הרב יצחק יוסף לפרשת כי תשא: הלכות פסח

שואלין ודורשין

א. בגמ' פסחים (ו.): שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום. כלומר כבר מט"ו באדר צריכים לעסוק בהלכות הפסח. מרן הבית יוסף (סי' תכט) מקשה, הרי בסוף מסכת מגילה (לב.) אמרו שמשה רבינו תיקן לישראל שיהיו דורשים בהלכות פסח בפסח, והלכות עצרת בעצרת, והלכות חג בחג, ואם כן דוקא בפסח צריכים לדרוש בהלכות הפסח? ותירץ הבית יוסף ששלשים יום קודם הפסח זה זמן הראוי 'לשאול' בהלכות הפסח, ונחשב שואל כענין, אבל הדרשות בהלכות הפסח יהיו בפסח עצמו. ועוד, שהלכות פסח צריך ללמד לפני הפסח, בשונה משאר החגים, כיון שיש הלכות מרובות - דיני המצה, והכשר כלים, וביעור חמץ, וליל הסדר, שבחג הפסח כבר עבר זמנם. ומרן בשלחן ערוך (סי' תכט סעיף א) פסק: "שואלין" בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום. כלומר, עיקר דין זה הוא לענין שיהיה שואל כענין, אבל יכול להמשיך ולעסוק גם בהלכות אחרות.

ראש הכולל צודק

ב. לכן האברכים ובחורי הישיבות יכולים להמשיך ולעסוק בלימוד שלהם גם בימים אלה. אם ראש הכולל דורש שילמדו הלכות גיטין או כתובות וכדומה, ישמע בקולו לשמור על מסגרת הכולל, ראש הכולל רוצה שהאברכים יבחנו על הלימוד שלהם ויהיו דיינים, או מורי הוראות, הוא צודק. בפרט שבדרך כלל ראש הכולל הוא תלמיד חכם וצריך לכבד אותו ולשמוע בקולו.

זה לא גזל

ג. רק בדברים הנוגעים לכולל צריך לשמוע בקולו של ראש הכולל, כגון אם הוא דורש מהאברכים ללמוד בתענית דיבור, ולעשות רק שני כוסות תה... ולהגיע בזמן. לא יוריד למי שלא הגיע בזמן, אלא המילגה תהיה שכר יסוד לפחות 2,000 ₪, ומי שיגיע בזמן יקבל תוספת של 10$, או לפחות 10 ₪, בעל המאה הוא בעל הדעה. אבל דברים שלא נוגעים להנהגת הכולל, לא צריך לשמוע לו. למשל, אם ראש הכולל אומר: "מי שלא יגדל זקן לא יקבל מילגה", או "מי שלא יעשה כך וכך, זה גזל מה שהוא מקבל". וכי האברכים עבדים שלך?! האם אתה בעלים על העולם?! אני אומר לכם: זה לא גזל! וכי הוא מרא דאתרא? הוא גדול הדור? האם הוא כותב תשובות באבן העזר וחושן משפט?! אבל אם הוא דורש שלא ילמדו הלכות פסח בסדרי הכולל, ישמעו לו.

לא חובה לישון בצהריים

ד. כל אחד צריך לקבוע זמן כל יום ללמוד הלכות פסח. ובפרט רבנים ששואלים אותם שאלות בהלכה, צריכים לחזור על הלכות הפסח, שידעו לענות כפי הדין. כל שנה יש שאלות חדשות ופרטים חדשים, יש שטוענים שסיגריות היום הם חמץ, צריך להסביר להם, זה לא נכון. מרן זצ"ל סיפר לי, שבישיבת פורת יוסף היו לומדים בימים אלה - עד ערב פסח - חצי יום הלכות פסח, יש סימנים מסובכים כמו הלכות תערובת חמץ (סי' תמז, תסז), שצריך ללמוד בחברותא, עם בית יוסף. גם האברכים יקבעו זמן ללמוד הלכות פסח בהפסקת הצהריים, לא חובה לישון בצהריים, ינוח כמה דקות, וימשיך ללמוד.

