הרב יצחק זילברשטיין
הנצחת הנס שאירע בבית הכנסת ע"י השארת הקיר המפויח – האם מכובד?
אחד המתפללים קם והציע שאת אחד הכתלים, שהפך כולו מפויח מחמת הטיל, כדאי שלא לצבוע בחלקו, כדי שיישאר במקום 'זכר לנס הגדול'. מה פסק הרב?
- הרב ארז חזני / ופריו מתוק
- פורסם ט"ז אדר התשע"ז |עודכן
(צילום אילוסטרציה: shutterstock)לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי... כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי (שמות ד', י')
באחד מבתי הכנסיות, הסתיימה התפילה, ומיד לאחר שיצא אחרון המתפללים מבית הכנסת, נחת טיל בהיכל בית הכנסת. ברחמי שמים כולם ניצלו בנס.
נערכה עבודת שיפוץ במקום, ולקראת השלמתה וצביעת הכתלים מחדש, אחד המתפללים קם והציע שאת אחד הכתלים, שהפך כולו מפויח מחמת הטיל, כדאי שלא לצבוע בחלקו, כדי שיישאר במקום 'זכר לנס הגדול'. "על גבי חלק הקיר המפוחם - הציע - נתלה שלט שבו יצויין המאורע הניסי, וכך יונצח הנס ויתקדש שמו יתברך".
אחרים טענו כנגדו, שאין זה מכובד להותיר כותל מושחר בבית אלוקינו...
ובאו המתפללים לשאול - האם יש לקבל את רעיון הנצחת הנס או לא?
תשובה:
לבש בגד כל ימי חייו כדי לזכור את הנס
ראשית כל נציין לשני מקורות מהם למדנו את גודל החשיבות של זכירת הנס באופן תמידי:
מסופר בנביא (שמואל-א' פרק י"ז), שדוד ביקש משאול המלך שיתן לו רשות לצאת להילחם בגָּלְיָת. אמר לו שאול: "לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ, כִּי נַעַר אַתָּה וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו". משיב דוד לשאול ומספר: "רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן, וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר, וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו, וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו. גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ, וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם".
ומעיר רבינו הגר"א ('דברי אליהו' עמ' נ"ג), שהנה בדברי דוד לשאול "ובא הארי והדוב ונשא שה מהעדר", הקרי הוא "שה" אך הכתיב (במקצת ספרים) הוא "זה". והלוא דבר הוא. מה פשר השינוי בין הכתיב לקרי?
ומבאר הגר"א על פי דבר מופלא שנמצא במדרש אגדה: המדרש מספר, שלאחר שנעשה לדוד הנס הגדול על ידי אותו שה, הוא שחט את השה, הפשיט את עורו, ועשה ממנו בגד. בבגד זה היה לבוש דוד המלך תמיד. מדוע? - כדי לזכור את הנס וחסד ה' תמיד.
ועל כן הקרי הוא "שה", שאמר דוד לשאול את שאירע, שנשאה החיה הטורפת שה מהעדר; והכתיב הוא "זה", לרמז שהראה דוד לשאול את הבגד שנעשה מעור השה, ואמר "ונשא זה מהעדר". (וגם שניהם יתאימו יחדיו, כאומר: ונשא "השה הזה" מהעדר).
נותר כבד-פה כדי לזכור את הנס
ידועים דברי המדרש (שמות רבה, פר' שמות א', כ"ו), שכאשר הביאה בת פרעה את משה הילד אל הארמון, היה פרעה מנשקו ומחבקו, ונטל משה את כתרו של פרעה והניחו על ראשו. חרטומי מצרים, שהיו יושבים שם, אמרו לפרעה: 'מתייראים אנו מזה שנוטל כתרך ונותנו על ראשו, שלא יהיה זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול מלכות ממך'. מהם אומרים להורגו, מהם אומרים לשורפו, והיה יתרו יושב ביניהן ואומר להם: הנער הזה אין בו דעת, אלא בחנו אותו והביאו לפניו בקערה זהב וגחלת, אם יושיט ידו לזהב, יש בו דעת והִרגו אותו, ואם יושיט ידו לגחלת, אין בו דעת ואין עליו משפט מוות. מיד הביאו לפני משה את הקערה, ובה זהב וגחלת. שלח ידו ליקח את הזהב, ולפתע בא גבריאל ודחה את ידו ותפש את הגחלת, והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו, ונכוותה לשונו. וממנו נעשה כבד פה וכבד לשון.
ושאלו המפרשים: מדוע משה רבינו לא התפלל לה' יתברך שירפא את פיו (ואז היה נעתר מיד לשליחות ה' לגאול את ישראל ממצרים, ולא היה טוען לא איש דברים אנכי וכו')? ולמה לא ריפאהו הקב"ה כדי שידבר בלשון צחה? - השיב על כך הרמב"ן (שמות ד', י'): "נראה בעיני, שלא רצה להסיר ממנו כובד הפה, בעבור שהיה בו ממעשה הנס שסיפרו רבותינו שאירע לו עם פרעה"!
