נכדתו של הבבא סאלי בראיון נדיר: "פתאום סבא היה נראה אחרת. כמו סבא רגיל"

את התמונה ההיא מנוף ילדותה – הרבנית ברוריה ז'ורנו לא תשכח לעולם: ילדה קטנה שמפלסת את דרכה אל בית סבה וסבתה האהובים בין המוני עמך בית ישראל, שהתדפקו מדי יום על דלת הדירה הקטנה ההיא בנתיבות – במטרה לשפוך את ליבם, להיוועץ ולבקש נחמה אצל סבה הגדול, ה'בבא סאלי'.

שם, בתוך המבוכה ההיא שחשה, נקראה אל תוך הקודש פנימה על ידי ר' אלפסי – שמשו של ר' ישראל אבוחצירא (ה'בבא סאלי'). "ככה גדלתי. בשבילי סבא זה אנשים שעומדים בתור, לקבל ממנו ברכה", משחזרת הרבנית ז'ורנו, בראיון שהעניקה לטל ויזל ממגזין הנשים 'פנימה'. "כנכדה, רציתי להרגיש שסבא שלי, ולא רק של כל עם ישראל".

וכך, יחד עם אמה הרבנית רוחמה, בתו הבכורה של ה'בבא סאלי' – חיכו שכל האנשים ילכו. "ואז, כשסגרו את הדלת, כשאין איש בחוץ – כי אין דבר כזה שעות קבלה – אמי, אחותה ואני היינו נכנסות לחדרו. הוא היה יושב במיטתו ואנחנו במיטה ממול, ואני שומעת את אימי מגלגלת איתו שיחה כשהיא דואגת לפלוני שהגיע ולא מרגיש טוב ושצריך להתפלל עליו, או על זיכרונות ממרוקו. הם היו מתגלגלים מצחוק, ופתאום סבא היה נראה אחרת, ממש סבא רגיל. הוא היה מחובר מאוד לכלל עם ישראל, אבל תמיד הקדיש חלק ממנו למשפחה. וזה ממלא את הלב לדעת שהיינו חשובים לו, וקרובים לליבו תמיד".

כילדה, זוכרת הרבנית ז'ורנו אף סבתה – הרבנית פרחה זצ"ל, אליה הייתה קשורה בעבותות של אהבה. "היא הייתה אישה מיוחדת במינה. יפה, צנועה ועדינה. היינו מכנים אותה שרה אימנו. החסדים והצדקות שלה היו לשם דבר. היא הייתה אנאלפבתית, אבל ידעה את כל סיפורי התורה וההלכות בעל פה. היא עשתה הכול בשיא הטוהר. הייתה בה רחמנות שלא הכרתי ולא ראיתי".

"סבתא הייתה דוגמה נפלאה של אשת חיל"

"כששמעה על תאונת דרכים או חייל שנהרג, הייתה מתאבלת כאילו זה הילד שלה. היא גידלה במרוקו המון יתומים שלא היה להם בית. היא ילדה תשעה, ונותרו לה רק שלושה. שישה ילדים היא איבדה. כשרבי מאיר בנם נולד, היא חשבה שכנראה גם הוא ימות. אבל ר' דוד עטרת ראשנו, אחיו של הבבא סאלי, קם בקול זעקה והתחנן לקב"ה שיציל אותו, ובאמת הצליחו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. היא שמרה עליו יומם וליל כבבת עינה, ומספרים שמיום לידתו ועד בכלל – היא שהתה איתו בפתח בית המדרש, כדי שיספוג דברי תורה. הוא נחשב מלאך ה' צבאות, קדושה אפפה אותו וראו שהוא אדם טהור מאוד".

על סבה מספרת הרבנית ז'ורנו ואומרת כי "סבא תמיד היה בעליית הגג, לומד, מסוגר, מפולפל. פעם עם חברותות ופעם לבד. וסבתא הביאה לו אוכל ושתייה. בשבתות, כשישבו לשולחן שבת – תמיד הייתה הפרדה. שולחן גברים ושולחן נשים, ושניהם היו מלאכים אורחים וכל טוב. כשסבתא נפטרה, ראיתי את היתומים שהיא גידלה. הם גם ישבו שבעה עם המחויבים, ורק אז ידעתי על מעשה נשגב זה – שגידלה יתומים כמו את ילדיה. היה מאוד נעים להיות בבית של סבא וסבתא, וקשה היה להיפרד. כל רגע היה מלא חוויות ומשמעות.

"סבתא הייתה דוגמה נפלאה של אשת חיל. לא שמעתי אותה מדברת לשון הרע, רק מתפללת על אחרים. וזה עשה עליי רושם גדול. כל מי שבא אליה, היא הייתה נותנת לו דבר מה. אנשים אהבו אותה וכיבדו אותה, אבל היא מעולם לא נהנתה מהמתנות, אלא מיד מעבירה למישהו אחר. ביד אחת מקבלת, ובשנייה נותנת".