עם חברותא ובלי חברותא

ה. אברך צריך למצוא זמן ללמוד גם בלי חברותא, אמנם אם ראש הכולל מתעקש שילמדו בחברותא, הוא צודק וישמע לו, זה מוסיף אוירה וחשק, כך הוא גם בודק עם החברותא אם סברתו נכונה. אבל בנוסף יקבע לעצמו זמן ביום ללמוד לבד, גם בחורי ישיבות ימצאו זמן ללמוד בלי חברותא, כך יתרגל ללמוד לבד גם כן. מי שרגיל ללמוד רק עם חברותא, בבין הזמנים הוא משתעמם ולא יודע מה לעשות, אם הוא טס לאמריקה במשך 11 שעות הוא מחפש תעסוקה. אבל כשרגיל ללמוד גם בלי חברותא תופס גמרא ולומד דף אחרי דף.

בעל תשובה אצל הוריו

ו. בן שחזר בתשובה^[1], ואביו מבקש שיבוא אצלו בליל הסדר, האם ילך אליהם? באים לשם אחים ודודים חילוניים, באות דודות חילוניות 'בלי ידים', כלומר בלי שרוולים, אבל כשמתרחקים מהם זה לא טוב. אם אין לו השפעה עליהם למה ילך אליהם בליל הסדר? אם הם מדליקים טלוויזיא האם ילך לראות טלוויזיא?! וכן אם יש שם ניבול פה, לא ילך לשם, יתנצל על כך שאינו יכול להגיע, וילך לבקר אותם במהלך החג, אבל אם הם מכבדים ומכסים את הטלוויזיא בבד שחור, ומבקשים שיבוא לערוך להם את הסדר כראוי, ילך לזכות אותם, ויאמר להם חידושים יפים על ההגדה.

גדולה הבטחה

ז. אם הוריו חילוניים ואוכלים חמץ בפסח, ורק בליל הסדר אוכלים מצות ושותים ארבע כוסות, כי זה טעים... אבל מבטיחים לו שיעשו לו קניות בהכשר מהודר, הבשר חלק, החסה והכרפס מגידול מיוחד ללא תולעים, ויבשלו לו בכלים מיוחדים שהם לא משתמשים בהם, האם יכול לסמוך עליהם שלא יכשילו אותו באיסור? במשנה (דמאי פרק ב משנה ב) מבואר שכל מי שחשוד על הדבר אינו נאמן על הדבר. אם הוא לא מפריש תרומות ומעשרות לעצמו, אינו נאמן שהפריש לאחרים. מה שאמרו עד אחד נאמן באיסורים (גיטין ב:), זה דוקא בנאמן. כותב בשו"ת פני יהושע (חיו"ד סי' טז) שאפילו אם אין עליו עדות בבית דין שהוא חשוד על איסור זה, רק שיצא עליו קול שאוכל איזה איסור, די בזה כדי לאבד את הנאמנות שלו על אותו דבר.

