הרב יצחק יוסף לפרשת תצוה: הלכות פורים

מתי נותנים זכר למחצית השקל

א. במסכת סופרים (פרק כא הלכה ד) מבואר שנותנים זכר למחצית השקל לפני שבת זכור. וכן כתב האגודה (סוף מסכת סופרים). אולם המהרי"ל (הלכות פורים אות ד) והרמ"א (סי' תרצד סעיף א) כתבו שהמנהג לתת זכר למחצית השקל בערב פורים לפני קריאת המגילה. והמגן אברהם (סק"ב) כתב שמנהגם לתת קודם קריאת המגילה של שחרית, אבל מנהגנו כמו שכתבו הרמ"א והמשנה ברורה (סק"ד) לתת קודם קריאת המגילה של ערבית, ונותנים בין מנחה לערבית.

רק זֵכר

ב. כתוב בתשובות הגאונים (תשובות גאוני מזרח ומערב סי' מ) שצריך להקפיד שלא לומר "מחצית השקל", שלא ישמע שמקדיש אותם לקרבנות, והמעות יהיו אסורים בהנאה. לכן יש לשים לב להקפיד ולומר "זכר למחצית השקל".

כמה זה היום

ג. בענין השיעור של "זכר למחצית השקל", הרמב"ם (פ"א מהל' שקלים ה"ו) כתב על מחצית השקל שהיו נותנים עבור הקרבנות, ששיעורו שני דינרי כסף. ולפי זה הוא שלשה דרהם כסף טהור, ולפי מה שבדקנו לפי החשבון שכל דרהם הוא 2.8 גרם בערך, השיעור הוא כעשרים שקלים. ואין צורך להוסיף מע"מ, כיון שכל זה הוא רק 'זכר' למחצית השקל.

וכפר בעדו ובעד ביתו

ד. ישתדל לתת גם עבור שאר בני ביתו, 'וכפר בעדו ובעד ביתו'. הרמ"א (סי' תרצד ס"א) פסק על פי דברי רבינו עובדיה מברטנורא (פ"א דשקלים) שצריך לתת זכר למחצית השקל מגיל עשרים. אולם הרמב"ן (ר"פ כי תשא) והרמב"ם (פ"א מהל' שקלים ה"ז) והתוס' יום טוב (שקלים פ"א מ"ד) חולקים על זה, וסוברים שצריך לתת מחצית השקל מגיל בר מצוה, שהרי מחצית השקל היה ניתן לקרבנות לכפרת עונות, וכבר מגיל בר מצוה יש עונות שצריכים כפרה. ולכן לכתחילה יתן עבור כל בני ביתו שהגיעו למצוות, אבל אברך שקשה לו, בקושי הוא מקבל מילגה קטנה מהכולל, ויש לו הרבה הוצאות, יתן שלשה מטבעות של חצי שקל בשביל כל ילד, כמו שכתב המרדכי (ריש פרק א דמגילה). שהרי כתב רבי יהודה עייאש (במטה יהודה סי' תרצד) שאין כאן חובה מעיקר הדין, רק זכר בעלמא, ולכן מי שדחוק יתן איזה שיעור שהוא עבור כל אחד.

תן לאברך דוקא

ה. במסכת סופרים (פרק כא ה"ד) הנ"ל מבואר, שיתנו את ה'זכר למחצית השקל' לעניים. ובמדרש רבה (קהלת יא, א) אמרו: אם בקשת לעשות צדקה, עשה עם עמלי תורה. כלומר אם יש שני עניים, אחד שהוא אברך עוסק בתורה וזקוק לצדקה, חזקה על אברך שהוא זקוק לצדקה, ויש עני אחר בעל בית שעובד, אבל אין לו הכנסה מספיקה, תן לאברך דוקא, ובפרט אם יש לו הרבה ילדים מצוה לעזור לו. מיום שחרב בית המקדש, אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד (ברכות ח.). ובגמ' ראש השנה (יח.) אמרו שהתורה מכפרת עונותיהם של ישראל, עוד יותר מהקרבנות. וכל המטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים, זוכה ויושב בישיבה של מעלה (פסחים נג:). ובגמ' מגילה (ג.) אמרו, שגדולה מצות תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין. ובמגילה (יז:) אמרו, שגדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש. ולכן יתן מעות 'זכר למחצית השקל' לאברכים דוקא, או לבחור ישיבה עני.

