האם אתה יודע מיהו צינור השפע שלך?

תלמוד בבלי - מגילה-דף יג - א: מסביר רבי יוחנן, מדוע מרדכי היהודי נקרא מרדכי היהודי, למרות שבא משבט בנימין, ולא משבט יהודה: "רבי יוחנן אמר על שום שכפר בע''ז שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי".

לכאורה, השאלה המתבקשת הינה למה לא ללכת על דרך החיוב, שיהודי הוא המאמין בה' יתברך?! והרי גם ברור שגוי שכופר בע''ז לא נהיה בכך יהודי!

אלא באה הגמרא לומר לנו, שנקודת היהודי, מלשון מודה, כוללת שתי משמעויות: הודיה והודאה, היפך הכפירה. דהיינו, את מי האדם תופס כמקור השפע – אלוקה?! ממילא, אותו יש לעבוד על מנת להשלים את חסרונותינו, שכן כל חיינו כבריות אנו פועלים להשלים את חסרונותינו הרבים בכל הרבדים.

וזאת בניגוד לעכו"ם, שאף הם מכירים, ברובם הגדול, במציאות ה'. כמו שאומרת הגמרא במנחות יא': שקוראים לו "אלוקה דאלוקיה" (האלוקים של כל האלוקים), שאומנם גם הם מאמינים בה' יתברך, אך במקביל מיחסים גם לצינורות, לאמצעים, כח וממשות, ויכולת עמידה בפני עצמם. זאת בעוד נקודת המוצא של היהודי החי בעולם הזה היא ש"אין עוד מלבדו", כלומר הוא מתיחס לריבוי ככלל, ולכל פרט בו הוא נתקל בעולם הזה, כאמצעי, ולא כאל מקור השפע, וממילא לא עובד את אותו הפרט, אלא רק את מקור השפע האמיתי, ה' יתברך.

ועל הדעת היסודית הזו לחלחל לפרטי הפרטים בחיינו. כך, למשל, כשאנו הולכים למוסך, אם אנו תופסים את המוסכניק כמי שיקבע כמה כסף יצא מכיסי, ממילא באופן טבעי ננסה להתחנף אליו, מה שאין כן אם אנו תופסים אותו כאמצעי וצינור בעלמא, וזאת למרות שהוא בעל בחירה. כמובא בהנהגות החוזה מלובלין, "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אם לא מכריזים עליו מלמעלה, אפילו בעל בחירה". ובזה מובן יותר הביטוי "עם מייחדי שמך", שעל עם ישראל ככלל, ועל כל יהודי בפרט, לחיות בעוה''ז ולעשות את העבודה הנ"ל של להטהר מע''ז, במובן הדק של ע''ז השייכת לכל אחד מאיתנו. ועל ידי כך אנו הולכים ומייחדים את שם השם יתברך. ומכילים בעולם הריבוי, "עלמא דפירודא" (עולם הפירוד בלשון הזוה''ק) את הדעת, ש"אין עוד מלבדו".

הקושי הגדול שלנו כיהודים, בניגוד להודים למשל, שתכליתם היא לפרוש לגמרי מהעולם הזה, הוא להכיל את הסתירה בכך שהתורה כן מנחה אותנו לחיות ע"פ הטבע, להתחבר לצינורות הטבעיים שדרכם השפע מושפע לעולמינו. ולכן גם "אין סומכים על הנס, ומי שסומך על הנס אין עושים לו נס, ואם עושים לו נס מנכים לו מזכויותיו", ולכן גם "דרך ארץ קדמה לתורה", וכו'... ומכאן עלינו לכבד את הורינו, ולכבד ת''ח, ולכבד עשירים, ועיקר הכבוד הוא לעשות רצונם, שכן "רצונו של אדם כבודו". מצד שני, עלינו מבחינה מסוימת לבטל את ערכם של כל הצינורות, ולומר לעצמינו ולעולם, "אין עוד מלבדו", ו"אנו לא תלוים באף אחד מלבדו יתברך". אז בניגוד להודים, המחזיקים רק צד אחד של המקל ומבטלים כליל את הערך של ה"צינורות", אנו נדרשים להחזיק ב"שני קצותיו של המקל", ולפעול ע"פ חוקי הטבע, ודרך ארץ שקדמה לתורה. ועל בסיס זאת מחיים את הדעת ש"אין עוד מלבדו", שהוא מקור השפע בעולם הזה דיקא, וממילא, גם כשאני עושה את רצון ה"צינור", אני עושה זאת כי בעצם זה מה שה' יתברך רוצה, והוא זה שאותו אני באמת עובד.

