הרב שטיינמן: פורים מסוגל לישועות עצומות - בזכות המצוות של בין אדם לחברו

מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל הסביר מדוע יום הפורים נחשב יום מסוגל לישועות, ועת רצון מיוחדת. "יום זה הוא יום גדול מאוד, יש עקרות שנפקדות וכן אנשים נושעים מצרותיהם ונפקדים בפרנסה. הסיבה לכך היא מפני שזה יום גדול לקיים מצוות של בין אדם לחברו. ביום שבו מתרבה אחווה ורעות - ה' אוהב מאוד את עם ישראל".

הרב יצחק זילברשטיין סיפר על ילד שזרק חומר נפץ וגרם לקטיעת אצבע של ילד אחר. הילד הפוגע התדפק על דלתו של הרב שטיינמן, ושאל כיצד לעשות תשובה על המעשה הנורא שעשה. תשובתו של הרב שטיינמן היתה: "איני יודע כיצד עושים תשובה על דבר כזה!"

הילד ניסה שוב ושוב, אבל הרב פכר את ידיו בתנועה של 'איני יודע' ולא השיב.

הרב זילברשטיין הסביר את תשובתו של הרב שטיינמן, באמרו שבאמת אי אפשר לדעת כיצד עושים תשובה על דבר כזה, שהרי הספר חסידים (סי תקצ"ה) מתקשה בדבר הכפל במילות הפסוק 'והשיב את הגזילה אשר גזל', ומתרץ שאמנם אם הגזלן משיב את גזלתו עוד באותו יום די בכך, אולם אם השיב רק לאחר יום או יומיים, הרי שצריך להחזיר לנגזל גם את ההפסד שהיה לו באותם יום או יומיים, שבהם היה יכול לעבוד עם השור או עם החמור, ונמנע הדבר ממנו בשל הגזלה, ואם הגזלן לא החזיר את פערי ההפסד הללו הוא נשאר גזלן. וכמו כן ממשיך ה'ספר חסידים', כדי לצאת ידי שמים, יש לחשב את הצער שהיה לנגזל וכו', ואם במקרים אלה כל כך קשה לאמוד את הצער, הרי שבמקרה שלנו כאשר אחת האצבעות של הילד נקטעה, באמת אי אפשר לדעת כיצד ניתן לחזור בתשובה על כך, וזהו פשר תשובתו של הרב שטיינמן.

"על ידי מידת הסבלנות האדם משיג את רצונו יותר ויותר מכל תקיפות שבעולם"

הרב שטיינמן מרבה לצטט למקורביו, על פי מכתבו של רבי חיים מוולוז'ין, כך: "על ידי מידת הסבלנות האדם משיג את רצונו יותר ויותר מכל תקיפות שבעולם. אולם בני אדם טועים בכך".

בעניין זה ראוי לציין את דבריו של הרב שטיינמן לבנו הרב שרגא: "גם כאשר הייתי ראש ישיבה יחידי בישיבת כפר סבא, לא דברתי בתקיפות. לדוגמא, בענין קבלת תלמידים לישיבה, דברתי עם הצוות רק בנוסח של 'שמא', 'אולי' ו'אפשר'. אם מדברים בתקיפות – אדרבה, זו סיבה שהדברים יתקבלו פחות", אמר.

הרבנית שטיינמן ע"ה סיפרה, כי פעם הרב לא חש בטוב במשך כמה ימים, ולא יכול היה לקבל קהל. לילה אחד דפקו אב ובנו דפיקות נמרצות על הדלת. האב אמר כי מדובר בעניין של פיקוח נפש ממש, שאינו סובל דחוי, כיון ששמעה כך, סברה הרבנית לתומה שאכן יש להכניסם גם בשעה זו.

היא שאלה את בעלה אם יוכל לקבל את השניים העומדים בפתח ופיקוח נפש בפיהם, והוא השיב שייכנסו. הם אכן נכנסו בזריזות, וכעבור כמה דקות יצאו בסבר פנים מחויך ומרוצה. הרבנית התפעלה ממהירות יציאתם ותמהה בינה לבין עצמה: "איזה עניין של פיקוח נפש יכול היה להיות דחוף כל כך, ולבוא על פתרונו תוך רגעים ספורים?" אף על פי שבדרך כלל לא שאלה את הבאים למבוקשם מרבינו, הפעם חרגה ממנהגה והתעניינה אצל השואל: "מה היה המקרה הדחוף כל כך?"

השיב האיש, כי בימים אלו מגישים רשימות לבחירות לכנסת, והוא בא לשאול האם כדאי לו להגיש רשימה לבחירות. "כיון שמועד ההגשה מסתיים בעוד שעות בודדות, בשעת חצות", הסביר, "היה העניין דחוף במיוחד".

"נו, ומה השיב לכם הרב?" התעניינה הרבנית, "הוא ענה לי שלא אגיש מועמדות, כי אף אחד לא יבחר בי חוץ ממנו", ענה האיש בהצביעו על בנו…

נראה שהרב שטיינמן אמר לו זאת בנועם ובחכמה, באופן שהאב לא נפגע כלל אלא קיבל את הדברים ברוח טובה מאוד.

לאחר מכן שאלה הרבנית את רבינו, כיצד קרה שהשואל יצא בחיוך, ורבינו ענה בבדיחותא: "כנראה הוא חשב שרק הוא יצביע לעצמו, ושמח להיווכח שברור לי כי גם בנו יצביע לו, ויהיו לו שני קולות… "