הייתי בטוחה שכל מה שהשגתי, השגתי בזכות הידע והיכולות שלי

כשהתחלתי לחזור בתשובה, הבנתי שלא מספיק רק שאקיים מצוות, לא מספיק שאשמור שבת או שאכסה את שיערי, לא מספיק שאתחזק באמונה או בצניעות, אני חייבת בד בבד לעבוד על המידות שלי. לא קל לאדם להודות שעליו לתקן את עצמו. כל אחד חושב שהוא הכי טוב כמו שהוא, כל אחד מאמין שהדרך שלו היא הנכונה ביותר, החשיבה שלו היא הישרה ביותר והמעשים שלו הם הטובים ביותר. כשמעבירים עלינו ביקורת, אנו מיד נכנסים למגננה או אף למתקפה, אומרים ועושים הכל כדי להוכיח שאנו צודקים. קשה לנו להגיד: "סליחה, טעיתי". מה כ"כ נורא אם נודה בטעותנו? למה אנו מסרבים להשלים עם העובדה שיש בנו דברים שאנחנו חייבים לשנות?

יצר האדם רע מנעוריו, אומרת התורה הקדושה. יש בנו המון מידות טובות, ועם זאת, גם מידות רעות. ברגע שנשכיל להבין שבאנו לעולם הזה כדי לתקן, אז נתחיל לחיות את החיים באמת… ומכל המידות הרעות, יש מידה אחת שלמדתי שהיא הקשה ביותר לתיקון והמזיקה ביותר לאדם, מידת הגאווה.

אדם שרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו. אנו חיים את חיינו במלחמת קיום של האגו שלנו, לא מצליחים לפרגן למישהו אחר שהצליח יותר מאיתנו, כואב לנו כשאדם אחר מקבל משהו שאנו כה רוצים, קשה לנו להודות שעלינו להשתנות. היכולת שלנו לפקוח את העיניים ולהבין שאנו יכולים להיות טובים יותר קיימת ובועטת, עלינו רק להשתמש בה. אדם מסוגל לחיות עם אשתו באותו הבית ולא לדבר איתה זמן ממושך, לא להחליף איתה ולו מילה אחת, למה? כי הוא מחכה שהיא תבוא ותתנצל בפניו. אישה מסוגלת להתרחק מבעלה ולהגיע אף למרחק שקשה לגשר עליו במשך הזמן, רק כי הוא לא עשה משהו שהיא ביקשה... ולא שזה סוף העולם והדבר הזה באמת כה חשוב, אלא כי האגו שלה נפגע. היא רוצה שהכל יקרה לפי איך שהיא רוצה, ולא מוכנה לקבל אף דרך אחרת כאפשרית.

האגו הורס לנו את החיים, פשוטו כמשמעו. אנו חיים בוויכוחים ובריבים עם הסביבה שלנו בגלל דברים מטופשים שנאמרו או נעשו ופגעו לנו באגו. "אני יותר טוב ממנו", אתה אומר לעצמך, "הוא לא ראוי שאהיה חבר שלו"... וכך, מידת הגאווה הולכת ומתעצמת בקרבך, מכלה כל חלקה טובה. כשהייתי חילונית, תמיד האמנתי בעצמי. הייתי בטוחה שכל מה שהשגתי, השגתי בזכות הידע והיכולות שלי, בזכות העקשנות והאומץ שלי. לא הבנתי שכל מה שיש לי וכל מה שקיבלתי, הכל מתנות מהבורא יתברך. התשובה לימדה אותי שלא השגתי שום דבר בכוחות עצמי! ומשם בדיוק התחילה העבודה על מידת הגאווה. חייתי בעולם שקרי, בו האמנתי שזה שכל אשדוד מכירה אותי זה כי כישרון הכתיבה שלי נדיר. היום אני מבינה שיש עוד אלפים כמוני ואף מוכשרים ממני, אך בורא עולם החליט שכולם יכירו דווקא את הטור שלי… בתחילת החזרה בתשובה שלי שאלתי את עצמי למה? למה בורא עולם נתן כ"כ הרבה כוח לטור שהיה חילוני גמור, בלשון המעטה? למה הוא נתן לי במה ענקית וגרם לזה שכ"כ הרבה אנשים יכירו אותי, אם הלכתי בדרך שנגדה את מה שהוא דרש ממני? היום אני מבינה שכל הצלחת הטור שלי בעבר, הצלחת הספר, כל כישרון הכתיבה הזה, כל הבאזז האינסופי שנמשך 6 שנים בעקבות הטור החילוני שכתבתי, הכל הוביל לרגע הזה בו אחזור בתשובה ויהיה מי שירצה להקשיב. היום אני מבינה שכלום לא היה בזכות עצמי, פתאום זה היכה בי... טראח! נפלתי חזק על הקרקע! התשובה הכריחה אותי להתמודד עם ה"אמונה" השקרית הזאת, שהשגתי משהו בכוחות עצמי.