ומהמקום הזה צריך לצאת ל"דינא דמלכותא דינא" (דין שהמלכות קובעת הוא דין מחייב – בלי להכריע במורכבות של הפרטים). מהמקום הזה, "כל מה שבעל הבית אומר לך עשה", ומהמקום הזה אנו צריכים לכבד את הבוס שלנו בעבודה, ולעשות רצונו. רק שבתוך המורכבות הזו לקרוא בשם השם, ביחוד בקריאת שמע, אך לא רק, שכן כל המצוות מבטאות את רצונו של "מי שאמר והיה העולם". ובאמת, זו צריכה להיות הכוונה המלוה את המצוות שלנו, מלשון "צוותא", כלומר לגלות את האחדות שלנו כבריות עם ה' יתברך, וגם להגיע ע"י מצוות שבין אדם לחברו, לאחדות פה בארץ, בעלמא דפירודא, מתוך אמונה שהאדם הוא לב לבה של הבריאה, ואחריו תימשך כל הבריאה עד שיתקיים בנו במהרה בימינו "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ".

רק שהמדד שאנו באמת עובדים את ה' יתברך, ולא את הבוס שלנו, יהיה בצמתים בהם הדברים לא הולכים יחד. למשל, כשהבוס שלנו מספר בדיחות גסות, או לשון הרע שלא לרוחנו. אם את ה' יתברך אנו עובדים, "לא נירא, ולא נפחד" לגלות את דעתנו, שאין דעתנו נוחה בכך, ולא נחשוש מהעימות עם הבוס, למרות שע"פ הטבע – מזונותינו ומזונות אנשי ביתנו, מתקבלים ע"י הצינור בדמותו של הבוס שלנו. וגם אם זה יעלה לנו בפיטורינו מהעבודה, כמובא ב"חפץ חיים" (כלל א', הלכה ו') שלא ישתף פעולה ויאמר רכילות, גם אם "עבור זה יסלקוהו ממשמרתו, ולא יהיה לו אח"כ במה לפרנס את בני ביתו, אעפ"כ אסור, ככל שיירי לאווין שמחויב ליתן כל אשר לו ולא לעבור עליהן".

ובעיניים של אמונה, עלינו להסתכל על המציאות באופן פנימי, שהקב''ה סגר לנו צינור אחד, מפני שהגיע הזמן שנחליף צינור, לצינור שיותר נכון לנו להמשך התיקון שלנו, והחלפת הצינור לא תפגע במה שנגזר עלינו בראש השנה. והצומת הזה הינו מתנה כפולה, שמאפשרת לי לגלות את מי באמת אני עובד, וכן שדרכה ה' יתברך מורה לי את הדרך שאלך בה, ומכוון אותי אל יעודי המיוחד לי.

בדומה לילד המרכיב פאזל, שפעם אחרי פעם שב להתבונן בציור שעל קופסת הפאזל על מנת לקבל מבט כללי על כלל חלקי הפאזל, ומשווה את חתיכת הפאזל הקטנה שבידו מול התמונה הגדולה, כך גם עלינו להחיות בתוכנו שוב ושוב את ההתבוננות הזו ש"אין עוד מלבדו", והוא מקור השפע היחידי, וממילא רק אותו נכון וכדאי לעבוד, ולגשת לעולם הזה, עולם הטבע מבחירה לעבוד דרכו וע"פ חוקיו את ה' יתברך.

וכאמור, עיקר הקושי לחיות ע"פ הדעת הזו היא בעיקר מול בני אדם בעלי בחירה, שאנו בעצם נכנסים בעל כורחנו להתמודד עם הסתירה שאין לה תשובה שכלית – "הידיעה והבחירה", "איך יתכן שלבעל הבחירה העומד מולי, שבבחירתו להרע, או להטיב, אין  את היכולת להטיב לי או להזיק, ולשנות את מה שמגיע לי מה' יתברך?!". רק ע"י אמונה מעל טעם ודעת אנו יכולים להאמין בכך, ובעז''ה, כמובא בליקוטי מוהר"ן, ופעמים רבות בבעל הסולם, שע"י שהאדם מתייגע באמונה (הנכונה), זוכה בשכר זאת לידיעה, לדעת בבהירות פנימית שאכן זו האמת.

