האמא של ילדי האומנה: "אני אומרת להקב"ה: ’אני מטפלת בילדים שלך, אז בבקשה טפל אתה בשלי’"

אם תשאלו את ילדיה של אהובי קונפניצקי כמה ילדים הם בבית, ייתכן מאוד שהם יתבלבלו, ובצדק. כי התשובה לכך אינה אחידה אלא משתנה בהתאם לזמן ולמצב.

אהובי, אשר בעצמה היא אמא לתשעה ילדים ועובדת במשרה מלאה, פתחה את ביתה במשך עשרים השנים האחרונות להרבה מאוד ילדים, כל אחד עם סיפור משלו, כל אחד עם חיים לא פשוטים מאחוריו, וניסתה להעניק להם את מה שחסר להם, ולהשפיע עליהם רק טוב.

"הכל התחיל כשהייתי בחורה בכיתה י"א", מספרת לנו אהובי, "נשלחתי מטעם התיכון להתנדבות בפנימיית קרן הילד וקיבלתי לחונכות ילדונת מקסימה ועצובה בת 9. השקעתי בה את נשמתי והבטחתי לעצמי שאחרי שאתחתן אפתח את ביתי לילדים. ובאמת, התחתנתי ונולדו ילדיי ואז השקעתי בהם ובהתפתחותם... עד שראיתי מודעה בעיתון מטעם עזר מציון שמחפשים דירות לאירוח ילדים. התקשרתי, דיברתי עם המנהלת ו...נדלקתי".

הילדה הראשונה שהגיעה לביתם הייתה אילה. "ילדה בת שנתיים עם תסמונת דאון שאמה הייתה אחרי לידה", היא מספרת, "היא הגיעה אלינו למשך שבועיים. התחברנו אליה והילדים אהבו אותה מאוד. בערך חודש לאחר מכן התקשר אבא של אילה וסיפר שגילו אצלה לוקמיה. התגייסנו מיד לתורנויות, לגיוס משפחות, להכנת ארוחות חמות, לגיהוץ ולקיפול כביסה על ידי בנות סמינר, ועוד. כך במשך שנה שלמה.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

"מעט לאחר מכן", ממשיכה אהובי, "הגיע אלינו איציק, ילד מתוק ומהמם על הרצף... איציק ידע להגיד רק: 'והואאא הפילו אותווו'. והסתובב בבית ובכל מקום עם המשפט הזה, וחיפש רק דברים עגולים. רצנו אחריו כל היום – פעם כדי להוציא לו מהידיים את הסכין העגולה של הפיצה ופעם כדי למנוע ממנו להתעסק עם המאוורר. אחריו היה מאיר, שוב על הרצף, ילד מקסים עם עיניים ענקיות שרק נרגע ממוזיקה, והבנות שלי ישבו וניגנו לו במשך שעות... יום אחד התקשרה אליי חברה בהיסטריה וסיפרה ששכנה מהבניין שלה התמוטטה נפשית ומאשפזים אותה, חילקו את הילדים הגדולים ונשאר תינוק בן חודש. כך הגיע אלינו יוסף חיים. התינוק הכי עצוב ומדוכא שראיתי מימיי. לא להאמין כמה תינוק בן חודש יכול להיות עצוב... הוא היה אצלנו במשך חודש עד שנמצאה לו משפחה אומנת טובה. והיו גם דבורי וציפי ויעלי ויונתן..." אהובי מדברת על כל אחד מהילדים ובקולה ניכרים הגעגועים. "אהבנו אותם כל כך", היא אומרת.

עד שבערב פסח, לפני 15 שנה, מספרת אהובי שהגיעה אליהם גיטי. ילדה בת 6, לאחר הזנחה והתעללות קשה. הגיעה ונשארה עד היום. "היום היא בחורה בת 20", מתרגשת אהובי, "אין משהו שלא עברנו אתה, כל כך הרבה דם ויזע, המון דמעות, וסיפור הצלחה אחד. כי כיום היא בחורה לעניין, אומנם עם קשיים וזקוקה לעזרה מתאימה, אבל היא מסוגלת להתחתן. דבר שלא חלמנו שיש סיכוי שיקרה".

"ריקי היא האוצר שלנו"

אבל אם חשבתם שבכך מרגישה אהובי שהיא מיצתה את השקעתה בילדים המיוחדים, תופעתו לשמוע שזה ממש לא ככה, כי לפני תשע שנים הצטרפה ילדת אומנה נוספת למשפחה. זוהי ריקי – ילדה הלוקה בתסמונת דאון ובנוסף גם בפיגור קשה.

"ריקי היא האוצר שלי, היא הקמע של הבית", מספרת אהובי באהבה אינסופית על הילדה שמתגוררת בביתה מאז גיל שלושה שבועות. "היא סיעודית לגמרי, לא הולכת, לא מתקשרת, לאחרונה היא התחילה לאחוז קצת חפצים בידיים ולשחק בהם, אבל לא יותר מכך. למרות זאת, כולנו אוהבים אותה ומטפחים אותה. היא תמיד נראית כמו נסיכה אמתית – יפהפייה, עם קוקו ארוך, ולבושה תמיד בבגדי מותגים.

"אנשים אומרים לי לפעמים: 'איזו מסכנה הילדה הזו'", היא מוסיפה, "אבל אותי זה מכעיס, כי היא לא מסכנה. מבחינתה היא מקבלת את כל מה שהיא צריכה והחיים שלה טובים. היא ילדה מאושרת ולא סובלת. מעבר לכך, גם ילדיי יוצאים נשכרים, כי הם לומדים איך להתייחס לילד החריג ומסוגלים לפגוש ברחוב ילד מיוחד ופשוט לחבק אותו, כי לכך הם חונכו".