גם בלילה גם ביום

ו. בגמ' מגילה (ד.): אמר רבי יהושע בן לוי, חייב אדם לקרוא את המגילה בלילה, ולחזור ולשנותה ביום, שנאמר "אלהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי". ולדעת הטורי אבן קריאת המגילה ביום היא מדברי קבלה, ובלילה היא מדרבנן, כלומר יש ביום חיוב יותר לשמוע מקרא מגילה.

גם המרוקאיות

ז. ואמר רבי יהושע בן לוי, נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס (מגילה ד.). ובודאי שחייבות במקרא מגילה גם ביום. יש ספרים שכתבו שמנהג מרוקו שנשים פטורות מקריאת מגילה ביום, כיון שעסוקות במשלוח מנות, והעוסק במצוה פטור מן המצוה. ורוצים להמשיך את המנהג הזה גם בארץ. ובמחילה מכבוד תורתם, מה המקור למנהג זה?! הרי בגמ' מפורש שהם חייבות, איך אפשר לפטור בלי סיבה אמיתית, חצי שעה יקראו את המגילה ואחר כך יעסקו במשלוח מנות וסעודת פורים. מרן זצ"ל שנים על גבי שנים היה מגיע הביתה וחוזר וקורא בעצמו לרבנית ולשאר הבנות, בברכה, גם בלילה וגם ביום. לכן גם המרוקאיות חייבות בקריאת המגילה בין בלילה בין ביום, אין שום פוסק שפוטר אותן.

מילה במילה ומהר

ח. יקחו שליח צבור טוב שיודע לקרוא את המגילה בצורה נכונה. יש טעויות שמעכבות את הקריאה, כמו והמן "נֹפל" על המיטה, או ומרדכי "יֹשב" בשער המלך, בלשון הווה. במגילה כתוב בכתיב חסר, ואם יקרא בלשון עבר - והמן נָפל/ומרדכי יָשב, לא יצא ידי חובה. אבל יש טעויות שאינן מעכבות, כמו יהודים/יהודיים, אין בזה שינוי במשמעות, ולא חוזר. יש הקלטה של מרן זצ"ל שקורא את המגילה, באיזו נעימה, במנגינה ירושלמית, הוא קורא מילה במילה, ומהר, כל אחד יכול לשמוע וללמוד את קריאת המגילה הנכונה.

מצוות צריכות כוונה

ט. לפני קריאת המגילה יזהיר הש"ץ את הצבור לכוין לצאת ידי חובת המצוה, שמקיימים מצות קריאת המגילה ולא סתם ספר הסטוריה, וגם יכוונו לצאת מדין שומע כעונה, כמו שהזהיר היום השליח צבור לפני פרשת זכור. אמנם מקרא מגילה היא מצוה דרבנן, אבל גם מצוות דרבנן צריכות כוונה. ולא כהרדב"ז שהובא במגן אברהם (סי' ס סק"ג). מרן השלחן ערוך (סימן ריג סעיף ג) כותב על כל הברכות, שאם המברך כיון להוציאו, והשומע התכוין לצאת יצא ידי חובתו. והרי רוב ככל הברכות הן מדרבנן, ואף על פי כן צריכות כוונה. גם לגבי ברכת הגומל, הטור (סי' ריט) כתב שם שאם יש אחד שמברך, וכיון השומע לצאת יצא ידי חובה, יצא. מעשים בכל יום, כמעט בכל שבת יש אחד בבית הכנסת שעולה ומברך הגומל ומכוין להוציא את כולם ידי חובה. האשכנזים מברכים רק על נסיעה ממדינה למדינה, יש להם אפשרות לנסוע ממדינה למדינה, אבל אנחנו - הספרדים - נוסעים רק מעיר לעיר ומברכים הגומל על נסיעה זו... וכתב מרן בבית יוסף: מה שכתב רבינו "אם כיון לצאת" זה למ"ד מצוות צריכות כוונה. ומבואר שגם במצוות דרבנן מצוות צריכות כוונה, שהרי ברכת הגומל היא דרבנן ככל הברכות, חוץ מברכת המזון. בגמ' ראש השנה (כט.): אמר ליה רבי זירא לשמעיה, איכווין ותקע לי. משמע שגם לדין שומע כעונה צריך כוונה למאן דאמר מצוות צריכות כוונה. וכך כתב הבית יוסף להדיא, וכאמור.

