איזה בעל חיים מותר באכילה בנקבה, ואסור באכילה בזכר? חידות מחומש שמות בענייני בעלי חיים

1) מי היא החיה הקטנה, שהאריה מפחד ממנה, ואילו היא מפחדת מהכלב?

2) מי היא הנמלה "מחשמה"?

3) א) באיזה מין ממיני בעלי חיים, הזכר אסור באכילה, והנקבה מותרת באכילה?

ב) נח נצטווה להכניס לתיבה מכל המינים הטהורים שבעה שבעה איש ואשתו, ומהמינים שאינם טהורים שניים שניים איש ואשתו; מאיזה בעל חיים שאינו טהור הכניס נח לתיבה שבעה ולא שניים?

4) לעניין מה מצינו ש'מותר הבהמה מן האדם'?

5) היכן מצינו בעל חי (שאינו מהשרצים) שיש לו שמונה רגליים?

6) היכן מצינו מנהג לתלות 'ביצת בת-יענה' במרכז בית הכנסת, לעיני כל המתפללים?

7) כידוע, הסימנים בבהמה שעל פיהם ניתן להכיר שהיא טהורה הם: מעלה גרה ומפרסת פרסה. ואם אין בה שני סימנים אלו, הרי היא בהמה טמאה. (מפרסת פרסה היינו שיש לה על כל כף רגלה מין כיסוי קשה, מעין 'נעל' עשויה עצם, ופרסתה סדוקה, דהיינו חלוקה לשניים, ולא פרסה אחת שלימה כמו של הסוס והחמור).

שאלתנו היא - איך יתכן שישאלו את החכם אם מותר לאכול מבשר בהמה מסויימת, ותשובתו תהיה: "דוקא אם פרסותיה של הבהמה הן כשל בהמה טמאה, דהיינו שהן 'קלוטות' (שאינן סדוקות כהבהמות הטהורות) - אזי מותר לאכול מבשר הבהמה, אך אם היא מפרסת פרסה כבהמה טהורה - אסור לאכול מבשרה"?

8) היכן מצינו תוכי שאומר "שמע ישראל", ומאריך באחד?

תשובות

1) נאמר במסכת שבת (ע"ז:): "אימת 'מפגיע' על האריה". מי היא אותה בריה מופלאה שהאריה ירא ממנה? כותב רבינו יצחק עראמה ('עקידת יצחק' פרשת בחוקותי): מדובר בחיה קטנה שחופרת חפירה (בור) בקרקע, ובקרקעית החפירה חופרת מחילה צרה (מעין מנהרה, המשמשת פתח מילוט צר המוביל אל פני הקרקע). הולכת החיה הקטנה אצל האריה ומקניטתו (מתגרה בו), עד שכועס ורודף אחריה, והיא נמלטת מפניו אל תוך אותה חפירה. נכנס האריה אחריה לחפירה, ושם הוא נלכד, מחמת צרות החפירה, והיא נמלטת דרך חפירת המילוט הצרה שחפרה, וחוזרת אל האריה (שאינו יכול לזוז כי נתקע בבור הצר), מטפסת עליו והורגתו.

ורבינו הבן איש חי כותב ('בן יהוידע' שבת שם): העולם אומרים, שמפגיע זה הוא מין חיה קטנה כמו חתול, ויש לה בכפות ידיה בכל כף יותר משלושים ציפורניים קטנים וחדים מאוד יותר מסכין, וקופצת על האריה, יושבת על כתפיו, ומשם עולה על גולגלתו, חופרת בו בציפורניים החדים שלה, עד שנוקבת את עצם הגולגולת, ומוצאת את המוח ואוכלתו. ויש בני אדם שהעידו שראו בעיניהם איך שעשתה החיה הקטנה באריה את המחזה הנ"ל, אצל שר אחד שהביא שניהם לשחק בם!

מעניין לגלות, שאותה חיה קטנה, שהאריה הגיבור והחזק כל כך מפחד ממנה, היא עצמה מפחדת מאוד מהכלב, כי כשפוגש בה מיד טורף אותה.