ואהובי אינה מתאפקת מלספר על ריקי את הסיפור המרגש הבא: "זה היה בלילה של חורף חשוך וקר. כולם ישנו ופתאום באמצע הלילה אני שומעת מתוך שינה צעקות: 'אמא, אמא', אני מתעוררת ואומרת לעצמי ששמעתי בבירור מישהו שקורא לי. יצאתי החוצה ועברתי בין החדרים. כולם ישנו והיה שקט, ואז הסתכלתי על המיטה של ריקי וראיתי שהיא מכוסה עד מעל הראש עם שמיכת פוך עבה שלא מאפשרת לה לנשום. מיד הסרתי את השמיכה וראיתי שהיא מזיעה כולה. הבנתי שהצלתי אותה וחזרתי לחדרי נסערת. ברור לי שריקי לא יודעת לדבר ולא מסוגלת לקורא לי, אבל אולי היא קראה לי דרך המחשבה? אין לי שום הסבר לכך".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

ומה נותן לך כוח בגידול ילדות האמנה? הרי זה דורש מאמץ אדיר ובלתי נתפס!

אהובי משיבה שלדעתה כל הכוחות שטמונים בה הגיעו מבית הוריה – משפחת אירנשטיין מבני ברק (אביה הוא ראש עיריית בני ברק לשעבר) אשר היו מאופיינים בנתינה אינסופית ובאהבת הבריות. "גדלתי בבית של חסד", היא מספרת על ילדותה, "ממש ינקתי את החסד. מכיוון שאנחנו חסידי גור, ואבי שימש את האדמו"ר הבית ישראל, ינקתי בביתי גם המון אמונת חכמים".

על אביה מספרת אהובי: "אבא, ר' משה אירנשטיין היה עסקן בדם, אהב את האנשים שסביבו וניסה לעזור להם. ההורים שלי עבדו קשה על הכסף שלהם ומתי שרק יכלו הם הלוו לאנשים אחרים. אני זוכרת שאחת למספר חודשים הם היו יושבים יחד על ערימת הפתקים ומתקשרים לכל אלו שנשארו להם חובות, ואם היו כאלו שבמשך זמן רב לא שילמו אז אבא אמר לאמא: 'אם הם לא שלמו כנראה שאין להם', ואז הם היו קורעים פתקים עם סכומים של עשרות אלפי דולרים, העיקר שהאנשים הללו לא יגיעו לשמיים עם חוב".

אביה של אהובי – הרב אירנשטיין ז''ל, ראש עיריית בני ברק לשעבר

ייעוץ גם במקרים קשים

והדבר המעניין ביותר הוא שבנוסף לטיפול הבלתי פוסק במשפחתה הברוכה, עובדת אהובי במשרה מלאה. היא בעלת תואר שני בפסיכודרמה ובטיפול באומנויות ומנהלת קליניקה פרטית. קשה לדעת מה הוביל למה – האם ניסיון החיים העשיר שלה הוא זה דחף אותה להתמחות בתחום, או שמא הכישרון הטבעי לחיבור לנפש האדם, הוא זה שהוביל לגידול הילדים המיוחדים, והאמת היא שזה גם לא ממש משנה.

אז איך את מתמרנת בין ניהול הבית התובעני לבין העבודה?

"הקליניקה שלי פועלת עד שתיים בצהריים והחל מהשעה שמונה בערב היא כבר נפתחת שוב. זה נכון שיש לפעמים רעש ובלגן בבית, אבל זה לא מפריע לי בעבודתי, כי התרגלתי לכך. ובכל מקרה, תמיד כשיש מצוקה אמתית אני מצליחה לזהות את זה ואני עוזבת הכל ורצה לעשות מה שצריך".

גם בניהול הקליניקה מציינת אהובי שהיא למדה רבות מאביה. "מאבא למדתי לאהוב כל אדם. אני זוכרת שבכל ליל שבת הוא היה מביא הביתה אורחים, ואלו לא היו אנשים ידידותיים בלשון המעטה, אלא הרבה אנשים מרירים וגלמודים, כאלו שייתכן שלא התקלחו במשך חודשים. הוא תמיד הסביר לנו כילדים שלנו יש בית ולאנשים האחרים אין בית, לנו יש אוכל, ולהם אין, אז הכי ברור בעולם שנדאג ונעזור להם. זה כנראה נכנס עמוק, וזה מה שגורם לכך שגם כיום בתפקידי, אני מרגישה פשוט מחויבות לעזור לאנשים בכל מצב שבו הם נמצאים. מגיעים אליי מקרים קשים ביותר ואני מטפלת בין היתר גם בנשים אלימות או עם בעיות נפשיות כאלו או אחרות, כי ברור לי שפשוט רע להן, וצריכים לעזור להן לצאת מהמקום הרע הזה".

האם זה לא קשה לך מבחינה נפשית להתעסק עם דברים כה מורכבים?

אהובי מהרהרת מעט, ואז מגלה: "בכל שבוע מחדש, כשאני מדליקה נרות שבת, אני חושבת על כך שאף אחד מאתנו אינו יודע מה צופן לו העתיד, ואין לי מושג מה הקב"ה מתכנן לי או לילדיי. דבר אחד אני מבקשת ממנו: 'אני מטפלת בילדים שלך, גם בבית וגם במסגרת עבודתי, ובבקשה – טפל אתה בשלי'. מניסיון, זהו עסק מצוין, כי הקב"ה משלם ב-100%, ואפילו במזומן".