מה יענה

י. באור לציון (ח"ב פרק מה אות ד) כותב שבמצוות דרבנן לא צריך כוונה. מה יענה על הראיה מהבית יוסף (סי' ריג, וסי' ריט) ושאר הראיות הנ"ל?! גם הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות הי"א) כתב על כל הברכות שצריך לכוין לצאת ידי חובה, ולכן זו המסקנא, גם מצוות דרבנן צריכות כוונה.

קטן לא מוציא גדול

יא. קריאת המגילה היא מדרבנן, ואף על פי כן קטן לא יכול להוציא את הגדול ידי חובה. והסבירו התוס' (מגילה יט: ד"ה ורבי יהודה) שהוא מטעם שהגדול חייב חד דרבנן, אבל קטן הוא תרי דרבנן כיון שגם בשאר מצוות חייב רק מדרבנן, ותרי דרבנן לא מוציא חד דרבנן. אבל אינו מטעם שקריאת המגילה היא מדברי קבלה שחמורה כדברי תורה, זה נאמר רק לגבי השמחה בפורים, שאונן יכול לאכול בשר ולשתות יין כיון שפורים הוא מדברי קבלה, ודוחה אנינות. אבל קריאת המגילה דרבנן.

ערים המסופקות

יב. ערים המסופקות אם הם מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, כמו טבריה, צפת, יפו, באר שבע, לוד, חברון, קוראים יומים, בי"ד עם ברכה, ובט"ו בלי ברכה. וכמבואר בתשובת הרמב"ם (שו"ת פאר הדור סי' קה) שאין לברך על קריאת ט"ו בערים המסופקות, ומי שמברך אין לענות אחריו אמן. והר"ן (מגילה ה:) הביא דברי הגאונים שהסבירו, שמעיקר הדין יצאו ידי חובה בקריאת המגילה בי"ד, שהרי ספק דרבנן להקל, ורק ממדת חסידות נהגו לקרוא גם בט"ו. ומבואר שקריאת המגילה דרבנן. פתח תקוה היא עיר פרוזה, ואין צורך להחמיר לקרוא גם בט"ו.

כל המצוות

יג. כותבים הראשונים - שבולי הלקט והריא"ז ושלטי הגבורים - שבערים המסופקות עושים יומים את כל המצוות של פורים, מקרא מגילה, משלוח מנות, מתנות לאביונים, וסעודת פורים. לא חובה לאכול לחם בסעודת פורים, די שיאכל בשר או איזה תבשיל לכבוד סעודת פורים, גם בי"ד וגם בט"ו. הפרי חדש (סי' תרצה סעיף ד) כתב לחלק, שמחמירים רק בקריאת המגילה לעשות גם בט"ו, ולא בסעודת פורים. אבל אין סברא לחלק בזה, ולכן האחרונים לא הסכימו עם הפרי חדש בזה, ולמרות שהרב פרי חדש - רבי חזקיה די סילוא - היה רבה של ירושלים, לא פוסקים כמוהו בכל הדברים. אמרו לי בטבריה שיש הרבה שלא קוראים בט"ו, אבל צריך להודיע להם שצריכים לקרוא גם בט"ו.

חפירות ארכיאולוגיות

יד. בלוד בודאי שצריכים להקפיד יותר לקרוא בט"ו, כי לאחרונה מצאו בחפירות ארכיאולוגיות כשני מטר מהכביש הראשי, קברים עם סימנים יהודיים מלפני אלפיים שנה, משמע שלוד החדשה היא באותו מקום של לוד העתיקה, ולוד העתיקה בודאי היתה מוקפת חומה. בשנה שעברה הלכתי ללוד לפני פורים, ואמרתי להם בשיעור שיקפידו לקרוא גם בט"ו, וכן יעשו בט"ו את שאר המצוות - משלוח מנות, מתנות לאביונים, וסעודת פורים.

טועמיה חיים זכו

טו. בירושלים קוראים השנה את המגילה בליל ששי, אבל בתל אביב ובשאר המקומות קוראים בליל חמישי, מיד בסיום תענית אסתר. אם רוצה לטעום לפני המגילה אפשר, אבל לא יאכלו עוגות, שהרי אסור לאכול עוגה יותר מכביצה לפני קריאת המגילה.

