נדהם לגלות שלמִשְׂרַת המנהל התמנה לא אחר מאשר...

וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ (שמות ד', י"ד), לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה. ומשם זכה אהרן לעדי החושן הנתון על הלב (רש"י). לא היו מתקנאים משה ואהרן במעלתם זה על זה, זהו שאמר הכתוב: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". ושמח בפיו לא נאמר, אלא בליבו, אמר רבי שמעון בן יוחאי: הלב ששמח בגדולת אחיו, ילבש אורים ותומים, שנאמר: "והיו על לב אהרן" (רבינו בחיי).

סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א:

מעשה שהיה בשני ידידים בחורי חמד, שלמדו באחת הישיבות הקדושות בארץ הקודש, שם האחד יעקב, ושם השני משה אהרן. הבחורים בגרו ועדיין לא בנו את ביתם, ובאחד הימים החליטו לצאת בצוותא ללמוד 'ראיית חשבונות', בכדי שתהיה להם אומנות בידיהם להביא טרף לביתם בבוא היום. השניים עשו חיל בלימודם, ולמדו את המקצוע על בוריו .

אחר זמן, בנו שניהם בתים נאמנים בישראל. והנה יעקב התקבל לעבוד כמנהל חשבונות במשרד חשוב של רואי חשבון באזור המרכז. תיכף לאחר שהתחיל יעקב לעבוד במקום, מצא חינו בעיני המנהל ושאר עובדי המשרד.

מאידך, רעהו משה אהרן, לא הצליח למצוא מקום לעבוד בו, והייתה פרנסת ביתו בדוחק. כל אותו הזמן ניסה מיודעו יעקב למצוא עבורו איזה מקום עבודה, למען תבוא הרווחה לביתו, אך מאמציו לא נשאו פרי.

במשרד בו עבד יעקב, היו ארבעה רואי חשבון, וביום מן הימים, שמע יעקב כי מנהל המשרד מחפש רואה חשבון חמישי. מיד פנה למנהל שיאות להעסיק את ידידו משה אהרן, והמליץ עליו בחום שהוא מומחה גדול בתחום.

ואכן, מכיוון שהמנהל רחש הערכה ליעקב, שמע לדבריו, והכניס את משה אהרן לעבוד במפעל.

משה אהרן השתלב היטב בעבודה, ובס"ד מצב הפרנסה בביתו הוטב להפליא.

כעבור תקופה, הוצרך המנהל הראשי לעקור מקום מגוריו לעיר מרוחקת בצפון הארץ. היה עליו לבחור אחד מבין עובדי המשרד רואי החשבונות, שהוא ימלא את מקומו מהיום והלאה, וכמובן שיזכה גם למשכורת כפולה ומכופלת ממשכורתם של שאר העובדים.

יעקב, שכאמור היה אהוב על המנהל הראשי, היה בטוח בעצמו שהוא הראוי למשרת המנהל, בפרט לאור היותו עובד ותיק ומנוסה בחברה. הוא חשב בליבו, שבוודאי יזכה לקבל את התפקיד החשוב עם מתן שכרו הנאה.

מידי כמה דקות הביט בטלפון שלו, כדי לבדוק האם המנהל כבר התקשר אליו בכדי 'לגמור' את העניין, אך טלפון זה בושש מלבוא...

למחרת היום, קורא לו ידידו משכבר הימים - משה אהרן, ואומר לו: "אחי ורֵעִי, הבה נשתה לחיים לכבוד תפקידי החדש - ממלא מקום המנהל הראשי..."

יעקב התקשה להאמין למשמע אוזניו. איך יתכן הדבר, הרי אני מסרתי את נפשי עבורו עד שזכה להיכנס הנה לעבודה, והיאך הסכים לקחת לעצמו את התפקיד המיועד לי, ולא אמר למנהל כי דין קדימה יש לי לפניו?!... 

יעקב החליט לנהוג באיפוק, ולעת עתה לא הגיב, אך זמן רב היה מהלך מלא טענות כרימון, על 'ידידו ורעו' משה אהרן, ועל המנהל שמשום מה החליט שלא למנות אותי, העובד הוותיק והמנוסה, ובחר למנהל עובד 'טרי', שאני בעצמי הבאתי להכנסתו לחברה.

כשהגיע יעקב ללמוד בבית המדרש בערב, ניגש אליו רבו וביקש לברר אודות מצבו: "בימים האחרונים אתה נראה מאוד לא טוב, אולי תספר לי מה עובר עליך, מדוע פניך נפולות?". יעקב גולל בפני הרב את כל פרשת מינוי המנהל, שבעקבותיה הוא שרוי בצער רב.  