אין להניח 'אנדרטת זיכרון' בבית אלוקינו
מעלה עצומה נודעת להנצחת וזכירת הנס, כאמור, אולם, אמר מו"ר שליט"א ביחס לשאלתנו, שאין להשאיר בבית הכנסת קיר מפויח עבור כך, שכן נאמר ברמב"ם (הל' בית הבחירה פ"א הי"א): "מצוה מן המובחר לחזק את הבניין ולהגביהו, שנאמר 'ולרומם את בית אלוקינו', ומפארין ומייפין אותו כפי כוחן", (ומדבריו נלמד לבית הכנסת, שנקרא 'מקדש מעט'. מעשי למלך שם). עוד מצינו ברמב"ם (סופ"ז מהל' איסורי מזבח): "בכל דבר שהוא לשם האל הטוב, יהיה מן הנאה והטוב, ואם בנה בית תפילה, יהיה נאה מבית ישיבתו". וכן שנינו בשו"ע (או"ח סי' קנ"א ס"ט): "נוהגים בבתי כנסיות כבוד, לכבדן ולרבצן" (דהיינו לנקותם).
לאור האמור נלמד, שאין זה כבוד להשאיר בבית ה' קיר מפויח כ'אנדרטה', ובוודאי בבית המלך לא יעשו כך, כל שכן בבית מלך מלכי המלכים הקב"ה!
ויעויין גם בביאור הלכה (סי' תק"ס), שבבית הכנסת אין צריך לשייר אמה על אמה לא מסוידת זכר לחורבן. כל שכן קיר מפוחם, שהרי זה נגד כבוד בית ה'[1].
עריכת סעודה לזכר נפלאות ה'
וישנם דרכים אחרות כיצד להנציח נס שאירע, ואין לנו לבדות מלבנו צורות זיכרון הנס.
הדרך שלימדו אותנו רבותינו היא, לעשות בכל שנה סעודה באותו יום שאירע הנס, ויעויין במשנ"ב (סי' תרצ"ז סק"ב), שמי שנעשה לו נס, וקיבל על עצמו לעשות באותו היום משתה ושמחה, אזי הסעודה שעושה בשביל הנס היא סעודת מצוה, משום שכל סעודה שעושים לזכר נפלאות ה', הרי היא סעודת מצוה!
לסיכום: אין להשאיר את הקיר המפויח בבית הכנסת, אלא יש לצבעו. וראוי לערוך ביום התרחשות הנס מידי שנה סעודת מצוה לזיכרון חסדי ה' ונפלאותיו.
[1] ויש להעיר על הדברים שתי הערות:
א) שנינו במסכת מידות (פ"ב מ"ג, וביומא ל"ח.): "כל השערים שהיו שם נשתנו להיות של זהב, (שכשעלו בני הגולה מגלות בבל, עניים היו, ובנו את בית המקדש לפי עניותם, וכאשר נתעשרו אחר כך, ציפו את כל דלתות הבית בזהב), חוץ משערי ניקנור, מפני שנעשה בהם נס", שכשהביא ניקנור את השערים מאלכסנדריא של מצרים בספינה, היה הים הולך וסוער, נטלו המלחים אחת משתי הדלתות והטילוה לים להקל על הספינה שלא תטבע. אך עדיין לא נח הים מזעפו. ביקשו להטיל את חברתה לים, ועמד ניקנור וכרכה (חיבקה), ואמר להם: הטילוני עמה לים! מיד נח הים מזעפו. והיה ניקנור מצטער על חברתה שטבעה. כיון שהגיעה הספינה לנמלה של עכו, נעשה לו נס והיתה הדלת מבצבצת ויוצאה מתחת דופני הספינה.
הרי לנו, שהניחו את השערים שאינם מזהב, ופחות נאים לכאורה, וזאת משום הנס שנעשה בהם. ברם, אין לדון משם לענייננו, משום שאמנם שערי ניקנור היו פחות חשובים משאר השערים, אך בוודאי שלא היו כעורים חלילה, ולא ביטאו חוסר כבוד, אלא היו נאים ומכובדים (וע"ש במשנה, שישנה דיעה שמראיתם היה דומה לזהב, ולפיכך לא הוצרכו לעשותן מזהב). מה שאין כן בנוגע להנחת כותל מפויח בבית אלוקינו, שברור שאינו לכבוד בית ה'.
ב) מבואר במסכת יומא (נ"ב., וברש" ד"ה משחרי), שכתלי ההיכל בבית המקדש היו מושחרים מעשן המנורה. הרי לנו שהיתה מציאות של כתלים מפוחמים בבית המקדש. אמנם, שם המדובר הוא בעשן מחמת מצוה, מה שאין כן בנידוננו, שהפיח הוא מחמת חרון אף ה', ואין אנו עושים אנדרטה מהפורענות.
לרכישת ספרי "ופריו מתוק" מהידברות שופס.