שכונות החדשות

טז. כל השכונות של ירושלים החדשה קוראים בט"ו, רוממה, בית הכרם, בית וגן, קרית יובל, עיר גנים, הר חומה, רכס שועפט, הר נוף, וכן על זה הדרך, כי כולם סמוכים לעיר העתיקה, שהרי יש רצף של בתים לעיר העתיקה, ואין שטח ריק של יותר משבעים אמה ושיריים, בערך 35 מטר. שכונת רמת שלמה מחוברת דרך סנהדריה, שכונת הר נוף מחוברת עם קרוואנים, וכן על זה הדרך.

עיתון המודיע

יז. היה תלמיד חכם אחד שמרן זצ"ל הכיר באופן אישי, הרב טוקצ'ינסקי[1], הוא הנהיג לקרוא בירושלים גם בי"ד, ועד היום מפרסמים בעיתון 'המודיע' את השעה שקוראים ב'עץ חיים' בי"ד. כי הוא טען שצריך שלא יהיה יותר ממיל מהחומה של ירושלים העתיקה, אבל כל גדולי הדור לא חששו לדבריו, ועלינו ללכת כמנהג גדולי הדור, ולכן אנחנו לא הולכים לעץ חיים לשמוע בי"ד קריאת המגילה. אם נחמיר לקרוא גם בי"ד, זה מטיל ספק באנשים.

בן תורה לומד יביע אומר

יח. תל אביב מחוברת ליפו, כשמרן זצ"ל היה רב בתל אביב, בליל ט"ו וביום ט"ו היה מבקש מהגבאי שמעון לוי ומאתנו הבנים שנשאר עמו לאחר התפלה, והיה קורא לנו את המגילה. אבל בשיעורים מעולם הוא לא אמר לקרוא בתל אביב גם בט"ו, כיון שכותב החיד"א שכל דין 'סמוך ונראה' זה דוקא כשהוא סמוך ונראה לודאי מוקף, ולא לספק כמו יפו. אלא שהחזון איש לא הסכים לדברי הרב חיד"א, ולכן היה קורא גם בבני ברק מספק. ומרן זצ"ל חשש לעצמו, אבל בשיעורים הוא פחד לבלבל את השומעים. פעם שאלתי את מרן: אתה אומר בשיעור 'מותר', אבל ביביע אומר כתבת 'המחמיר תבוא עליו ברכה'? מרן השיב לי בפשטות: אני לא רוצה לבלבל את השומעים, אחר כך יגידו גם הרב מסופק, לכן אני אומר את ההלכה, ומי שהוא בן תורה ילמד יביע אומר ויראה שהמחמיר תבוא עליו ברכה.

צמודים לגדולי הדור

יט. יש אנשים שואלים אותנו אם לקחת תכלת לציצית. לפי הדין לא צריך תכלת, תראו בילקוט יוסף (מהדורת תשס"ד, סי' ט עמ' קיב) מה שהארכנו בזה. נראה מה עשו גדולי הדור האמיתיים, רבי שלמה זלמן אוירבך, הרב אלישיב, מרן זצ"ל, חכם בן ציון אבא שאול, הרב משאש, כולם לא לבשו תכלת. יש כאלה לובשים בגדים לבנים בשבת, 'כולו הפך לבן טהור הוא', גם נעליים לבנות, 'מכף רגל ועד ראש אין בו מתום פצע וחבורה ומכה טריה'. אבל כל גדולי הדור לא נהגו בזה. צריכים להיות צמודים לגדולי הדור.

שמעתי בעצמי

כ. השבוע הוצאנו מכתב על שכונת 'רמות' שהשנה יקראו בט"ו כמו כל ירושלים. שמעתי בעצמי ממרן זצ"ל לא פעם ולא פעמיים, שאם יעשו תיקון מסויים [רצף של בורגנין עם לחם בתוכם] בשכונת רמות, אז יהיה דינם ככל ירושלים. וגם תלמידנו רבי אברהם דניאל שליט"א דיבר בזה עם מרן זצ"ל ביחד עם רבי אמיר קריספל וכך אמר להם גם כן, ועכשיו תיקנו כל מה שהיה צריך לתקן ביחד עם הרב יחזקאל מוצפי שליט"א, ולכן יש לסמוך על מה שכתב בשו"ת בית יצחק שמלקיס שאם עשו בורגנין עם לחם זה מועיל אפילו שלא ישנים שם.