וכאן הרב הושיב אותו, והחל לחזקו בדברי אמונה ובטחון, וגרם לו להפְנים אל תוך ליבו, את הידיעה שהכל בידי שמים, כפי שלימדונו חז"ל (יומא ל"ח:) 'אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלוא נימא' (-שערה). (מדוע השתמשו רבותינו דוקא במשל של 'כמלוא נימא'? - ביאר ב'נחלת אליהו', שהרי אמר הקב"ה (ב"ב ט"ז.): 'הרבה נימין (שערות) בראתי באדם, וכל נימא ונימא בראתי לה גומא בפני עצמה, שלא יהיו שתיים יונקות מגומא אחת, שאלמלי שתיים יונקות מגומא אחת, מחשיכות מאור עיניו של אדם'. ואין לך שני דברים קרובים זה לזה יותר מסערה אחת לחברתה, ואף על פי כן אין אחת יונקת מחברתה; וכן הוא בפרנסה - יש לו לאדם להאמין שאין חבירו יונק משלו כלום! וידועים דברי קודשו של ה'בן איש חי', שהמצורע, שמחמת קנאתו דיבר רעה על רעהו, על (שכביכול) 'הזיק' לו בפרנסתו, ועל כן מצווה עליו התורה לגלח את כל שערותיו, כדי שיתבונן ויראה, שלשערות הרבות, השוכבות זו על זו בצפיפות, לכל אחת מהן יש גומא בפני עצמה, ממנה יונק ומקבל את חיותו; כך גם בבני אדם, אע"פ שנראה כאילו האחר לוקח לך דבר השייך לך, עליך לדעת שלכל אחד יש את הגומא שלו שממנה הוא יונק, ואין אחר נוגע במוכן לחבירו כמלוא נימא).

יעקב התחזק מאוד מדברי הרב, ורוחו שבה אליו. כשפגש את משה אהרן, הצליח להאיר לו פנים, ואפילו לפרגן לו על מינוי למשרה החשובה.

מידי פעם, היה שב להתעצב אל ליבו, בפרט כששמע אודות משכורתו ה'מנופחת' של משה אהרן, לעומת משכורתו הדלה שלו עצמו, והיה חושב לעצמו 'הרי הוא חוסך סכום ניכר בכל חודש לקראת נישואי צאצאיו בבוא היום, ומה יהא עלי?!'...

אך בכל פעם שליבו געש ורעש שוב מכל המתרחש, היה רבו חוזר ומחזקו באמונה תמימה, ושואלו: "תפקידו של מי דורש יותר זמן ועמל - של המנהל או שלך?", יעקב השיב שברור שהמנהל עובד הרבה יותר קשה ממנו, וגם מתייצב במשרד מוקדם יותר, ונשאר לעבוד עוד הרבה אחריו.

"אם כן - המשיך הרב בתבונתו - ראה נא איזה חסד עושה עמך הבורא, הלוא מכיון שאתה עוסק במלאכתך פחות שעות, יש באפשרותך לעסוק יותר ויותר בתורה הקדושה, לקבוע עיתים ללימוד בבית המדרש בבוקר ובערב, בשלווה ובמנוחה, ללא כל הטרדות שמקיפות את מנהל החברה...".

חלפו עשר שנים, והנה בנו של יעקב, שלמד באחת הישיבות המצוינות, התפרסם כבחור מופלא וכישרוני, ויצא שמו כגאון וחריף, המעותד להיות גדול בישראל.

באחד הימים, פנה שדכן ידוע אל יעקב, ובפיו הצעת שידוך מעניינת: "ברצוני להציע שידוך מעולה עבור בנך כליל המעלות; זה עתה דיברתי עם יהודי נכבד ואמיד מאוד, אוהב תורה אמיתי, שגם לו יש בת כלילת המעלות, והוא מוכן להעניק לבחור מצוין כבנך, דירה מרווחת, כדי שיוכל להמשיך לעסוק בתורה במנוחת הדעת".

יעקב שאל אודות פרטי הבחורה, ושמח מאוד לשמוע אודות מעלותיה. לאחר מכן שאל את השדכן מהו שמו של אביה.

"משה אהרן", השיב השדכן, וכמעט שיעקב התעלף...

ואכן, לא חלף זמן רב, והשידוך נסגר לטובה!

או אז נענה רבו של יעקב ואמר: "הנה זה לך כעשר שנים שהנך מתבונן במשה אהרן המרוויח סכום כה נאה, עד שהגיע למצב שיכול להעניק לבִּתו דירה שלימה; ויושב בשמים ישחק - מה יש לך לקנא בחברך, הרי כל שכרו הרב שבו הינך מקנא, ניתן לו רק בכדי שבבוא העת ישתמש בו לצרכי חיתון בנך, ומה לך כי תלין על שהוא מתייגע במקומך, ואתה פנוי להתייגע בתורה... רק לחשוב על כך שהיית מסתכסך עם חבירך על ש'חטף' לך את המשרה, שאז בוודאי שהשידוך המוצלח לא היה יוצא לפועל, והיית מפסיד הן את הממון הרב, והן את השידוך הטוב...

ברוך ה' שהתגברת בכל פעם על הקנאה, והתחזקת באמונה, ובמקום לרטון כלפי משה אהרן, להתמרמר על הצלחתו ולהסתכסך עמו, אדרבה, הצלחת לשמור על יחסי הידידות שלכם, ואף לפרגן לו בעין טובה. והנה כעת התברר שאתה נהנה מפרי עמלו..."

לרכישת ספרי "ופריו מתוק" מהידברות שופס.