מסתורין בפירמידות: האם קללה עתיקה מגנה על המומיות של פרעוני מצרים?

יהודים שלומדים את סיפור יציאת מצרים זוכרים היטב שמצרים היתה שדה פעולה נרחב לכשפים. חרטומי מצרים מילאו תפקידים בכירים בשלטון, והמלך פרעה נשען על יכולותיהם העל-טבעיות כשקרא תיגר על משה ואהרון. כדי לגרום למלך לקחת את שליחותו ברצינות, משה נדרש, ראשית לכל, להראות לו כיצד המופתים שהוא מחולל בכוחות הקדושה שניתנו לו גוברים על כשפיהם של החרטומים.

חזקים ככל שהיו חרטומי מצרים, האם הם היו חזקים מספיק כדי להפעיל כשפים וקללות שיחוללו שמות אלפים שנים מאוחר יותר? מוזר ככל שזה נשמע, יש לא מעט אנשים בעולם שמאמינים בדיוק בזה: אמונה שהפכה לפופולארית ב-1921, עת נחשף קברו של המלך המצרי הקדמון תות ענח' עמון.

מי שגילה את הקבר היה ארכיאולוג בריטי בשם הווארד קרטר. קטר עבד במשך שנים עבור האציל הבריטי לורד קרנרבון, שרכש בכסף מלא רישיון לחפירות ארכיאולוגיות במצרים. ב- 1914 התחיל צוות קרנרבון-קרטר לחפור באזור הידוע בשם 'עמק המלכים'. הם מצאו שם קברים – אבל כולם היו ריקים. רק מאוחר יותר נמצאו המומיות וחפצי הקבורה במקום אחר, נסתר, אליו הועברו בימי הביניים על ידי ממשלה מצרית שעייפה משודדי קברים.

בשנת 1921, לורד קרנרבון הגיע למסקנה שהוא מיצה כל מה שאפשר למצות את רשיון החפירה שלו. קרטר, לעומת זאת, הרגיש אחרת. הוא היה בטוח שבעמק המלכים אמור להימצא קבר של מלך אחד נוסף. היו לו חשדות ספציפיים לגבי המלך הזה: לדעתו, בעמק היה אמור להיות קבור גם תות ענח' עמון, מלך מצרי שמלך מגיל 9 עד 20, וככל הנראה נרצח על ידי המורה שלו.

אחרי הפצרות ושידולים, לורד קרנרבון נעתר לממן עוד עונה אחת של חפירות. ב-4 בנובמבר 1922, הצוות של קרטר גילה את המדרגות שהובילו לקבר. מה שחיכה להם היה סנסציה של ממש: הקבר הפרעוני השמור ביותר שהתגלה עד לאותה העת, גדוש כולו במטמוני זהב ושנהב. כמה חודשים לאחר מכן נמצא גם ארון הקבורה של תות ענח' עמון. תהליך החפירה, מיון וקטלוג הפריטים ארך עשר שנים: היו שם אלפי פריטים בעלי שווי רב. אם כי, לצערם של ההיסטוריונים, לא נמצאו שם כל פפירוסים.

האוצרות הרבים שנמצאו בקבר זכו עד מהרה לפרסום ברחבי העולם. לפתע, מומיות מצריות לא היו רק תחום עיסוק אזוטרי של משוגעים לדבר: הן החביאו מאחוריהם הון עצום. אנשים ברחבי העולם החלו לעקוב בהתלהבות אחרי חדשות מתחום חקר-מצרים-העתיקה.

ואז החלו השמועות על הקללה. לורד קרנרבון, שמימן את החפירות מת – מת 'בנסיבות מסתוריות'- כך דיווחו עיתוני העולם בעונג בלתי מוסתר. בשעת מותו, כך טען רופאו האישי, כבו כל האורות בקהיר – גם כן, כמובן, 'בנסיבות מסתוריות'. ועם בכך לא די, בנו של הלורד סיפר שכלבתו האהובה של אביו מתה באותה שעה ממש...

מותו של לורד קרנרבון היה יריית הפתיחה בסדרה של טרגדיות עליהן דיווחה העיתונות העולמית. בעשור שחלף מאז התגלתה המומיה של תות ענח' עמון – עשור שהוקדש כאמור למיון וקטלוג של כל החפצים בקבר – פורסמו ידיעות על מוות 'בנסיבות מסתוריות' של שורה ארוכה של אנשים הקשורים לקבר: אחיו הצעיר של לורד קרנרבון, למשל, מת חמישה חודשים אחריו מהרעלת דם (הוא התעוור ורופאיו סברו משום מה שעקירת שיניו תרפא אותו מעיוורונו. לא במפתיע – זה לא עבד, אבל כן הצליח להרוג אותו). איל ההון האמריקאי ג'יי גולד ביקר באתר, חלה מיד, ומת לאחר מספר חודשים מקדחת. טכנאי הרנטגן ארצ'יבאלד דאגלס ריד צילם את המומיה צילום רנטגן – ומת שלושה ימים לאחר מכן. הנסיך המצרי עלי כמאל פהמי בֶּה נרצח על ידי אשתו. ארתור מייס, עוזרו של קרטר, מת בדמי ימיו. מזכירו, ריצ'רד בת'ל, מת מכשל נשימתי בגיל 35. אביו של המזכיר, לורד וויסטברי, התאבד.