האבא דתי הבן קומוניסט

ח. הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' נד) דן להיפך, כאשר האבא דתי, אבל הבן קומוניסט ואוכל חמץ בפסח, והבן מזמין את אביו הזקן לעשות עמו ליל הסדר, ומבטיח לו שיקנה לו הכל כשר ויבשל לו בכלים כשרים, האם יכול לסמוך על בנו בזה? האגרות משה מחדש דין על פי דברי הגמ' (כתובות פה.), אשה אחת שתבעה את חברתה שחייבת לה כסף, הלוותה לה בלא שטר^[2], לאן ילכו? לבית משפט חילוני שדנים שם לפי המשפט התורכי?! הלכו לבית הדין, לרבא, רצה רבא לחייב את הנתבעת שבועה, באה אשתו של רבא - בתו של רב חסדא - אמרה לו: ידענא בה שהיא חשודה על השבועה, היא עלולה להישבע לשקר. הפכה לשכנגדה, רבא פסק שהתובעת תישבע ותגבה ממנה את החוב. אמר רבא: "קים לי בגווה", יודע אני באשתי שאינה משקרת עלי. שאל אותו רב פפא: אם כן מרענא שטר אפומיה דחד? אם יבוא אחד שנאמן עלי ויאמר לי על שטר שהוא פרוע, האם אפשר לסמוך עליו ולקרוע את השטר על פיו? דחה לו, אין לקרוע את השטר כי צריך שני עדים, רק להרע אותו. כלומר, אשה פסולה לעדות, אפילו תהיה אשה כשרה ונאמנה, כשם שאחים פסולים לעדות ואפילו יהיו צדיקים כמו משה ואהרן שאין לנו לחשוד שהם משקרים, זו גזירת הכתוב, כך אשה פסולה לעדות מגזירת הכתוב, אלא שרבא לא סמך על 'העדות' שלה, אלא היה זה בגדר 'גילוי מילתא' בעלמא, לענין זה מועיל 'קים לי בגווה', אבל לקרוע שטר צריך 'עדות'. ומכאן למד הרב פיינשטיין, שאם האבא יודע בבנו שיצא לתרבות רעה אבל יודע שהוא אדם ישר, מעולם לא חזר לו צ'ק, מה שהוא מבטיח הוא מקיים, הוא לא פוליטיקאי, הוא לא אומר "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים", אם הוא מבטיח לאביו שהכל יהיה כשר אין צורך בזה ל'עדות', אלא רק ל'גילוי מילתא', ולכן יכול לסמוך עליו, יכול לומר 'קים לי בגוויה'.

ולב בנים על אבותם

ט. היום השאלה הפוכה, ההורים חילוניים והבן חזר בתשובה, השיטה היא לא להתרחק מהם, כי אז ימנעו משאר הבנים לחזור בתשובה^[3], ולכן הם מבטיחים לו שיעשו הכל כשר, ומכיר אותם שלא ישקרו לו, יכול לסמוך עליהם. ואם אפשר יקח מאמו את הכרטיס אשראי ויעשה הקניות בעצמו, בשר חלק, וירק מגידול מיוחד ללא תולעים. ויבוא בערב פסח מוקדם, ויכשיר להם את השיש, והגז, והכיור, ואת הפלאטה. על הפלאטה יערה מים רותחים, וטוב שיכסה גם בנייר כסף ויזהיר אותם שאם פעם אחת יתפוס אותם בשקר, לא יבוא אליהם יותר. ומכיון שהם רוצים שיבוא, יפחדו לשקר, יש כאן 'מירתת'.

צריך תשובה אמתית

י. אם פעם אחת יתפוס אותם בשקר, כגון שאמו הבטיחה לו שזו חסה מגידול מיוחד ללא תולעים, ולבסוף ראה אריזה של חסה רגילה, היא איבדה את הנאמנות שלה, אין יותר 'קים לי בגווה'. בגמ' סנהדרין פרק זה בורר (כה.) מסופר על יהודי אחד שמכר פעם אחת בשר לא כשר, רב נחמן פרסם שאסור לקנות ממנו יותר. כשראה שלא קונים ממנו, סגר את החנות, בא לבית המדרש ללמוד תורה ולהראות שחזר בתשובה, גידל את שערו וצפרניו כדי להצטער על מעשיו הרעים^[4]. חשב רב נחמן להחזיר לו את ההכשר, אמר לו רבא: יתכן שכל זה הצגה כדי שיחזרו לקנות ממנו, ולכן אין לו תקנה עד שילך למקום שלא מכירים אותו ויחזיר אבידה חשובה בסכום גדול, או שיטריף לעצמו בדבר חשוב, קנה איזה כבש שמן והכבש נעשה נבילה בשחיטה, או שנמצא טריפה בבדיקה הפנימית לאחר השחיטה, ויקח על עצמו הפסד זה, זו תשובה אמיתית, לא די במה שיגדל פאות של ברסלב... גם האמא הזו, אם פעם אחת תפס אותה ששיקרה אותו, אין לה נאמנות יותר עד שתחזור בתשובה.

