חלק בלתי נפרד מפאזל גדול

אקדים ואומר כבר בהתחלה: אני לא מתייסרת על אותם זמנים בהם נהגתי כחילונית לכל דבר. אני יודעת שהם חלק בלתי נפרד ממסכת חיי, ואילולא הם – ייתכן שלא הייתי היכן שאני היום. כן, בעברי הייתי מעבירה את השבוע בצורה כזו שפעם אחת (במקרה ביום שישי) הייתי מתנתקת (בצער רב כל כך!) מן המחשב, הטלוויזיה והטלפון הנייד, מייחלת ליציאה בערב עם החברים שינעימו את זמני בשיחות חולין, וכך גם למחרת ממשיכה לתור אחר הדברים שיפיגו את השעמום הנורא (שינה וקריאת ספרי רומן, תוך ציפייה מורטת שערות עד ליציאת שבת).

 

השבת הייתה ריקה לחלוטין מתוכן. בכוונה פתחתי בנקודה זו, כי דווקא על אף שזלזלתי בשמירת השבת, משם צמחה הישועה. משם מצאתי את עצמי עוברת תהליך שהעביר אותי מהקצה האחד למשנהו, וגרם לי לשנות את כל עולמי ומהותי.

 

הכל התחיל מאותה שבת בה יצאנו (דרך מסגרת כלשהי) לאכסניה ובה מס מדריכים ממדרשה גבוהה ללימודי יהדות בירושלים. מבחינתי הגעתי לשם כדי להעביר סוף כל סוף שבת בכיף עם חברות, בלי לחפש אחר מה שיפיג את השעמום. יהדות הייתה הדבר האחרון שעניין אותי, על אף שכל חיי חיפשתי עומק ומשמעות, והתחבטתי בשאלות קשות לגבי המהות הפנימית שלי. תמיד אהבתי שיחות נפש וציטוטים פילוסופיים, ואף תכננתי ללמוד ולעסוק בפסיכולוגיה, מתוך שאיפה להבין את תורת הנפש על בוריה.

 

הם דיברו שם על חילונים-דתיים, אבולוציה, וגם על מהות אמיתית של יהודי. לאוזניי התגנבו מעט דיבורים שמצאו חן בעיניי. הפסקתי עם כל המחשבות והדברים שהעסיקו אותי, ומיקדתי את תשומת ליבי.

 

הם דיברו על האמונה של ה באדם, שבזכותה הוא מחזיר לו את הנשמה בכל בוקר. הם ציטטו את החוזה מלובלין שהיה אומר בכל יום לפני התפילה: "ריבונו של עולם! הריני רוצה להיות טוב. אמת, שגם אתמול אמרתי - ולא היה כך. אבל היום אני באמת רוצה להיות טוב". הם גם הזכירו את ר זושא שבכה לפני מותו, וכששאלו תלמידיו מדוע, שהרי הוא צדיק ובוודאי יכנס ישירות לגן עדן, השיב להם שהוא אינו פוחד שישאלו אותו בשמיים למה לא היה כאברהם או כמשה (מפני שלא היו לו את כוחותיהם) אלא למה הוא לא היה עצמו, למה לא מיצה את כוחותיו, למה לא הגשים את עצמו.

 

וזהו, לא היה צריך יותר מזה. הם נגעו בנקודת התורפה שלי. מאותה שבת, בתהליך הדרגתי, קלטתי שכל חיי הייתי סגורה בבועה, אפופה בתחושות של תסכול, חוסר ביטחון עצמי, ועם זאת חוסר תקשורת עם הסביבה. כלפי חוץ הייתי צוחקת (רק כדי שלא יגידו שאני מרירה), מביעה דעה בקול (רק כדי שלא יראו שאני חסרת ביטחון), ומנסה למשוך כמה שיותר מבטים (כי תשומת הלב ואהדה מהסביבה היו מקור החיוּת שלי בכל יום מחדש).

 

ה צפה מלמעלה, וידע לכוון את הדברים כך שהשבת הזו תגיע בדיוק בזמן; בדיוק בתקופה בה הרגשתי שאין מנוס מהתסכול, כשהייתי זקוקה לחיזוק יותר מאי פעם, כשהפכתי לאדם עוין כלפי המשפחה שלי, כשהתחלתי לפרוץ את גבולות הצניעות יותר ממה שפרצתי עד אותה תקופה, כשחיפשתי עומק ורציתי לגלות את מהותי. 