לפי הארנונה

בלאו הכי היתה דעת הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך שצריך לקרוא ברמות בט"ו, כיון שיש עירוב שמחבר אותה לירושלים, וכך היתה דעת הרב משאש. ויש עוד סברא, שתושבי רמות משלמים ארנונה לעיריית ירושלים, לניר ברקת, אך מרן זצ"ל (ביביע אומר ח"ז חאו"ח סי' נח, נט) חלק עליהם. מכל מקום סברות אלו חזו לאיצטרופי.

חכם שלום הצטרף

רב אחד הוציא מודעה שיקראו ברמות בי"ד, בלי לבדוק את הנימוקים שלנו. לא זו דרכה של תורה, צריכים לדעת שאנחנו לא פוסקים סתם מהשרוול, 'קהל עדתנו עליך יסמוכו', זה פסק מנומק ואמיתי. חכם שלום כהן שליט"א כשראה את הפסק והנימוקים, הצטרף גם הוא וחתם, וכן הצטרפו לפסק זה עוד רבנים גדולים. בשנה הבאה תשאלו עוד פעם על רמות, זה נתון לשינויים.

הוצאה של פעם בחיים

כא. בקריאת המגילה צריכים לשים לב לשמוע הכל מילה במילה, מי שיש לו אפשרות, טוב שיקנה מגילה כשרה, זו הוצאה של פעם בחיים. יש אומרים שעדיף לקרוא בעצמו מהמגילה שבידו, כי שומע כעונה הוא מדין שליחות ומצוה בו יותר מבשלוחו. ובעיקר ירוויח שאם לא שמע כמה מילים יקרא מהמגילה שלפניו ויוצא ידי חובה לכתחילה, אבל גם כאשר יש לפניו מגילה המודפסת בחומש יכול להשלים את אותן מילים שהחסיר ויצא ידי חובה בדיעבד, כמו מי שרואה שחסר לו איזה פסוק במגילה שלו, יקרא אותו בעל פה או מחומש ויוצא בדיעבד. ורק אם חסר לו במגילה פסוק ראשון או אחרון זה פוסל את המגילה, אבל אם באמצע המגילה חסרים כמה פסוקים, המגילה כשרה. על כל פנים יקשיבו היטב שלא להפסיד שום מילה, אפילו לא שמע 'המן' אחד לא יצא, יאמר מיד 'המן'.

לא שמע מילה אחת

כב. אפילו לא שמע מילה אחת מהמגילה לא יצא. הרשב"א והר"ן מביאים ראיה ממגילה (יח.), הלועז ששמע אשורית יצא, והא לא ידע מאי קאמר? אמר רבינא: וכי אנחנו יודעים הפירוש של כל המגילה? מה זה 'האחשתרנים בני הרמכים'? אלא ודאי שהעיקר שמבינים באופן כללי את ענין הנס של המגילה, אע"פ שלא מבינים מילה במילה יוצאים ידי חובה. ואם נאמר שאם דילג כמה מילים לא מעכב את קריאת המגילה, מה הראיה מ'האחשתרנים בני הרמכים', תחשוב כאילו דילג שלש תיבות אלו, אבל לעולם הלועז שלא הבין את רוב ככל המגילה לא יצא, מוכח מכאן שאסור לדלג שום מילה, רק לא חייב להבין.

ואשמע אחרי קול רעש גדול

כג. כאשר מרן זצ"ל היה קורא את המגילה בבית הכנסת 'בורוכוב' לפני למעלה מחמשים שנה, קודם קריאת המגילה היה מסתובב בעצמו בין הילדים ואוסף את כל הקפצונים כדי שלא ירעישו באמירת 'המן', מרן היה צעיר אבל לילדים היתה יראת כבוד ממנו והיו מוסרים בידו את כל כלי הנשק שלהם, ומרן היה מכסה את כל הקפצונים באיזו מפה, ובמשך כל הקריאה היה שקט, דממה מוחלטת. ובסוף קריאת המגילה לפני 'ארור המן' מרן היה מסיר את המפה ונותן להם לקחת ולהכות. פעם התפללתי באיזה מקום שהיו מפוצצים את המן, איזה רעש, את כולם היכו שם, גם את מרדכי... באותה שנה קראתי שוב את המגילה. פעם היה קפצונים, אבל היום יש פיקות וכל מיני מרעין בישין, 'ואשמע אחרי קול רעש גדול', ואיזה ריח מהעשן, כל 'הבית ימלא עשן', מסכנים הזקנים, גם נבהלים וגם גורם להם קשיים בדרכי הנשימה. לכן צריך לעמוד על כך שלא לתת לילדים להפריע במהלך קריאת המגילה.

