמור. סיפרתי להם את הסיפור הזה, ואז פונה אלי ראש ישיבת לייקווד: אתה יודע מי אני? אני הבן של הרב שוורצמן! אמרתי לו: יפה מאוד, מעשה אבות סימן לבנים...

אהה, אני מבין

כה. צריך לשמור על המנהגים שלנו. מרן זיע"א ביטל כמה מנהגים שיש בהם שמץ של איסור, כמו המנהג לענות ברוך הוא וברוך שמו בקידוש, אבל מנהגים מבוססים שלנו צריך לשמור עליהם, בבחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'". הרב אלישיב והרב שלמה זלמן אוירבך היו כועסים מאוד על ראשי ישיבות אשכנזים שלא מרשים לעשות שבועה חמורה בחופה. לצערנו היום יש גם ראשי ישיבות ספרדים שמכריחים את הבחורים שלא לעשות שבועה, ומאידך מכריחים אותם לעשות חדר יחוד. כשסיפרו לרב אלישיב שיש ראשי ישיבות כאלה, הוא שאל: זה מראשי הישיבות הצעירים או הזקנים? אמרו לו מהצעירים, אמר: אהה, אני מבין...

פרי האדמה או פרי העץ

כו. כשראו שאני עונה להם כל דבר עם מקורות, שמחו על כך. הם סיפרו לי שנפגשו עם כמה ראשי ישיבות שבאו לאסוף תרומות בחו"ל, וכשהיו שואלים אותם על מנהגי הספרדים, היו עונים להם: כך מנהגנו! בלי להסביר. כנראה עדיין לא הגיעו לסימן קסט... שאלו אותי עוד: מאיפה אבא שלך המציא את זה "קבלנו הוראות מרן"?! יכולתי לומר להם שכך כתב בספר 'פרי האדמה' מלפני 300 שנה, של רבי מיוחס בכ"ר שמואל, אבל הם לא מכירים מי זה 'פרי האדמה', 'פרי העץ'. שאלתי אותם: יש כאן ספר חזון איש? הביאו לי, החזון איש היה אשכנזי, וכולם מכבדים אותו, היה פאר הדור והדרו. פתחתי להם חזון איש על יבמות (סי' קלד ד"ה הא), שם הוא כותב שקבלנו הוראות מרן השלחן ערוך מדין מרא דאתרא, ומסביר את הדברים על פי דברי הגמ' (חולין קטז.) לגבי מקומו של רבי אליעזר ורבי יוסי הגלילי. לקחו את הספר וכל אחד הראה לחבירו וקיבלו את הדברים. האמת שכל הפוסקים כתבו שקבלנו הוראות מרן, מהר"י מינץ, מהראנ"ח, הפרי מגדים, היעב"ץ, רבי יהונתן אייבשיץ, הפני יהושע, האדמת קודש, מהר"ם בן חביב, הלק"ט, החיד"א, רבינו יוסף חיים, כל ה'ראשונים לציון' לדורותיהם, בספר עין יצחק ח"ג (עמ' לא) הבאנו 139 מגדולי האחרונים – מדורו של מרן עד לפני חמשים שנה – שכתבו כן. וכולם סמכו על דברי הריב"ש שיכולים הקהל לקבל פוסק מסויים עליהם ועל זרעם.

קבלנו הוראות מרן

כז. יש אחד שהוציא לאחרונה ספר, אילו מרן זיע"א היה בחיים כמה היה כועס עליו, הוא כותב בספרו שאין דבר כזה "קבלנו הוראות מרן", רק "קבלנו הוראות הרמב"ם", ומעתיק משבחי הרמב"ם מספר "שם הגדולים", וכן העתיק מדברי מרן זיע"א מהקדמתו לשו"ת פאר הדור. כל האחרונים לא שוים בעיניו! כולם טעו חס ושלום. הוא כותב שאף על פי שהרמב"ן והרשב"א והמאירי חלקו על הרמב"ם, לא מפיהם אנו חיים, כי לא ידעו מי זה הרמב"ם. שמעתם? הוא יודע, הראשונים לא ידעו... כתב כל מיני חידושים והמצאות מהראש שלו. הוא שלח לי שליח לשאול למה אני מדבר עליו, אמרתי לו: דיברתי, ואני עוד ידבר. וכי המתינו שמרן יסתלק מהעולם כדי להרוס את מפעל חייו?! מרן צפה ברוח קדשו וכתב עליו מה שכתב בחזון עובדיה חנוכה...

צריכים לשמור על מה שמרן עשה ופעל

כח. השבוע פנו אלי מעיר אחת: יש פה אחד שאומר שצריך להחליף את כל הספרי תורה והתפילין, כי קבלנו הוראות הרמב"ם שיש לו שיטה אחרת בעשיית התפלין, ויש אנשים ששומעים בקולו. מסכנים, חוסכים פרוטה לפרוטה כדי לעשות כדבריו. מאיפה האומץ הזה נגד כל גדולי הדורות?! אני מודיע כאן: מי שיחליף ויניח תפלין כדעת הרמב"ם, מברך ברכה לבטלה לדעת מרן השלחן ערוך. אנחנו אמונים כאן לשמור על הקו של מרן זצ"ל, צריכים לשמור על מה שמרן עשה ופעל, בלי לנטות ימין ושמאל.