עודד הרוש: "היהדות לא צריכה להישאר רק בבתי הכנסת ובבתי המדרש"

אם עדיין לא נתקלתם בפניו המאירות של עודד הרוש, ובדבריו המחכימים שבנחת נאמרים ונשמעים, סביר להניח שזה יקרה בקרוב. לאחר כמה שנים של עשייה נמרצת אך חרישית, החל לאחרונה עודד לפרסם את דעותיו בכלי התקשורת. נכון לעכשיו, את עיקר הבמה הוא מקבל ב'כאן' – תאגיד השידור הציבורי החדש, שעתיד להחליף את רשות השידור.

חרף עשייתו הענפה, ולמרות התגובות הטובות והרבות שהוא מקבל - הוא נשאר צנוע, ענייני ונעים הליכות. "אני יותר משעמם ממה שאנשים חושבים" אומר עודד. "ואני אוהב את השעמום הזה. כי גם השגרה היא נס בעיני. היא פלא. השגחה פרטית של ה', כפשוטו. פעם דיברתי עם רב מסוים, והוא אמר לי לשים לב לכך שגם השגרה היא נס, ומאז אני הולך לכל מקום עם המחשבה הזו. תחשוב איזה נס שאתה מתכנן משהו והוא פשוט קורה. לאסוף את הילדים מהגן. להתפלל. לישון ולקום. זה ממש לא מובן מאליו".

הפעם הראשונה בה נתקלתי בעודד הייתה כשצפיתי בסרטון שכתב וצילם על מצבה הקשה של הרפואה הציבורית בדרום הארץ. אך לפני שנצלול לדעותיו של עודד ולמעשיו, נספר עליו מעט. הרוש, אוטוטו 30, גר בדימונה מילדות, נשוי לעידית – עובדת סוציאלית בהכשרתה, אב לעלמה ולגפן-יצחק.

לאחר שחרורו עבד הרוש כיועץ לענייני צעירים של ראש עיריית דימונה, ובהמשך היה שותף בהקמת בית מדרש לצעירים בדימונה. במקביל החל ללמוד מנהל עסקים, והמשיך לעסוק בעשייה ציבורית.

מקומם: עד מתי תופקר בריאותם של תושבי הדרום?

"היום אנחנו עובדים על הקמת בתי מדרש לנוער בוגר, שיתעסק בעיקר בהעמקת הזהות היהודית, אנו עובדים גם על הקמת בתי מדרש לצעירים, וכמו כן על יצירת פלטפורמה לאמנים צעירים דתיים, כדי שיהיה להם בית ליצירתם. האגף מחבק אותם, נותן להם הזדמנויות להופיע, וכל זאת מתוך תודעת שליחות למען הפצת התורה והיהדות".

"למה שלא תעבור לתקשורת?"

במקביל לעבודתו הציבורית הקשורה לתרבות היהודית, החל לצלם טורי דעה לתאגיד השידור הציבורי "כאן".

 "עד היום כתבתי וצילמתי קטעים על מצב תאונות הדרכים בנגב בכלל, על הבדואים, על המסר החברתי שעולה מט"ו בשבט, על השסע העדתי, מצב הרפואה בדרום ועוד. יש בתוכי המון גוונים, וכל פעם יוצא ממני משהו אחר. מעסיקים אותי הרבה דברים. ואולי מעל הכל, אני שמח שיש חזרה לשיח החברתי. ומצד שני, אני פוחד שהוא ישתלט יותר מדי על השיח. אני חושש שיהיו מנצחים גדולים ומפסידים גדולים. אני רוצה שפשוט יהיה טוב יותר. אני לא חושב שאחרי 2,000 שנות גלות צריך להיות פה גוון אחד. דרושה מורכבות בארץ הזאת. דרושה הכלה".

עודד הרוש על הטעות הלא-צודקת שכולנו עושים בפורים:

"אני מונע על ידי כל מיני דברים, אבל אחד הדברים החזקים שמניעים אותי זה שאנשים אומרים לי שטורי הדעה שלי מעניינים אותם. אחרי זה בדרך כלל מגיעה השאלה: 'למה שלא תעבור לתקשורת?', ואני אומר להם שיש שני דברים שבוערים בי. העשייה הציבורית והשיח הציבורי. לגבי השיח - אני מנסה להשפיע על ידי התקשורת, ובעניין העשייה - על ידי התפקידים הפורמליים. לעניות דעתי, מי שעוסק רק באחד מהם – מפספס את השני. אני מקווה שהקב"ה ימשיך לפתוח לי את הדלתות בשניהם".