מה יהיה אם יפגשו שלושתם יחד - המפגיע האריה והכלב?

ובכן, דבר פלא מובא במדרש (שוח"ט תהילים ק"ד): מעשה ברבי עקיבא שראה את שלושת החיות נפגשות - הכלב האריה והקנקנתא (כך קרויה המפגיע בלשון המדרש). האריה הרעב רצה מיד לתקוף את הכלב ולטורפו, אלא שחשב לעצמו - ומה יהיה אז? - הלוא אשאר לבדי עם הקנקנתא והיא תטרוף אותי... ולכן המתין האריה שהכלב יהרוג את הקנקנתא. אלא, שגם הכלב הרהר בליבו - הרי אם אטרוף את הקנקנתא, האריה מיד יטרוף אותי. הקנקנתא הקטנה גם היא אמרה בליבה - אם אתקוף את האריה ואהרוג אותו, הרי אחר כך יהרוג אותי הכלב...

אז מה אירע בסוף? - אף אחד לא הזיק לשני!

כשראה זאת רבי עקיבא, אמר בהתרגשות: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה', כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ"!

2) סיפור מדהים מובא בחז"ל אודות שלמה המלך ע"ה (מדרש 'ויושע', ואוצר המדרשים, 'מעשה הנמלה'):

בשעה שנתן הקב"ה מלכות לשלמה בן דוד, המשילו על כל מיני חיה ובריה שבעולם, על בני אדם ועל חיות ועופות, ועל כל מה שברא הקב"ה. ונתן לו אדרת גדולה שישב עליה והיא ממשי ירוק ארוגה מזהב טוב וכל מיני ציורים שבעולם.

ויהי היום, והיה מתגאה שלמה המלך ע"ה בעצמו ואומר, אין בעולם כמוני, שנתן לי הקב"ה חכמה ובינה ודעת והשכל והמשילני על כל בריותיו. בעודו הולך ועובר בסמוך לנחל אחד שהיו בו נמלים, שמע שלמה (שהיה מכיר בשפת בעלי החיים) קול נמלה אחת, שהיתה אומרת לנמלים: "היכנסו לבתיכם שלא ישחיתו אתכם חיילותיו של שלמה המלך".

כשמוע שלמה את דברי הנמלה חרה אפו. שלח אחר הנמלים ושאלם: "מי מכם אמרה היכנסו לבתיכם שלא ישחיתו אתכם מחנות שלמה"?

קפצה אותה הנמלה ואמרה: "אני אמרתי להם". שאל אותה: "ולמה אמרת כך?". השיבה לו: "יראתי שמא יבואו הנמלים לראות את חיילותיך, ויבטלו מהשבח שמשבחין להקב"ה, ויחר אפו עלינו ויהרגנו".

הוסיף לשאול שלמה המלך: "ולמה לא דיברה מכל הנמלים אחרת אלא את?". אמרה לו: "אני המלכה שלהם"[1].

"מה שמך?", שאל שלמה. "מחשמה", השיבה.

אמר לה שלמה המלך: "אני רוצה לשאול אותך שאלה אחת". אמרה לו: "אין זה מן הראוי שיהיה השואל למעלה והנשאל למטה...".

העלה אותה שלמה לפניו. אמרה לו: "אינו ראוי שיהיה השואל יושב על כסא מלכות גבוה, והנשאל לארץ... אלא תישא אותי על ידיך, ואז אחזיר לך תשובה".

לקח אותה על ידו, עד שעמדה לו כנגד פניו. אמרה "שְאל".

שאל אותה: "יש בעולם גדול יותר ממני?".

אמרה לו: "הן". אמר לה: "מי הוא?". אמרה לו: "אני!". תמה שלמה המלך: "כיצד את גדולה ממני?!".

אמרה לו: "אילו לא הייתי גדולה ממך, לא שלחך הקב"ה אצלי שתישאני על כפך...".

