נועה ירון דיין על מיגור עמלק: "זה לא הולך? אז נתחפש לאנשים שמחים"

נועה ירון דיין בפוסט מרגש לפורים, שמעלה לא מעט תהיות לגבי העמלק הפנימי שבנו, וההזדמנות החד שנתית – להפוך אותו מספק, לביטחון חד סיטרי ב'מי שאמר והיה העולם'.

"יש לנו הרבה אויבים, לא חסר ברוך השם יומיום", פותחת ירון-דיין את דבריה. "אויבים מכל הסוגים ומכל המינים. אבל בראש הרשימה – ראשון ולא חביב, האבא של כל העומדים לכלותינו, זקן כמו ההיסטוריה, עצוב כמו הלילה, נחש כמו שרק הוא יודע להיות, מסורק ומעונב – נמצא האחד והיחיד, הלא הוא עמלק.

"אומנם הוא לא בדיוק אויב קונבנציונאלי, אבל הוא אויב הנפש המאמינה באשר היא. פילוסוף שמופיע ברגע שהאמונה נחלשת, ברגע שהעצבות עוטפת אותנו וברגע שאנחנו נפלטים מתוך ענן האמונה שמגן עלינו. עמלק. הספק. ה'מה אם כל זה סתם...'. מכירים אותו? זה שמתחפש לחבר, זה שמתחפש לבחור הומני רודף צדק עולמי, זה שמתחזה להיות האינטלקטואל המודרני שדואג לחלשים, זה שלא מפחד מאיתנו".

אותו עמלק לדבריה, מחפש אותנו בפינות הכי אפלות, ומצפה לשעת הכושר להפיל אותנו שדודים. "הוא רוצה בכל הזדמנות להשמיד להרוג ולאבד, ומחכה לרגע של חולשה שיביא אותי להזדנב בקצה המחנה, והנה הוא מתנפל. הוא מחכה לרגע שבו אש האמונה שלי נחלשת, קור רוחני תוקף אותי, אני בתקופה קשה, בניסיון קשה, בחולשה חולפת.

"הנה הוא מגיע ללחוש לי לחישות ארסיות. 'מה חשבת?"', הוא לוחש לי באוזן. 'שאת מיוחדת? שאת אהובה? ששומעים את התפילות שלך? שטויות!! אף אחד לא שומע ואין לך סיכוי לנצח בשום מלחמה רוחנית. אין לך סיכוי לקיים את מה שקיבלת על עצמך לקיים, אז עדיף שתפרשי בשיא, פשוט תפסיקי לנסות. תזרמי, החיים יפים. אז לא הצלחת להיות צדיקה בגלגול הזה, לא נורא! יש עוד מטרות נעלות שכדאי לחיות בשבילן'. שקרן".

"זה לא הולך? אז נתחפש לאנשים שמחים. נעשה כאילו"

אז מה אפשר לעשות אם אנחנו עייפים, עצובים ולפעמים גם לא כאלה יראי אלוקים? דווקא אז הוא מגיע, נכנס לנו מתחת לאפידרמיס כשאנחנו לא ערים מספיק, ומאלחש אותנו. הבעיה היא שהוא "יכול להישמע משכנע. כי עובדה, אני מסתכלת סביב וגם פנימה – והמצב לא נראה משהו. אז איך אוכל לסתור את הטענות ההגיוניות לכאורה שלו, בדבר היותי סתם בן אדם קטן וטיפש? אולי כבר עדיף לרדת מהעץ הזה שנקרא עבודת השם, ולהיות בן אדם נורמלי? לא ככה? האמת, אם הייתי ערה קצת יותר, היה ראוי שאלחם בו מלחמת חורמה. היה ראוי שאצעק לו בכל בכוח: 'כן? איזה מטרות נעלות בדיוק? מה אתה מוכר לי? שאפשר בלי קירבת אלוקים? שקרן! גנב! רוצח! מנוול! מי אתה שתספר לי סיפור מתוק על חיים שרחוקים מהקדושה? מי אתה שתשווק לי חיים יפים בלי השם יתברך?'. אם הייתי קצת יותר ערה, הייתי מחסלת אותו.

"אבל הוא לא פרייאר. הוא מציץ רק ברגעים של אין אונים, וברגעים כאלה - אין שומרים על הגדרות, ואפשר בהחלט להביס אותי".

לרגעים המוח אומר לנו 'איך הייתי רוצה לנצח אותו עם איזו תחבולה מוצלחת'. ויש, יש אחת כזו כנגד השקר שלו. "והיא לא מערבת לוחמה קונבנציונאלית. כי באופן קצת מפתיע, בשביל לנצח אותו צריך רק דבר אחד – שמחה. בשביל לנצח אותו חייבים להיות בשמחה, ואין דרך אחרת. רק לרקוד ולמחוא כפיים. לשמוח במה שאנחנו באמת. להיזכר בכל הכוח, במי שאנחנו באמת: בנים ובנות של מלך גדול, הכי גדול. ילדים קדושים כאלה, ילדים עם סוד. עם השגחה. יש לנו פנימיות, ויש בנו קדושה - גם אם הן מעוכות מעט כרגע. גם אם כמעט וקפאנו, גם אם אנחנו מרגישים שענן הקדושה פלט אותנו ונזרקנו להשם ירחם איפה. יש שם קדושה בתוכנו. ועל זה ראוי לשמוח בכל הכוח. זה מה שמבדיל אותנו מכל הגשמי והמכוער בעולמנו. זה מה שמיוחד בנו. זה מה שיפה בנו גם כשאנחנו מכוערים. ואם זה לא הולך, אז נתחפש לאנשים שמחים. נעשה כאילו. גם אם לא הכל טוב, בוודאי הכל לטובה. כמה בורות מציב בפניך הספק, וכמה קל ליפול בכל אחד ואחד מהם. אבל כמה טובה היא האמונה למי שאוחז בה, ולמי שמתעקש לא לאבד אותה. למי שמתחייב להכרית את הספק.

"אז בחודש אדר, אני מתחזקת לפרוש את שמיכת האמונה שוב על עצמי. לכסות בה את כל הספקות שהן אויבי נפשי. לאטום אוזניים מלשמוע את קולו של הספק. להפסיק לחשוב שזה מה שנקרא להיות אדם חושב, להפסיק להעריץ בסתר ליבי את הספקות המנקרים בי. להפסיק להאמין בהם, ולהשאיר אותם להיות בדיוק מה שהם – אויבים, רוציי רעתי ומבקשי חיי. ורק שמחה בעוד קצת טוב שיש בי".