הורים לנוער מתמודד? קבלו 8 עצות זהב מהרב דן טיומקין. חלק ב’

הרב דן טיומקין ממשיך בעצותיו להורים לנוער מתמודד: חפשו זמני איכות, העריכו את הבירור שאתם עושים בזכות הילדים, זכרו שיש שותף שלישי ודאגו למלא מצברים. 

עצה מס' 5: חפשו זמני איכות

עד כאן דיברנו על 'סור מרע', עכשיו ננסה לדבר קצת על 'עשה טוב'. ואצל הנערים האלה זו בעיה. "בעל הבית לא בבית", הלחץ החברתי מהחברים בצירוף המשקעים של התנהלות הבית יוצרת מציאות לא נעימה. הפתח לנסיון של בנייה חיובית, הוא לנסות לייצר זמנים של הנאה, חוויות משפחתיות חמות. לפעמים זה אפשרי בבית, אבל לפעמים זה קשה, ואז כדאי לנסות לבודד את הילד ולקחת אותו לזמן איכות. טיולים קטנים, טיול אופניים משותף, קיאקים בירדן, פיינטבול (אין כמו לירות על אבא קצת צבע כדי לקרב את הלבבות), בריכה ביחד עם האח הקטן.

יש בטבע, בסביבה הזרה משהו שמוריד לחץ, משהו שגורם גם לנו פחות לחשבן איך אנחנו נראים (עם הפוזה והמכובדות) אלא משהו שגורם לנו להרשות לעצמנו להיות משוחרר, חופשי, זורם. לנסות להתמודד ביחד עם אתגרים משותפים (מסע אופנים, בניית אוהל, או סתם העמדת מנגל). יש בזה תועלת מיידית עצומה. קשה לתת דוגמאות לכל דבר. זה הזמן להיות יצירתיים, ולנסות להרבות בזמנים של חוויות טובות. למרות כל הקושי, זה הדלק לתיקון, שיבוא, בעתו ובזמנו, במהרה בימינו אמן.

עצה מס' 6: העריכו את הבירור שאנו זוכים לעשות בזכותם

הילדים האלה מעבירים אותנו בית ספר. באמת. זה לא רק כפרת עוונות. גם אנו זוכים לעשות בזכות המצב ביש הזה איזה בירור פנימי, לא נעים, אבל כנראה מחוייב.

בזכות אותם נערים גם אנחנו זוכים להתחדש ולהתרענן. בתפילה מכל הלב שנזכה לישועות. אבל גם בעצם העבודה שלנו, אנו נחשפים לעולמות פנימיים חדשים. לפריצה מהקבעונות הממוסדים שלנו. גם אנחנו לומדים להיות 'אנשים אשר רוח בהם', שיודעים ללכת כנגד רוחם באמת, ולא רק בסיסמאות כשהכל טוב.

הפסוק בנבואה האחרונה בתנ"ך, נבואת מלאכי, אומר ככה: "הנּה אנכי שׁלח לכם את אליּה הנּביא, לפני בּוֹא יוֹם ה' הגּדוֹל והנּוֹרא. והשׁיב לב אבוֹת על בּנים, ולב בּנים על אבוֹתם". אנו נאלצים להתמודד עם בנים ובנות שעושים לנו בית ספר, ומלמדים אותנו פה, על הדרך, לעשות בירור נוסף, בירור אמוני דק, בירור כפול, לאבות ולבנים, "לב אבות על בּנים - ולב בּנים על אבותם", כולנו זקוקים לאליהו הנביא שיבוא כבר, כולנו זקוקים להתחבר, לשוב.

יש כאן ניתוח לב פתוח, לא פחות, שמעמיד את כולנו לבירור דק ונוקב, על ערכינו ועל אמונותינו. מה חשוב לנו באמת - ומה רק לוגיסטיקה מסביב. לוגיסטיקה חשובה, של חברה, משפחה, שידוכים, סטיגמות, שזה חשוב, אבל זו לא הליבה.

הליבה היא: "מה ה' אלוקיך שואל מעמך". ותהליך ההתמודדות מול אותם בנים ובנות יקרים מחייב לשים הכל על השולחן. בספר "אבות על בנים", הרב אורי זוהר כותב הקדשה בתחילתו, שמתמצתת את כל הסיפור: 'בתודה לילדים אשר חנן אלוקים אותנו - המזכים אותנו בתיקון הגדול בחיינו'. זו לא כפרת עוונות, ולא נושא לאשמה ותסכול. זו זכות, זה התיקון הגדול של חיינו. לא פחות.