הספרדים למדו מהאשכנזים

המהר"ם שיק (חיו"ד ס"ס רטז) פקפק קצת במנהג זה, וכתב שאצל הספרדים לא היה מנהג זה, ולכן מרן השלחן ערוך לא הביאו. מנהג זה יש בו חילול השם לעשות רעש גדול כזה בבית הכנסת, וכי כך עושים - להבדיל אלף אלפי הבדלות - בכנסיה ומסגד?! אבל היום גם הספרדים מרעישים, למדו מהאשכנזים, וצריך להזהיר לבטל מנהג זה.

הוכחה פורימית

פעם אמרתי בדרך הלצה, שיש ראיה מהשלחן ערוך (סי' תרצ סעיף יז) שלא מביאים ילדים שמפריעים בקריאה, כי נוהגים לקרוא ארבעה פסוקים בקול רם "איש יהודי", "בלילה ההוא", "ומרדכי יצא", "ליהודים היתה אורה", ובירושלים מוסיפים גם את הפסוק האחרון "כי מרדכי היהודי". וכתבו הראשונים שטעם המנהג הוא כדי לעורר את האנשים שיקשיבו לקריאת המגילה. ואם היו ילדים שמרעישים בקפצונים למה היה צריך לעוררם? אלא ודאי שלא היו קפצונים...

יש ירושה ברבנות

לפני מאה וארבעים שנה היה הגאון רבי ראובן ישראל אב בית הדין ברודוס, שזכה להיות צאצא לאבות בתי הדין, הראשון שבהם היה רבי משה ישראל, אחריו היה רבי אליהו ישראל חבירו של הרב חיד"א, החיד"א כיבד אותו מאוד, וכשהיה רוצה לחלוק עליו לא היה מזכיר את שמו. שמעתי שגם האור לציון למד מהחיד"א, הוא לא מזכיר בספרו את שמו של מרן זצ"ל. בנו של רבי אליהו ישראל היה רבי רחמים ישראל אב"ד, ובנו היה רבי ראובן הנזכר. בגיל 18 כבר סיים את הש"ס והתייתם מאביו, ומינו אותו אב"ד להמשיך את דרכו של אביו. כאשר מרן זצ"ל נפטר היה עוסק בכתיבת תשובה בענין אם יש ירושה ברבנות, זאת התשובה האחרונה שכתב בחייו, והמסקנא שאם הבן ראוי לכך יש ירושה ברבנות, כפי שאמר לי בעל פה. ואפילו אם היה הפסק באמצע רבנותו של האב, כגון שהיה רב לפני 40 שנה, ויצא לפנסיה, והביאו רב אחר בינתיים, ועוד רב אחר, ואחר כך גדל הבן ונעשה ראוי לרבנות הוא קודם לכל אדם. וכמו שכתבו החתם סופר, ועוד. ולכן מינו את רבי ראובן הנ"ל כיון שהיה ראוי לכך מגיע לו מדין ירושה, אף על פי שהיה צעיר לימים. והנה כשהגיע לבית הכנסת בפורים לא מצא חן בעיניו שמכים את המן ברעש גדול, ועשה תקנה שלא יכו את המן אלא יקשיבו לקריאת המגילה כראוי. הצבור התלוננו על כך, מה פתאום?! 'עושה חדשות בעל מלחמות', הרי יש רמז 'והיה אם בן הכות הרשע' סופי תיבות 'המן', לרמוז שמכים את 'המן', ולא רצו לשמוע בקולו. הרב היה בצער, ושלח מכתב לראשון לציון רבי רפאל מאיר פאניז'יל ולסגנו רבי יעקב שאול אלישר[2], וביקש שיעזרו לו בתקנה זו. והשיבו לו הראשון לציון וסגנו במכתב לחזק את ידיו לבטל מנהג זה. וכן שלח גם לרבי אברהם פלאג'י, בנו בחירו של רבי חיים פלאג'י, וגם הוא השיב לו לחזק את ידיו בתקנה זו. ואז כולם קיבלו עליהם לעשות כדברי גדולי הדור.