 

זהו מלך מלכי המלכים, שעל אף אינספור הפעמים שאכזבתי וחיללתי את שמו בעולמו שלו - שהוא ברא ונתן לי את כל הנתונים לחיות בו בשלווה - קירב אותי אליו בדרך הנעימה והקרובה ביותר לליבי, ובזמן המדויק ביותר.

 

יצאתי מהמקום ההוא במוצאי שבת עם טעם של עוד. חשבתי לעצמי שאם זו יהדות, אז אני רוצה להכיר אותה יותר מקרוב, כי זה לא מה שאני למדתי עליה. זמן מועט לאחר מכן גיליתי "במקרה" את ערוץ הידברות, כשזפזפתי בין הערוצים. אז עוד הייתי מכורה לטלוויזיה, ובין לבין הייתי לוחצת 97 בשלט, וצופה מעט באנשים אחרים שמדברים אחרת. עד היום אני חבה רבות לארגון המבורך הזה. 

 

בחלוף הזמן, עם המון התחזקות מקריאת מאמרים וצפייה בהרצאות באינטרנט, התחלתי להקפיד יותר על הצניעות. זה התחיל בשרוולי שלושת-רבעי, המשיך בחצאיות עד אחרי הברך, ונגמר בצניעות קומפלט – בדיוק לפי ההלכה.  כאחת שמאז ומתמיד הייתה בוחנת תגובות של אנשים עוד לפני שהייתה מביעה את תגובתה שלה, עברתי מסע ארוך ופנימי, בתהליך של בירור וגילוי עצמי, ולמדתי לקבל ולאהוב את עצמי, גם ללא קשר לסביבה. שנים רבות ניסיתי למצוא את הסוד, איך להרגיש שלם עם עצמך, לאהוב ולקבל את עצמך, והאם זה בכלל אפשרי ונכון?

 

את התשובה לכך קיבלתי באותו תהליך: אני חלק בלתי נפרד מפאזל גדול, יש לי תפקיד ייחודי. קיבלתי את הכוחות המיוחדים לכך, ואף אחד לא יכול לקחת את זה ממני, וגם לא לעשות זאת במקומי. עם זאת, הכל ניתן לי מלמעלה. לכן איני מתרגשת מהחסרונות שלי, ומייחסת אותם ביחד עם ההצלחות – לה בלבד. כי בבסיס הם לא באמת שלי, וכשם שיש לי אותם עכשיו, כך ה יכול לקחתם ממני. איני זקוקה לאישור של אדם אחר על מעשיי או על דעותיי, כי ישנו את ה יתברך שאוהב אותי ללא גבול, ומקבל אותי בכל מצב. הוא גורם לכל מקרה שמתרחש בחיי ומכוון אותי אל התפקיד. הערך שלי במקומו מונח, ואיש לא יכול להזיזו. את החיוּת שלי בכל רגע ורגע, אני מקבלת אך ורק מה, ולכן אליו אני נושאת את עיניי. אני אוהבת את התורה והאמת שלו, ואני דומה לו (שהרי אנו מצווים להידמות לה) בכך שאני אוהבת ומקבלת את עצמי ללא תנאי, לא משנה מה היה, מה קורה או מה יהיה - בדיוק כשם שהוא אוהב ומקבל אותי. 

 

וכך זה נמשך, והסיפור לא נגמר. שנה וחצי לאחר תחילת התהליך, מצאתי את עצמי עומדת בפתחו של עולם חדש, ומתוודעת לקיומו של אדם מופלא, נשגב מבינתנו, בשם ר נחמן מברסלב זיע"א. הרב שלום ארוש שליט"א, ראש מוסדות חוט של חסד, ערך היכרות בינינו, על אף שר נחמן נפטר כבר לפני 200 שנה. כך מצאתי את עצמי קוראת בספריו וגולשת באתרו של הרב שלום ארוש, ומתחילה לחזור אל התמימות והפשטות האמיתית שבחיים, ודרכם – לממש את הזכות האדירה שנפלה בחלקי, להוות חלק ייחודי בעם נבחר, ולקיים את התורה הנצחית, של מלך מלכי המלכים אדון הכל.