אז הם לא בדיוק נמצאים במוסדות הלימוד שלהם ייחלנו. נכון. בעולם מקביל, אידיאלי אוטופי, היו יכולים להיות במוסדות מסוג אחר לגמרי. אבל זה כנראה לא ממש בבחירתנו, אז צריך להילחם בדמיונות המייאשים, ולנסות להוציא את מה שאפשר מהמצב הקיים. דווקא בגלל המסע הזה של הילדים אנחנו זוכים לגלות את הבירור החד בין הממסדיות המקובעת והמחייבת לבין עבודת השם שונה לגמרי. לשמוע את הילדים, שצועקים עד כמה היא חונקת להם את הנפש, ולמצוא, בהם וגם קצת בנו, עבודת  השם עם הרבה פחות 'שחור לבן', בכל מובן. עבודה של חיבור פנימי אמיתי וכנה, שכנראה הוא היסוד לכל סוג של בנין אמיתי בקשר בינינו לבין הקב"ה.

עצה מס' 7: זכרו שיש שותף שלישי

יש פסוק בתהילים שאומר: "הרפּוּ וּדעוּ כּי אנכי אלקים" (תהילים מ"ו י"א). זה סוג עבודה אחר לגמרי מהעבודה הרגילה, המעשית, ההישגית שאנו מורגלים בה, עבודה של ששת ימי המעשה, אנו רצים והם רצים, עבודה של ריצה. פה יש עבודה אחרת, של שביתה. הרפו ודעו. הדרך לדעת כוללת גם הרפיה. להרפות ולחכות.

נכון, הילדים האלה לא משתלבים בתמונה המשפחתית שאיחלנו לעצמנו. יש כאן משהו לא מתאים. אבן שלא משתלבת בבנין המפואר שאיחלנו לעצמו. אבל דווקא האבן הזאת שהבנאים לא יודעים מה לעשות איתה, יש לה תפקיד חשוב מאד. "אבן מאסוּ הבּוֹנים היתה לראשׁ פּנּה".

יש המון סיפורים של ישועות שהגיעו מכיוון לא צפוי. הכי לא צפוי. פתאום צץ איזה איזה חבר, איזה שיעור, איזה בוס, איזה הארה, והאסימון נופל. אסור לאבד תקוה, אסור להתייאש. ובטח שלא לשדר לנער את התסכול והאכזבה (שמבוסס על ציפיות דמיוניות שיש לנו ממנו, ציפיות שלא רואות את הילד, בחוויה שלו).

רק כאשר מפסיקים להילחם, מתחילים לקבל, להכיל, להיות חברים של הנער, רק אז יש סיכוי לשינוי. לא תמיד מאתנו. כאשר הנער לא מרגיש צורך להתריס ולהילחם אלא מקבל אותנו כחברים, אז השותף השלישי יכול לשלוח שליחים, שיצליחו לעשות שינוי.

צריך להתפלל על זה. באמת. ולהבין שלא הכל פה תלוי בנו, יש שותף שלישי, ברוך השם. זה המקום שבו אנו נאלצים לפנות לו את הבמה, ולחכות לרגע שהישועה תבוא.

עצה מס' 8: דאגו למלא מצברים

האתגר לגדל נערים כאלה שואב מאתנו משאבים נפשיים לא פשוטים, וחייבים למצוא זמנים גם "להטעין את הסוללה". זה לא קל. צריך פרנסה וצריך לטפח זוגיות וצריך להשקיע בשאר הילדים וצריך כל כך הרבה דברים אחרים מחויבים.

אם אנו נמצאים כל הזמן "על הקצה", שחוקים ומותשים, מסתבר שלא נצליח להיות מכילים וקשובים. אין ברירה, צריך לחזק את עצמנו, צריך לחזק את הקשר הזוגי, כי רק כך נצליח למצוא כח להתמודד עם האתגר. החכמה היא לא לוותר. להילחם על זה. על זמני איכות של ההורים בינם לבין עצמם. כל השקעה בשלום הבית משתלמת פה. בלי לקבוע זמן לחופשה, בלי לייצר תנאים לזמני איכות זוגיים, יש פה סכנה קיומית לכל הבית. צריך למצוא פינה שקטה, אי קטן של הטענת מצברים, משותפת, בזמני איכות שיתנו כח. אי קטן, "אי של אפשר". זה אפשרי.

מתוך ההקדמה לקונטרס המומלץ "אבות על בנים".

לחלק א' לחצו כאן.

אבא, אמא, חסרי אונים מול הנער/ה המתבגר/ת? כשהילד מתרחק, לא מספיק לכאוב! בואו לעשות >>> הצטרפו עכשיו לקהילת הורים ייחודית עם מומחה החינוך דן טיומקין