ירושלמי שנסע לבני ברק

כד. בדין בן עיר שהלך לכרך, ובן כרך שהלך לעיר. במגילה (יט.) יש על זה קטע קצר, גם בבבלי וגם בתלמוד ירושלמי. [בן תורה שלומד טוב, כדאי שאחרי שילמד הסוגיא עם רש"י והתוס' והרי"ף והרא"ש ורשב"א, ילמד הסוגיא עם הירושלמי, וימצא הרבה חידושים, זה בדוק ומנוסה]. אם אדם ירושלמי נוסע בליל חמישי לבני ברק לחגוג עם בני התורה שם, ונתנו לו חדר לישון, וביום חמישי חוזר לירושלים, ובנקודת עלות השחר נמצא מחוץ לירושלים, קורא בי"ד, שנאמר "על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות", הא תו למה לי? אלא לפרוז בן יומו שנקרא פרוז. ומוקף בן יומו שנקרא מוקף מנין? סברא היא, כמו פרוז בן יומו שנקרא פרוז, כך מוקף בן יומו נקרא מוקף. לדעת רש"י הכל הולך אחרי מחשבתו בעמוד השחר. ואפילו אם הגיע לירושלים בבוקר של חמישי, חייב לקרוא בי"ד בירושלים, כי יש עליו חיוב. ובליל ששי נחלקו הפוסקים אם חייב לקרוא עוד פעם שהרי הוא ירושלמי, דעת הרמב"ן והרשב"א והרמ"ע מפאנו והחיד"א במחזיק ברכה שחייב, אך מכיון שיש בזה מחלוקת יקרא בלי ברכה, ועדיף שלא יוציא אחרים ידי חובה.

לא כל יום פורים

כה. לעומת זאת ירושלמי שנסע בליל ששי לעיר אחרת פרוזה, ובעלות השחר נמצא שם, אדם כזה הפסיד לגמרי את מצות קריאת המגילה, שהרי בי"ד היה בעיר מוקפת חומה, ובט"ו נמצא בעיר פרוזה, חבל, 'לא כל יום פורים', ולכן צריך להזהר לא לעשות כן.

בני ברקי שנסע לירושלים

כו. אדם שגר בתל אביב או בבני ברק וקרא ביום חמישי, ובט"ו הגיע לירושלים, וישן שם, יש מחלוקת בפוסקים אם חייב עוד הפעם לקרוא, מהתוס' במגילה יט. באמצע העמוד, משמע שפטור, וכן משמע מהריטב"א, והרשב"א, וכך מפורש במאירי, ולא כמו שפירש דברי המאירי המוציא לאור רבי אברהם סופר[3] פירוש דחוק במחילה מכבוד תורתו. אמנם רבי שלמה זלמן אוירבך חולק וסובר שחייב לחזור ולקרוא, אבל אני מסתמך על דברי הערוך השלחן, והרב פראנק, והחזון איש, וכך משמע גם מדברי הרב ערך השלחן לרבי יצחק טייב, היה מעיין גדול, מגדולי רבני תוניס. וכן פטור ממשלוח מנות ומתנות לאביונים. אם רוצה להחמיר תבוא עליו ברכה, אבל מעיקר הדין פטור כיון שקרא בעירו ויצא ידי חובה, וכדברי להקת הפוסקים ראשונים ואחרונים.

עבר דירה

תשאלו, אם כן, מה זה מוקף בן יומו? מבואר בירושלמי: לא שנו אלא בעקר דירתו. כלומר שלאחר שקרא בבני ברק, עבר דירה לצמיתות לירושלים, זה צריך לחזור ולקרוא בט"ו כשאר בני העיר, אבל לא עקר דירתו אלא בדעתו לחזור לעירו, אינו צריך לחזור ולקרוא בירושלים.

רדיו ורם קול

כז. השומע קריאת המגילה דרך הרדיו לא יוצא ידי חובה. וכן אם שומע קריאת המגילה דרך הרם-קול, ואלמלא הרם-קול לא היה יכול לשמוע את הקריאה, לא יוצא ידי חובה. אבל אם גם בלא הרם-קול היה יכול לשמוע יוצא ידי חובה. וכך נהג מרן זצ"ל לקרוא את המגילה ברם-קול.