איפה ועד כמה אתה מחובר לה'? איזה מקום אתה עושה לו בחייך?

"אני מאוד מחובר. וכמו שאמרתי בפתיחת הראיון, אני מרגיש אותו קודם כל בשגרה. יש לי אישה, ילדים, תוכניות שמבוצעות. יש נוכחות טובה יותר מזה של ריבונו של עולם? מעבר לכך, זה גם לא שכיח שבן אדם שבוחר לגור בדימונה, שבן אדם שכל כך רחוק מלב העצבים של מדינת ישראל, מקבל את ההזדמנות לפעול בו. בעזרת טורי הדעה בתאגיד ב"ה אני מצליח להגיע ללב השיח התקשורתי. ואני רואה בכך מעורבות מאוד גדולה של ריבונו של עולם".

"אסור לזלזל בכח של התרבות"

כשמדברים עם עודד, כל כמה דקות, במודע או שלא, עולה שוב ושוב עניין התרבות היהודית. ניכר שהעניין בוער בעצמותיו. "מקריאה בספרו של הרב קוק, 'קבצי מאמרים', המתבונן מן הצד יכול להבין שיש אפשרות לחשוב שיש הבדל בין קודש לחול.  עם זאת, המעמיק בכתבים אלה מבין שבחייו של יהודי לא צריכה הפרדה אמיתית בין קודש לחול. מבחינה מסוימת, הכל קודש. הכל קשור ומחובר לעבודת ה'. כמו שכתוב במשלי: 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך'. אם למשל אדם מוציא דיסק עם שירים איכותיים, יהודיים, שמחוברים לה', ומקרבים אליו, אז זה קודש. זה תורה, באופן מסוים.

"מעבר לכך, בעיני, אחד מתפקידיה של המדינה היהודית הוא לספק פלטפורמה הולמת לאדם היהודי ליצור יהדות, וליהנות מיהדות בכל מקום. זה לא נכון ולא הגיוני שהיהדות תישאר רק בבתי הכנסת ובתי המדרש, וכשתרצה למשל לראות סרט או הצגה - זה עולם שיישאר תמיד בחול. בעולם שמנותק מה'. התורה היא בבית המדרש, בבית, בעבודה, ובתרבות. ואפילו יותר מזה, אני יכול להגיד שלעניות דעתי אסור לזלזל בכוח של התרבות על חייו של כל פרט ופרט. זה חלק מעיצוב הזהות. וזה מאוד משפיע".

דעה: הגיע הזמן לעוד סוגי גבורה בחברה הישראלית. לא רק גבורה פיזית

"סיון רהב מאיר, למשל, עושה את זה מצוין. אני רואה את מה שמכונה 'הציונות הדתית' שמה אותה בפרונט, ואני גם רואה אותה בפרסומים של מה שנקרא הציבור 'החרדי'. מציגים אותה שם בתור 'חרדית' שמשפיעה על השיח הציבורי. וכשאני מגיע להרצאות שלה - אז אני רואה את כל עם ישראל. ואני חושב שדווקא היכולת שלה, כבעלת תשובה, היא יכולת חשובה וטובה מאוד, כי אם אתה שם - באמת אפשר בקלות יחסית לדבר לכל העולמות. זה מודל מאוד חיובי בעיני. אני חושב שבעזרת היכולת הזו שלה, ובעזרת הרגישות החברתית שלה, היא יכולה לגשר על הפערים, שלמעשה - כלל לא היו צריכים להיות קיימים. מעבר לכך, יש גם הרבה מוזיקאים שעושים את זה, כמו חנן בן ארי ושולי רנד. אחי, שגם עוסק במוזיקה, עשה חידוש של 'שירת הבקשות', ואתה רואה את יונתן רזאל, ועוד זמרים אשכנזיים, משתפים איתו פעולה. יש למוסיקה בפרט, ולעולם התרבות בכלל, יכולת חזקה לגשר על פערים ולחבר חיבורים. ולדעתי זה הדבר הכי חשוב. הדבר שאנחנו הכי צריכים".

לשאלה הקלאסית - איפה היית רוצה להיות עוד 20 שנה?

"אין לי שאיפה לתפקיד מסוים. יש לי שאיפה לחוש תחושה מסוימת. תחושת שליחות, תחושת עשייה, ותחושה של קרבה לה' ועשיית רצונו. אני לא רוצה להיות מישהו, אלא משהו. אשמח שהקב"ה ימשיך לאפשר לי לפעול במרחב החברתי והתקשורתי. ובכל פלטפורמה שזו תהיה - אברך עליה".