עשית מקאם עג'ם

יא. יש כיוצא בזה בספר קרואי מועד (עמ' קט) בשם הרב אלישיב, לגבי אדם שאכל סעודה ושבע והתחייב בברכת המזון, אח"כ דיבר הרבה בטלפון^[5], וכשסיים הסתפק אם בירך ברכת המזון או לא, ובנו בן עשר אומר לו אני זוכר שבירכת, כשהגעת ל"ותבנה ירושלים" עשית מקאם עג'ם. לכאורה הבן אינו נאמן על כך, כשם שאינו יכול להוציא את אביו בברכת המזון, כיון שהגדול חייב בברכת המזון מהתורה והקטן מדרבנן, וכמבואר בגמ' ברכות (כ:).

ספק דאורייתא במצות עשה

לכאורה הדבר תלוי במחלוקת הראשונים אם ספק דאורייתא לחומרא מהתורה לחומרא או מדרבנן לחומרא, לדעת רש"י והתוס' והריטב"א והר"ן ועוד, ספק דאורייתא לחומרא מהתורה לחומרא, ולפי דבריהם זה שמסופק אם בירך ברכת המזון הוא חייב מהתורה, ואין הבן שחייב מדרבנן יכול להוציאו. אבל לדעת הרי"ף שבת (קלו:) ובקידושין (ה:), והרא"ש קידושין (ה:), והרמב"ם (פ"ט מהלכות טומאת מת הלכה יב), ורבי דוד בונפיד (פסחים י.), והמאירי (קידושין ה:), ורבינו מאיר המעילי, ושאילתות דרב אחאי גאון, והראב"ד (פ"י מהל' כלאים הכ"ז), כל אלה - להקת ראשונים - סוברים שספק דאורייתא לחומרא מדרבנן לחומרא. ולפי דבריהם יש לומר שקטן שחייב בברכת המזון מדרבנן יכול להוציא את הגדול שמסופק, כי גם הוא חייב רק מדרבנן. אלא שכתב הגאון מליסא בחוות דעת יו"ד (סי' קי), וכ"כ בשו"ת עונג יום טוב (ס"ס עא), שכל המחלוקת בדין ספק דאורייתא לחומרא היא דוקא באיסור לא תעשה, בזה דעת הרמב"ם וסיעתו שספק דאורייתא לחומרא רק מדרבנן, כמו שאמרו בגמ' (קידושין עג.) ממזר ודאי אמרה תורה ולא ספק ממזר, כיון שהתורה מדברת רק על ודאי ולא בספק. אבל במצות עשה להיפך, צריך לקיים את המצוה בודאי, ולכן אם יש לו ספק על קיום המצוה, לכולי עלמא חייב מהתורה לקיים את המצוה, ספק אם האתרוג מורכב או לא, אם המצה שמורה או לא, מהתורה חייב לקחת אתרוג אחר ומצה אחרת כדי לקיים את המצוה בודאי, פרי עץ הדר ודאי ולא ספק, מצה שמורה ודאי ולא ספק. בלאו יוצא קולא, ובעשה יוצא חומרא. ואם כן גם לדעת הרמב"ם אין הקטן יכול להוציאו בברכת המזון, והוא הדין שאינו יכול לסמוך על מה שמעיד שהוא בירך.

ילד עם נשמה גבוהה

אבל אומר הרב אלישיב, אם האבא 'קים ליה בגוויה' בילד זה שאומר אמת, יש ילדים שאצלם דמיון ומציאות משמשים בערבוביא, אולי חלם חלום ואומר שאביו בירך, אבל אם בנו ילד טוב, יש לו נשמה גבוהה, יש לו שכל ישר, כל היום הוא לומד משניות, והוא יודע שהוא לא מדמיין, ואומר לו שהוא בירך ברכת המזון, יסמוך עליו.

