סבתא, איזו אישה צדיקה היית. אני כל כך מתגעגעת אליך

אבא…

שבוע עבר. אין לי דרך לתאר מה עבר עלי.

אתמול בבוקר כולם הלכו, ואני נשארתי לבד. בלילה, במיטה, התגעגעתי לסבתא. פתאום צפו ועלו לי זכרונות, פלשבקים מהעבר. איך הייתי הולכת אליה והיא היתה מנשקת אותי, איך לפני שנים, כשעוד תפקדה, היינו הולכים אליה בשבת. שבת אחת ישבתי איתה בשמש, בחוץ, והיא סיפרה לי את קורות חייה. אני זוכרת שכל כך ריחמתי עליה אז, כששמעתי כמה היא סבלה. הרגשתי שאני כל כך רוצה לשמח אותה! דאגתי לה!

אני זוכרת איך כל יום שישי הייתי מתקשרת אליה, והיא היתה שואלת אותי: "מה שלומך? מה שלומך כולם?"...

נזכרתי בעבר הרחוק יותר, כשהיתה מכינה לנו קובות טעימות. כל כך היתה משקיעה ומתאמצת כדי לעשות לנו טוב.

לקראת הסוף, כבר לא  כל כך הצלחנו להבין אותה. היא היתה ממלמלת רצונות או בקשות, ואנחנו לא הבנו. זה תסכל אותנו, ויותר תסכל אותה, ואז היתה מתיאשת, ומוותרת.

אבא,

עכשיו אני יכולה לדבר איתה, והיא תבין הכל. היא לידך, שומרת עלי מרחוק…

אז תשלח לה את המכתב הבא בשמי, ותמסור לה שאני אוהבת, כל כך אוהבת!

סבתא שלי, אהובה!

אוי, סבתא שלי, איזו אישה צדיקה היית. בכל בוקר ובכל לילה היית עומדת מול המזוזה וממלמלת תפילה. על כולם היית מתפללת, במילים שלך, בלי סידור, ישר לכסא הכבוד.

איך היית מנשקת את ה'. גם כשהיית על מיטת חולייך, ביום שישי כשבאתי אליך, למרות כל הייסורים שהיית נתונה בהם – אהבת את ה'. היית מודה לו כל כך. כבל פעם שראיתי את זה, הבנתי כמה אני קטנה! את היית מודל בשבילי! התפללתי לקמצוץ מהאמונה שלך, מהתמימות שלך בעבודת ה'. כל משפט שלך הסתיים בתקווה "להא מנטה"...

אני זוכרת שלפני 4 שנים היית בביתך, חלית בדלקת ריאות וסבלת כל כך. כנראה שהגוף שלך לא יכל להכיל את הכאב, והדלקת החמירה. בלילה הודיעו לנו שאת בטיפול נמרץ, היתה קריסת מערכות.

קראו לכל האחים להיפרד. פחדתי כל כך, פחדתי שתלכי בלי להיפרד, פחדתי לאבד אותך! התפללתי כל כך, והבטחתי שאם תבריאי – אני אעשה הכל כדי לשמח אותך.

ה' שמע את התפילות שלי, אומנם באופן חלקי.

עשו לך חור בצוואר וחיברו עוד מלא מכשירים… והיית ככה עד שמצבך התייצב. אני זוכרת שהתפללתי עליך כל כך, ובכל פעם שבאתי לבקר אותך, החזקתי לך את היד. אותה יד חמה ונעימה, שהיתה שם תמיד בשביל ללוות אותי!

אני כותבת לך, ואני מוצפת דמעות... אני כל כך מתגעגעת.

סבתא,

אני מבקשת סליחה!

סליחה שלא הייתי שם מספיק בשבילך! סליחה שלא נשארתי עוד כמה דקות בכל פעם שביקרתי אותך! סליחה שלא ידעתי לנצל את הזמן איתך טוב מספיק, ושלא שאבתי ממך מספיק אמונה!

סליחה שלפעמים לא הבנתי אותך, סליחה שלא תמיד הקשבתי לך עד הסוף, סליחה שלא כיבדתי אותך כמו שהיית ראויה.

תודה לך, שחיכית להיפרד ממני. תודה שלא ויתרת עלי. אמא ותומר היו אצלך ביום חמישי, וביקשת לראות אותי. באתי אליך ביום שישי, והיית מוארת. כל כך שמחת לראות אותי, בירכת אותי, נישקת אותי, חייכת אלי.

תודה לך, סבתא, שככה בחרת שאראה אותך בפעם האחרונה. בפעם הבאה שראיתי אותך, כבר היית בתכריכים…

סבתא, יש לי עוד בקשה אחת אחרונה. תמיד האמנתי שתזכי לראות אותי כלה, שאני אזכה להתברך ממך ביום חתונתי… נדמה שלא זכיתי. לא אראה אותך ולא אתברך ממך ביום חתונתי. אבל אני מאמינה בכל לבי, שגם מהמקום שאת נמצאת בו עכשיו תוכלי ללוות אותי. תעתירי עלי, תתפללי, תהיי קרובה, אפילו שאת רחוקה כל כך...

ולא משנה מתי, ברגעים היפים שלי, וברגעים הקשים שלי אני מתפללת שתמיד ארגיש אותך! שהנוכחות שלך תמיד תלווה אותי.

נוחי על משכבך בשלום.

אני אוהבת אותך כל כך, ולעולם לא אוכל לשכוח מי היית ומה היית. אישה יקרה, אמא מסורה וסבתא אהובה.

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים אמן.

מור, נכדתך

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.