בורא עולם שונא גאווה, עד כדי כך שונא שהוא אומר: "אני והוא (הגאוותן) לא יכולים לדור במקום אחד". בורא עולם מתרחק מאנשים שמובלים ע"י האגו שלהם... בורא עולם מתרחק מאנשים שרודפים אחר הכבוד. רבי שמעון בר יוחאי אמר שאדם שהוא ענוותן (ההיפך מגאוותן) אפילו לא צריך להפציר בתפילות... הקב"ה רואה מה חסר לו, ומיד ממלא את כל מחסורו. כי כשם שהעשיר הוא עשיר בלחם, כך הענוותן עשיר בלחם רוח, באמונה, ואילו אדם גאוותן הוא אדם עני ברוח ובאמונה, סומך רק על כוחו ועוצם ידו.

הקושי הגדול ביותר בחזרה בתשובה הוא לבטל את מידת הגאווה. גם אני עדיין חוטאת בה לא מעט… זו עבודה קשה, אך פירותיה לא מאחרים לבוא. בורא עולם רואה את ההשתדלות שלך. אתה תעשה צעד אחד, והוא ייתן לך דחיפה קדימה. הוא יעניק לך ביד רחבה, כי אין דבר נפלא יותר בעיני הבורא מאדם עניו. בתפילת שמונה עשרה אנו מבקשים: "ונפשי כעפר לכל תהיה". למה אנחנו מבקשים שנפשנו תדמה לעפר? היות שעפר זהו החומר הנרמס ביותר, דורכים עליו מבלי משים, הוא מושפל בסוג ההשפלה הנמוך ביותר... אך העפר המושפל לא נידון רק להשפלה. הקב"ה קבע כי בשל העובדה שהוא נרמס ושותק, כל באי העולם, בסופו של דבר, ישכבו תחתיו...

אנשים מתגאים ואומרים: "הראיתי לו מה זה, סתמתי לו את הפה!", "מה אתה חושב, שנשארתי חייב? העמדתי אותה במקומה!", או "מי יכול עלי...?". היחיד שיכול באמת להתגאות, זה אותו אדם שביישו אותו או פגעו בו, והוא ביטל את הגאווה שלו, התעלם מהאגו שלו ושתק! הרגע הזה בו מישהו מעליב אותך ואתה שותק, זו שעת רצון נדירה. אתה יכול לבקש כל מה שאתה רוצה ברגע השתיקה הזה, ומובטח לך שתקבל! נאמר בתהילים: "לב נשבר ונדכא אלוקים לא תבזה". למה דווקא לב נשבר ולא לב שבור? כי הקב"ה אוהב את האנשים שהיו בעבר גאים, אנשים שליבם היה גבוה ומלא בערך עצמי, ואילו כעת הוא נשבר ונכנע. ואותם, הוא לא יבזה.