יעלה ויבוא

יב. דוגמא נוספת, כתב הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך בהליכות שלמה (הלכות ראש חודש פרק א סעיף ה), לגבי מי שהתפלל תפלת העמידה בראש חודש, ואינו זוכר אם הזכיר יעלה ויבוא, יש זקנים שלא שומעים טוב ומתפללים בקול רם קצת, מי שעומד לידו ושומע אותו, יענה אחריו אמן, והנה שמע אותו ילד אחד, ומעיד לו אחר כך ששמע אותו אומר יעלה ויבוא, אם קים ליה בגוויה שאומר אמת, יסמוך עליו, כיון שאין צורך לעדות, אלא גילוי מילתא בעלמא.

מצוה לספר

יג. דוגמא נוספת בהלכות לשון הרע, אם שידכו בחור מסויים לאיזו בחורה, והוא יודע שאותו בחור הוא חולה נפש, ולוקח כדורים כל יום, או איזו מחלה כרונית שמפריעה לחיים, מצוה לספר על כך לצד השני, "לא תעמוד על דם רעך". יש כאלה שמפחדים מלשון הרע ולא מספרים, אחר כך באים לבית הדין הגדול בטענות של מקח טעות, הבעל טוען: "אם הייתי יודע שהיא לא יכולה להביא ילדים לעולם, לא הייתי לוקח אותה". האם נפקיע את הקידושין על סמך טענה כזו? מאוד חמור להפקיע קידושין, לכן צריך לספר את האמת מראש. וכן מי שרוצה לעשות עסק בשותפות עם אחד שהוא רמאי, מצוה לספר לו ולהצילו. אבל אין לתת תורת כל אחד בידו, לפיכך יתייעץ עם תלמיד חכם וישאל אותו אם מותר לספר. כותב החפץ חיים, גם אם אתה שמעת ממישהו שיש לבחור או לבחורה איזו בעיה, וקים ליה בגוויה שדובר אמת, לא יאמר זה לשון הרע, אלא יכול לספר על כך לצד השני, כיון שאין כאן גדר של 'עדות', אלא 'גילוי מילתא' בעלמא. ובתנאי שאומר אמת, ולא מספר דברים רק מפני שיש לו נגיעות, כגון שהיתה לו מריבה אתו.

באפי תלתא

יד. לפני שלשים וחמש שנה היה לנו שיעור בבית הכנסת ברח' קינג ג'ורג', ואחד מהמשתתפים תרם לנו ספרי חפץ חיים ללמוד בהם. כשהתחלנו ללמוד הלכות לשון הרע, הרבה אנשים נשברו, אמרו: הכל אסור. כולנו רשעים. ועוד, שכל המצוות שעשינו עובר למי שסיפרנו עליו, כפי שכותב בספר חובת הלבבות (שער הכניעה פרק ז), והיו מיואשים. הרגעתי אותם קצת, יש קולא בהלכות לשון הרע שהחפץ חיים לא סומך עליה למעשה, אבל כותב שמי שמיקל יש לו על מי לסמוך. "כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא" (בבא בתרא לט.), דבר שהתפרסם ברבים - בפני שלשה - אין בו איסור לשון הרע. לדעת רש"י (ערכין טז.) מדובר בגילוי סוד דוקא ולא בלשון הרע, שאם אמר דבר בפני שלשה, אין זה סוד, ומותר לגלותו לאחרים. אבל לדעת הרמב"ם (פ"ז מהלכות דעות הלכה ה) מדובר בלשון הרע, כל שפורסם באיזה עיתון אין בו איסור לשון הרע, ובתנאי שלא יתכוין לגלותו יותר, אלא מספר סתם סיפור דברים. אמנם הרמב"ם כתב שאחד מהשלשה מספר, ויש שרצו לומר דוקא אחד מהשלשה יכול לגלות, אבל אינו מוכרח, 'דיבר הכתוב בהווה', והוא הדין לאחרים.