(צילום: shutterstock)

הציבור, שנלהב מאוצרות הזהב של תות ענח' עמון, התחיל להיות נלהב הרבה פחות לגבי אפשרות לבקר בקבר או לקנות מזכרות שנמצאו בתוכו. מה שהוא כן המשיך לעשות זה לקרוא תיעוד סנסציוני אחד אחרי שני על פעילותה של הקללה העתיקה.

המונח של 'קללות המגנות על מבנים' היה מוכר במצרים העתיקה, אומרת סלימה איקראם, אגיפטולוגית באוניברסיטת קהיר. בקברים עתיקים מצריים, עוד טרם עידן הפירמידות, הקירות מכוסים בקללות שנועדו להפחיד אנשים מחילול הקברים או שוד האוצרות בתוכם. "הקללות הללו איימו בהתערבות של אלילי מצרים להגנת הנקברים", היא אומרת. "או איימו במוות על ידי תנינים, אריות, עקרבים או נחשים".

אבל על קברו של תות ענח' עמון לא זיהו המומחים שום קללות. האם הייתה שם קללה נסתרת? ואיך מסבירים את שרשרת מקרי המוות המסתוריים אם נצמדים בעקשנות להיגיון ומסרבים להאמין שמומיה בת אלפי שנים יכולה להרוג אנשים בריאים בשיא שנותיהם?

תיאוריה מדעית אחת שהופרחה לפני מספר עשורים טענה שבקבר הסגור היו חיידקים – או אולי פטריות – שיכלו לחולל מחלות קטלניות, במיוחד אצל אנשים עם מערכת חיסונית מוחלשת כמו לורד קרנרבון. אבל על אף שמחקרים אכן מצאו פטריות עובש בחלק מהמומיות, רוב החוקרים בני ימינו דוחים את התיאוריה הזו. קהיר של שנות העשרים של המאה הקודמת היתה מקום מזוהם מאין כמוהו, שהתנאים הסניטאריים בו היו מזעזעים בכל קנה מידה. פשוט קשה להאמין שדווקא קבר שהיה חתום במשך שלושת אלפים שנה יכול היה להכיל בתוכו איום ביולוגי גרוע יותר מכל הדברים שהחוקרים נתקלו בהם כבר ממילא, מתוקף שהותם במדינה לא היגיינית בעליל.

אז אם לא מאמינים בקללות עתיקות ולא בחיידקים עתיקים – איזה הסבר נשאר?

צירוף מקרים. זו הגרסה השלישית. כן, לורד קרנרבון מת – אבל לפי כל תיאורי הסימפטומים הוא מת מהרעלת דם שנגרמה כתוצאה מפצע פתוח. לא תסריט יוצא דופן בעידן שבו טרם התגלה הפניצילין. הפסקת החשמל בעת מותו הייתה תופעה שגרתית בקהיר הפרימיטיבית של אז, לא בדיוק הבירה העולמית של שימוש בחשמל. ובאשר לכלבה שלו? אף אחד לא יודע מה באמת קרה לה, אבל הבן שהעיד על מותה 'באותו הזמן' שהה בכלל בהודו כשאביו נפח את נשמתו. גם למקרי מוות אחרים יש הסברים הגיוניים: ארתור מייס, עוזרו של הארכאולוג קרטר, סבל שנים ממחלה כרונית שהחמירה בשנים המאומצות של חפירות במצרים. מקרי מוות אחרים היו של אנשים שכלל לא ביקרו בקבר: הנסיך עלי כמאל פהמי ולורד ויסטברי מעולם לא התקרבו לאזור עמק המלכים.

למעשה, כבר ב-934 ניסה האגיפטולוג האמריקאי הרברט ווינלוק לשים קץ למיתוס הקללה: הוא פרסם ברבים את חישוביו, לפיהם אמנם שישה מתוך 26 האנשים שהשתתפו בפתיחת הקבר מתו תוך עשור, אבל מתוך ה-22 אלה שנכחו בפתיחת ארון הקבורה מתו רק שנים. העשרה שהסירו את העטיפות מהמומיה נותרו כולם בחיים ואף האריכו ימים למדי. גם מומחים רבים שבדקו את המומיה מקרוב לא ניזוקו, שלא לדבר על הפועלים המקומיים שעסקו בחפירות ואלפי התיירים שביקרו במקום. הסטטיסטיקה הזו, אומרים מדענים היום, שוללת גם את האפשרות שהקבר הכיל חיידק או פטריה קטלניים כלשהם.

אבל למרות הכל, יש מי שממשיכים להאמין בקללה, ביניהם לורד קרנרבון הנוכחי, נכדו של מממן החפירות שחשפו את מומיית תות-ענח'-עמון. גם בתרבות הפופולארית, מיתוס 'המומיה המקוללת' עדיין חי, נושם ובועט. כי תגלית של מומיה עתיקה מוקפת אוצרות זהב היא אולי דבר מעניין: אבל מעניין פחות מתגלית כזו שמתבצעת תחת צילה של קללה פרעונית עתיקה.