כשמוע שלמה את דברי הנמלה, חרה אפו עליה והשליך אותה על הארץ, ואמר לה: "נמלה, אינך יודעת מי אני, אני שלמה בן דוד המלך ע"ה"!.

אמרה הנמלה: "תדע לך שאתה מטיפה סרוחה! לא תשכח את השם יתברך ולא תתגאה בעצמך!".

באותה שעה נפל שלמה על פניו ונתבייש ונכלם מדברי הנמלה.

3) א) נאמר במסכת נדה (נ':) "תרנגול דאגמא אסור, תרנגולתא דאגמא שריא" - תרנגול האגם אסור באכילה, משום שהוא עוף טמא, ואילו תרנגולת האגם שהיא הנקבה, מותרת באכילה משום שהיא טהורה. ומבואר שם בתוספות, שאף ששניהם מאותו מין, מכל מקום הזכר אסור משום שאין לו סימני טהרה של עופות, ואילו הנקבה מותרת משום שיש לה את הסימנים הללו[2].

ב) דן ה'משך חכמה' (בראשית ז', ג') - כמה עופות הכניס נח לתיבה מהמין הנ"ל של תרנגול האגם ואשתו, שבעה זוגות או שני זוגות? - וכותב שהקב"ה ציווהו להכניס ממין זה שבעה, יעויין שם בטעמו.

4) כתב הטור בחו"מ ריש סימן של"ז: "פועל העושה מלאכה לבעל הבית, הרי זה אוכל ממה שהוא עושה (בשעת מלאכתו)... ואם חסמו (בעל הבית את הפועל) שלא לאכול, פטור ממלקות". ובריש סימן של"ח כתב הטור: "כדרך שפועל אוכל ממה שהוא עושה בגידולי קרקע, כך בהמתו אוכלת בין במחובר בין בתלוש... ומותר הבהמה מן האדם, שהחוסמה עובר בלאו (ולוקה), דכתיב (דברים כ"ה, ד'): לא תחסום שור בדישו".  

5) נאמר במגילת אסתר (ח', י') רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים, ופירש רש"י: "האחשתרנים - מין גמלים הממהרים לרוץ". והיעב"ץ (בהגהותיו למגילה י"ח.) כתב שעדיין ידועים הם, ומצויים בארץ פרס, והם מין גמלים שיש להם שתי חטוטרות ושמונה רגלים, והם קלי המרוץ מאוד!

6) דבר פלא מובא בספר 'שפתי כהן' (על התורה, פר' תזריע): הנעמה (-בת היענה) מטלת ביצים, ומנחתם במקום גבוה, ועומדת במקום רחוק כנגדם, ומבטת ורואה בהם, ואינה מסיחה דעתה מהם אפילו לרגע אחד, כי באותה הבטה עושה פירות, שעל ידה יוצאים האפרוחים. ואם תבוא איזו חיה ותפסיק בין הנעמה לביצים, ולו לרגע אחד, הנעמה רודפת אחר החיה ההיא עד שהורגת אותה... מדוע? - משום שמחמת הפסק זה, מעתה לא יצאו אפרוחים מהביצים, אלא הם נעשו מוזרות.

וממשיך השפתי כהן וכותב: ולפיכך נהגו לתלות את ביצת הנעמה בבית הכנסת, כדי לומר שעיקר התפילה שתתקבל ותעשה פירות, היא הכוונה, באופן שלא יהיה דבר מפסיק בינו לבין אביו שבשמים, שהוא עומד כנגדו ומדבר עמו בלשון נוכח ואומר ברוך "אתה" ה', ולכן צריך להיזהר מאוד שלא להפסיק בשיחה ולא להסיח דעתו, ואז תפילתו תתקבל ותעשה פירות!

