פרשת כי תשא: האם צריך להתאים את הלכות השבת לזמנים המודרניים?

ביום הראשון של שנת 2000 למניינם, פרסם הניו-יורק טיימס (מהעיתונים הנפוצים בעולם) מהדורה חגיגית עם גימיק מעניין. העורכים יצרו עיתון המנסה לנבא מה תהיינה כותרות העיתון בעוד 100 שנה – בשנת 2100. כתבי העיתון המציאו כותרות ראשיות יצירתיות במיוחד, כמו "בבחירות הקרובות, גם הרובוטים יוכלו להצביע!".

בנוסף לכל התחזיות האלה, הופיעה בצד מסגרת קטנה, ובה זמן הדלקת נרות השבת בניו-יורק. אף אחד לא שילם על המודעה הזו. אנשי העיתון פשוט ידעו בעצמם: אנחנו לא יודעים מה באמת יקרה ב-2100, אבל אנחנו יודעים שמה שלא יהיה – נשים יהודיות ידליקו נרות שבת!

בימינו יש תפיסות כפרניות, הטוענות כי לא נצטווינו על השבת אלא במדבר, ועל כן עלינו להימנע דוקא ממלאכות שהיו עושים במדבר, כהבערת אש מאבנים וכדומה, אבל מלאכות חדשות שלא היו בזמנם – אין בעיה לעשותן בשבת...

הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל מגלה כי התורה כבר נטרלה גישות אלו במלה אחת שהוסיפה: "לדורותם", ללמדנו כי למרות שיגיעו דורות בהם המציאות תשתנה – שמירת השבת לעולם לא תשתנה!

למשל, איסור הבערת אש שקיבל משה רבנו בהר סיני כולל את כל שימושי האש. גם אם ביום מן הימים ימציאו אופן כזה של הדלקת אש, שאדם ידבר ועל ידי דיבורו תידלק אש – גם זה אסור. כל המלאכות והחידושים בכלל, "לדורותם" הם.

והביא בשם האור החיים הקדוש, שדקדק הכתוב לומר "שבת שבתון לה'" (לקמן ל"ה, ב'). ללמדנו שהקב"ה הוא שקובע כיצד עלינו לשמור את קדושת השבת ומה מותר ומה אסור לעשות בה, ואין לאף אחד הזכות לשנות מאומה.

בהגדה של פסח מובאת שאלת הבן הרשע: "מה העבודה הזאת לכם?" (לעיל י"ב, כ"ו), והתשובה היא "אף אתה הקהה את שיניו", ומדוע?

משיב הגאון רבי אברהם הכהן זצ"ל מצפאקס במשל לאדם שקנה כובע צר. מדדו, ואינו מתאים למדת ראשו הרחב. במקום שיבקש מהכובען להרחיב את כובעו, הלך אל הנפח וביקש להצר את ראשו, כדי שיתאים למדת כובעו...

גם הרשע דומה לאותו שוטה. אם חוקי התורה אינם תואמים את אורח חייו ונראים בעיניו כעמל ועבודה, הרי הוא קובע חוקים חדשים, פושרים, שאינם מחייבים. במקום להתאים את עצמו לתורה, מנסה הוא "להקהות שיני המצוות", להגמיש את התורה ולהתאימה לפי צרכיו. על כן מדה כנגד מדה, "אף אתה הקהה את שיניו".

התורה נקראת "חוק", וגם השמים והארץ נקראים "חוק", כמו שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה ל"ג, כ"ה). ללמדנו – אומר בעל ה"אשיב אברהם" – שהתורה היא חוק בדיוק כמו השמים והארץ. כשם שמבינים שהשמים והארץ אינם משתנים לעולם, וגם בשנות האלפיים יישארו כשהיו – כך גם התורה לא תשתנה מחמת הזמנים, ולא שייך להתיר איסורים בטענה ש"הזמנים השתנו...".

מעשה בסוחר שהיה עליו להגיע ליריד בעיר הגדולה. ניגש אליו עגלון אחד והציע את שירותו. מאחר שההגעה בזמן היתה חשובה לו במיוחד, התנה אתו הסוחר את התשלום לנסיעה רק באם יספיק להביאו בזמן המדויק בלי שום איחור, ואם לא יספיק להגיע בזמן, גם אם יהיו תקלות בלתי צפויות – לא ישלם לו פרוטה בשכרו. העגלון הסכים לעסקה, והם יצאו לדרך.

היה זה בחודש טבת, השלג נערם בדרכים, אופני העגלה נשברו, ואחרי עיכובים רבים הגיעו סוף סוף למחוז חפצם. מתי? יומיים לאחר סיום היריד...

בשפתיים קפוצות פנה הסוחר לעגלון, והודיע: "אינני משלם שכרך!". קפץ העגלון ממקומו בכעס, ובין השניים התפתח דין ודברים, עד שלבסוף ניגשו לרב העיר שיפסוק ביניהם.

פנה הרב אל העגלון ובירר: "האם נכון הדבר שהסוחר התנה את התנאי מראש?". בפנים חתומות השיב העגלון בחיוב.

"התנאי שהציב היה שאפילו אם יהיו אילוצים ותקלות ואונס, הוא פטור מלשלם?". שוב השיב העגלון בחיוב.

"אם זה היה ההסכם, על פי דין-תורה הוא אינו חייב לשלם לך!" פסק הרב.

העגלון, שעם הארץ היה, ניסה מזווית אחרת. "באיזה חודש ניתנה התורה?" שאל. ענה לו הרב: "בחודש סיון, למה?".

"נו בטח", ניתר העגלון בתרועת ניצחון, "התורה ניתנה בקיץ, לכן הדין עם הסוחר, אך אם התורה היתה ניתנת בתקופת החורף, בטבת, כשהשלגים נערמים בדרכים והעיכובים מרובים, בוודאי היה הדין אחרת"...