התשובה של חג הפורים: הגיטרה שלך מזייפת? כך תתקני אותה (ואותך)

עברה עליך תקופת התעוררות קצרה שנמשכה יממה וחצי. הרגשת נהדר: את עומדת בגבולות שהצבת לעצמך, מרגישה סיפוק רוחני, את לא תגובתית לסביבה ואפילו משפיעה פה ושם.

למחרת את מתעוררת לבוקר חדש, מחוקה לגמרי. איפה הגבולות? איפה רוממות הרוח והאמונה? לאן נעלמה החיות של יום האתמול?

הרב שמשון דוד פינקוס זצ"ל מסביר, שכל העניין של חודש אדר הוא שמחת ההתחדשות – תחיית מתים רוחנית של עם ישראל, שנידון בשמיים לכליה והשמדה אחרי שחטא בסעודת אחשוורוש, ורגע לפני הסוף נברא מחדש. בזכות מה? בזכות ש"קיימו וקיבלו" מחדש את התורה.

אז מה עושים עם ההרגשה של העייפות, חוסר החשק לעמול על הצלת חיינו, היעדר האמונה והירידה הרוחנית? איך אברא את עצמי מחדש אחרי ששקעתי בייאוש שמרגיש כמו נצח, כאילו כל ההתקדמות שלי עד היום היא חסרת ערך ממש, כדברי גדול העמלקים: "וכל זה אינו שווה לי"?

קחי את הגיטרה לדוגמא. את מכוונת אותה, מנגנת עליה, מרוצה ממנה, מרגישה סיפוק ושמחה מהביצועים שלה, הכל טוב ומושלם... והנה, בפעם הבאה ששוב תרצי לנגן עליה, היא תזייף מבין אצבעותייך בלי בושה. מה תעשי אז? תזרקי אותה לפח?

העצה לכך היא זו: לפני שתתחילי לנגן – תצטרכי שוב למתוח את המיתרים שהתרופפו אחרי הנגינה הקודמת, כאילו לא כיוונת אותם מעולם, ואז הצלילים יחזרו למקומם. כפי שגילה לנו רבי נחמן:

"כשנופל אדם ממדרגתו ידע שמן השמים הוא, כי התרחקות – תחילת ההתקרבות. על כן נפל, (כדי) שיתעורר יותר להתקרב להשם יתברך, ועצתו שיתחיל מחדש לכנס בעבודת השם כאילו לא התחיל עדיין כלל מעולם. וזה כלל גדול בעבודת השם שצריכים ממש בכל יום להתחיל מחדש. ועיין עניין זה עוד בכמה מקומות בספרי רבינו ז"ל, כמה צריך האדם להתחזק בעבודת השם ולבלי ליפול משום דבר שבעולם, רק להתחיל בכל פעם מחדש, עיין היטב בעניין זה, ויערב לך לעד".

איך תדעי איזה מיתר לכוון? תאזיני לצלילים המזויפים: תזהי איפה היית לא מדויקת ביום שחלף; באילו רגעים התרופפה האמונה שלך; על מי הסתכלת עקום; במי פגעת; באיזו מצווה חיפפת ואיזה גבול "בל יעבור" חצית. תודי שאלה הזיופים שלך, תתחרטי עליהם, תעמידי את הגבול מחדש, תכווני מחדש את מטרותייך, ורק אז תתחילי לנגן.

וזה לא ייגמר שם. כפי שהדגיש רבי נחמן, את המלאכה של כיוונון המיתרים תצטרכי לבצע מדי יום ביומו, מול מי שיצר בעבורך את הגיטרה, העניק אותה לשימושך והפקיד אותך – ודווקא אותך – לנגן בה.

ולבסוף, אל תשכחי להודות על הצלילים הבוקעים מבין מיתרייך, ועל ההזדמנות שניתנה לך לנגן.