ומכאן עלינו ללכת צעד נוסף, ולהכיל את האמונה שאין כח עצמי לצינורות הטבעיים הרבים בעולם להלכה ולמעשה, וממילא להשתחרר מהרגלנו המגונים להשתמש בכל מיני בחינות של גניבה: גניבת דעת, מניפולציות, כעס וכד', דרכים שגם אם ע"פ הטבע נראה שעזרו לנו, עלינו להאמין שמצד האמת הם ממש "לכרות את הענף עליו אנו יושבים", שבכך שבחרנו להשתמש בהם אנו גורמים לשינוי צורה מה' יתברך, נפרדים ממנו, וממילא נחסמים מלהיות כלים לאורו יתברך. וכמו שאמר רבי נחמן זי''ע, "שלא מרוויחים ע"י כעס כלום, וגם אם נראה לנו שהרווחנו משהו, עלינו להאמין שהיינו מרוויחים יותר אם לא היינו כועסים". אז אם נחזור להתמודדות במוסך, אפילו אם נשתדל להיות "סחבקים", ואפילו אם נמצא לנכון משום מה לדבר פתאום בח' ו-ע', עלינו לעשות זאת לא ע"מ "שיתן לנו הנחה", מתוך תפיסה שאנו תלויים במוסכניק, אלא מפני שאנו חושבים שכך ה' יתברך רוצה שנתחבר ליהודי היקר הזה. וגם כשניגש לעשות רצון הבוס, לא ניגש לכך מבוהלים, באופן אוטומטי, בלי להחשיב כלל את דעתנו, אל ניגש לכך באמונה ובשמחה כנ''ל.

ואפילו את העצות הרבות והטובות בשלום בית ניתן להפוך, חלילה, לעבודה זרה, ולעבוד את נשותינו, מתוך פחד מהן ומתגובתן, שאז גם העצות הטובות עלולות לגרום לחרון אף, הסתר ויסורים. לכאורה הצדק יהיה עם הבעל, וטענותיו על אשתו תהינה מוצדקות, אך מצד האמת לאמיתה יש כאן סטיה מהאמת בבחינת ע''ז, והקב''ה ברחמיו, מתוך אהבתו, לא מוותר על אף יהודי, ורוצה שהבעל יטהר מכל בחינת ע''ז, ומצפה ומכוון את הבעל לשוב  ולעבוד אותו בלבד.

ואפילו הצדיקים ותלמידי החכמים עלולים להפוך למושא לע''ז. אף שהתורה מנחה אותנו לשמש אותם ולכבדם, מתוך הבנה שהם הצינורות המרכזיים לגילוי כבוד ה' יתברך בעולם, עלינו לעשות זאת מתוך אותה הדעת שה' יתברך מכוון אותנו אל הצינורות השייכים לנו, לטוב לנו, אך שלא נתפוס אותם חלילה כמקור השפע. ושוב ניתן יהיה לבחון זאת בצמתים. כך, למשל, מובא ב"חפץ חיים" הלכות רכילות כלל א' הלכה ה', "ואפילו אביו או רבו הפצירוהו שיספר להם מה דיבר פלוני על אודותם, ואפילו אם הוא רק אבק רכילות, אעפ''כ בכל גווני אסור".

ועבודה יקרה זו ממתיקה את הדינים מעל היהודי, ומעל כלל ישראל, שכן אמרו לנו חז''ל שע''ז מעוררת חרון אף בעולם". ומובן שע"י ביטול כל בחינות הע''ז, ממתיקים את חרון האף.

ומכאן, בעזרת ה', ניתן לקבל כח ללכת בדרך תורה, ולא בדרך של יסורים. ובכל מקום שמתעוררות בנו יראות ואהבות נפולות, ועולות בנו מחשבות למלאות את רצונותינו שלא בדרך תורתינו הקדושה, ולא ע"פ עצות הצדיקים, חלילה, נבקש מה' יתברך שיתן לנו כח להקדים תרופה למכה, להטהר מכל בחינות הע''ז שבנו, להזכיר לעצמנו מי הוא מקור השפע האמיתי, וממילא משם לעבוד אך ורק אותו, ע"י עשיית רצונו, בבחירתנו בדרך התורה, ובדרך הצדיקים האמיתיים, בשמחה ובטוב לבב על הזכות שנפלה בחלקנו, לעסוק בעיקר ולא בטפל, ולהמנות על עם מייחדי שמו יתברך, ולקחת חלק בטיהור העולם מכל מיני עבודה זרה, ולקרב את הגאולה השלמה ברחמים. בכל יום ויום, וביחוד בימים אלו, ימי ההכנה לפורים, ובפורים עצמו, ימים המסוגלים במיוחד לזכות להארה זו, לגלות את ההסתר, במגילת אסתר, שבאמת בתוך כל החושך וההסתר "אין עוד מלבדו", ומשם לזכות ל"הדור קיבלוה בימי אחשוורוש", קבלת התורה מחדש ברצון שלם ובאהבה גדולה לנותן התורה יתברך שמו לעד!