וכן בסידור היעב"ץ (מעמדות ליום א' על מתני' כלים י"ז-י"ג) מספר, ששמע כי היהודים בארצות תוגרמה (-תורכיה), היו תולים בבית הכנסת, מול עיני המתפללים, ביצה של נעמית, כדי שראיית הביצה תגרום להם להתרכז בתפילה, ולא להסיח דעתם מהתפילה על ידי שיחה או הבטה אנה ואנה. שכן על ידי שמביטה הנעמית בביצה ללא היסח הדעת, גורמת לה להתחמם ולהוציא אפרוחים. בתליית ביצה זו, רצו ללמד את המתפללים על כוחה של התמדה ורציפות, ועל ההפסד והנזק שבהיסח הדעת, וזה עניין נאות לתפילה!

7) 'בן פקועה' הוא וולד שהוצא מהבהמה אחר שחיטתה. מהתורה הוא מותר באכילה מבלי שחיטה (אפילו אם אין לו את כל סימני הטהרה), משום שניתר בשחיטת אמו. אומנם, מדברי סופרים, בן פקועה טעון שחיטה משעה שהפריס (שהלך) על גבי קרקע, מחשש הרואים, דהיינו שמא אלו שרואים שאוכלים אותו ללא שחיטה, לא ידעו שהוא בן פקועה, ויבואו להתיר גם כן שאר בהמות בלי שחיטה.

אולם, אם הבן פקועה נמצא עם פרסות קלוטות (שאינן סדוקות כשאר הבהמות הטהורות, שזהו שינוי גדול בצורה של הבהמה, ודבר זה מעורר תמיהה אצל האנשים) - אזי הוא אינו טעון שחיטה אפילו מדרבנן, שהואיל ואכילת בהמה שפרסותיה קלוטות מעוררת תמיהה גדולה, וכולם שואלים - 'מאין קלוט זה בא, היאך אוכלים אותו?', ממילא מתגלה שהוא בן פקועה, ומתוך שכולם זוכרים שהוא קלוט, זוכרים גם שהוא בן פקועה (וזו הסיבה להיתרו), ולכן לא קיים חשש שמא יבואו להתיר על ידי זה שאר בהמות ללא שחיטה (יעויין בכל זה בשו"ע יו"ד סי' י"ג ס"ב ובנושאי כלים שם).

ומכאן התשובה לחידה - המדובר הוא בבהמה שהיא 'בן פקועה', והמיתו אותה בלא שחיטה, שאז היא אסורה (מדרבנן, כי לא נשחטה), אבל אם פרסותיה קלוטות (ואינה טעונה שחיטה כאמור), ניתן לאכול מבשרה. (ע"ש בכרתי סק"ד, ובכף החיים סקל"ג).

8) בספר מלכים (א', י'-כ"ב) מסופר, ששלמה המלך החזיק אצלו "תוכיים", והביא בגליון 'קב ונקי', את פירושו של רבינו אברהם בן שלמה (מחכמי תימן הקדמונים, עמ' רכ"ו) שכתב: התוכי הוא הממוצע בין בני האדם לעופות, ולא ניתן לו הדיבור השלם כמו לאדם, ומאידך אינו אילם לגמרי מן הדיבור כמו העופות, אלא שאם לימדוהו לדבר מדבר, כי לשונו דומה ללשון בני אדם. ולכן נקרא מין זה "תוכיים" מלשון "תוך", כלומר ממוצעים, (אחד מהן נקרא תוכי והרבים נקראים תוכיים). ואני ראיתי תוכי במצרים - ממשיך ר' אברהם בן שלמה - אצל אדוננו הנגיד מבורך ז"ל, שקיבל תשורה מאיש יהודי שהגיע מארץ הודו, ולימד את התוכי פסוקים רבים, ושמעתי את התוכי קורא פסוק "שמע ישראל" כולו עד "אחד", ומאריך באחד, ופסוק "אנא ה' הושיעה נא", ופסוק "תהילה לדוד" שלם! (והיכן מצינו במשנה תוכי מדבר, שאף מכריעים את הדין על סמך דיבורו? - יעויין במשנה בסוטה פ"ו מ"א, בתפארת ישראל וברש"ש שם).