סומכים על הרמב"ם

פעם היינו אצל מרן זצ"ל בסעודת שבת, ואחד מהנוכחים דיבר על פלוני ופלוני, דברים מפורסמים, קם אחד האחים שלנו ומחה בו: לשון הרע! הוא התבייש, מסכן. ריחמתי עליו, אמרתי לו: תראה ברמב"ם הלכות דעות שאין בזה לשון הרע. וכן דעת הסמ"ג, והמאירי, והשאילתות. אמנם לעומתם רש"י והתוס' והריטב"א חולקים וסוברים שאין להתיר לספר לשון הרע מפורסם, אבל אנחנו קבלנו הוראות הרמב"ם, וכמו שכתב בשו"ת אבקת רוכל (סי' י, וסי' לב). גם השלחן ערוך רובו מיוסד על פי הרמב"ם, וכמו שכתב הכנסת הגדולה באורח חיים (סי' תצה). ובפרט בהלכות דעות, בודאי שהלכה כהרמב"ם, שהרי אין שלחן ערוך על הלכות אלו. אחינו האשכנזים לא משועבדים להרמב"ם, ולכן חוששים לדעת רש"י וסיעתו שההיתר של 'באפי תלתא' מדובר לגבי גילוי סוד דוקא, לכן החפץ חיים אסר בזה, אבל אנחנו יכולים לסמוך על דברי הרמב"ם שגם בלשון הרע אין איסור כל שנאמר בפני שלשה. ועוד, שרש"י פרשן ולא פסקן, כך כתב מרן הבית יוסף (או"ח סי' י), וכן ביביע אומר בכמה מקומות (לדוגמא: בח"ג חחו"מ סי' ד אות ד, ובח"ז חאו"ח סי' כט אות ב), ולכן יש לתפוס כדברי הרמב"ם, קהל עדתנו עליך יסמוכו. יש מחבר אחד שהתקיף את מרן זצ"ל על מה שכתב שרש"י לא פסקן, אבל המאירי גם כן כתב שרש"י פרשן ולא נחית לפסק הלכה, אלא אם כן רש"י גילה דעתו בפירוש לפסוק הלכה, כמו במסכת שבת פרק כירה (לז:) שכתב רש"י: "אנן אדחנניה סמכינן". וכן בחולין (קיא סע"א) לגבי כבד. וכן בספר הפרדס שרש"י כתב שם הלכות. אבל בדרך כלל רש"י על הש"ס דעתו לפרש ולא לפסוק. הדרישה כתב גם לגבי התוס' שהם באים לפרש, אלא אם כן כתבו בפירוש שכך דעתם להלכה. כששמעו כך הבעלי בתים בשיעור, נרגעו, הם לא רשעים. כשנבוא לשמים ידונו אותנו: למה דברת על פלוני? נאמר להם: סמכנו על דעת הרמב"ם. אבל אני מדגיש: ובתנאי שלא יתכוין לפרסם, אלא בדרך סיפור בעלמא.

גידול מיוחד

טו. צריך להקפיד לקנות חסה וכרפס מגידול ללא תולעים, ואז די לשטוף את הירק. בשנה שעברה ביקרתי במקומות שמגדלים ומשווקים את הירק הזה, ומאוד נהניתי. אם הם מוצאים חרק אחד מעבירים את כל הסחורה לגוים, ולא משווקים אותה.

בורות שיחין ומערות של תולעים

טז. היה חכם אחד שפרסם שיש ב'ירק ללא תולעים' חומרים כימיים שגורמים למחלה הידועה בר מינן. וסיפר בשם רופא בכיר, שאצל הדתיים יש אחוזים גבוהים שחולים במחלה זו, וכל זה בגלל חומר זרחני שיש בירקות, ולכן פרסם שלא לאכול ירקות אלו. אני ביררתי את זה, והראו לי שעושים 6 שטיפות שמעבירות את כל החומרים הללו. ועוד אמרתי סברא, והסכימו לדעתי, גם אם נשאר איזה חלק מהחומר, תלוי כמה אוכל מהירקות הללו. כמו בסיגריות שגורמות למחלות קשות, אבל אם מעשן 3 סיגריות ביום, סיגריה אחת אחרי כל ארוחה, מסתבר שלא יחלה. גם בענין זה, לא יאכל חסה כל היום, מה אתה עז?!... אבל אם אוכל בליל הסדר שני כזיתים חסה בודאי שלא יזיק לו. אותו אחד טען שנעשה מה שעשו לפני שלשים וארבעים שנה, שלא היה ירקות מגידול מיוחד, אבל באמת מה היה אז, היה בירק בורות שיחין ומערות של תולעים, היו שוטפים בברז, ואחר כך מניחים בשמש, ולאחר חצי שעה התולעים יוצאים ו'רוקדים הורה'...

האוכל ירק רגיל לא ראוי להיות דיין

יז. לפני כארבעים שנה היה דיון בענין מינוי דיינים, ומרן זצ"ל התווכח עם הרב גורן על דיין אחד, שמרן התנגד לו, ואמר לרב גורן: הייתי בחתונה ב'גן אורנים' וראיתי את הדיין הזה אוכל ירק כמו כבש, הסברתי לו שאסור לאכול ירק זה, הוא מלא תולעים, וזה המשיך לאכול, זה יהיה דיין?! אני מתנגד לו! אז לא היה חסלט, ופעם אחת מרן ראה אותו אוכל ירק, וכבר איבד את חזקת הכשרות שלו. תראו כמה זה חמור, איך אפשר לחזור אחורה, כמה אנשים יאכלו ירקות עם תולעים, בתי מלון, מסעדות, חתונות, אלפים יכשלו. בשביל רופא אחד 'חזרה חנה לשחרוריתה'?! (מושאל מתענית כג:). לפני כמה שנים, כאשר פרסמו להפסיק לקחת ירקות ללא תולעים, מרן זצ"ל כעס על זה ואמר, שאדרבה, צריך לחזק את החברות הללו.

לספר כמו גננת

יח. צריך להתכונן בימים אלה גם בהלכות הפסח, וגם להכין פירושים על ההגדה, לקיים מצות "והגדת לבנך". ויאמר להם בשפה פשוטה, 'להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו'. שנים על גבי שנים היינו אצל מרן זצ"ל בליל הסדר, ומרן היה מוריד את הרמה והיה מספר כמו גננת, כדי שיבינו הילדים, אחר כך הנכדים, והנינים. מי כמוהו ידע לספר, איך היה מספר יפה על מכת הערוב, ועל שאר עשרת המכות, וכן היה מקשה קושיות, ומתרץ. עד שהיינו אומרים לו: עוד מעט חצות, צריך להזדרז לאכול אפיקומן. ואחרי שגומרים את הסדר היינו הולכים אצלו לחדר, והיה אומר לנו: הסתפקתי השנה מה הדין בענין זה ובענין זה, עד שתחטפנו שינה.

והגדת לבנך או והגדת לאביך

יט. כל שנה יכין להם פירושים חדשים, אם יחזור על מה שאמר להם בשנה שעברה, יאמר לו בנו: אני זוכר את זה. יקח הגדה של פסח חזון עובדיה, כולו מתוק מדבש, כל שנה יבחר לו פירוש אחר, לא יחזור על עצמו. אם יש לו בן או חתן בחור ישיבה יכין לו חידושים, ירשום על דף ראשי פרקים, ויאמר להם בליל הסדר. אצלנו כולם היו קוראים את ההגדה, כל אחד קטע, אפילו ילד קטן קורא. גם הבנים וגם הבנות, אין בזה 'קול באשה ערוה'. ולא כדאי לסמוך על 'שומע כעונה' בקריאת ההגדה שהיא ארוכה. הרבנית ע"ה היתה קוראת לאט, ומרן היה ממתין לה בסבלנות, וכשהיה רואה שהיא עדיין לא הספיקה, היה אומר בינתיים עוד חידוש. היום יש כאלה שלא מכינים כלום, ואז במקום 'והגדת לבנך' יהיה לו 'והגדת לאביך', 'וחילופיהן בגולם'. אני אומר לכם מעכשיו שיש לכם חודש, כדי שתספיקו להכין.