האם אפשר לאלף כבשים באמצעות... שושנים?

לרעות את צאן אביהם (בראשית ל"ז, י"ב)

פעמים רבות קראתי את הפסוק "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים" (שיר השירים, פרק ו' פסוק ג'), ולא ירדתי להבנת המושג 'הרועה בשושנים'; הראיתם מימיכם רועה השומר את עדרו שלא יברח – בעזרת שושנים?

עד ששמעתי על כך פירוש נפלא בשם הגאון רבי משה סולובייצ'יק זצ"ל.

יש רועה שניחון בקול גדול, ובאמצעותו הוא שומר על הצאן. רק תצא כבשה אחת מן השורה, והקול הגדול והחזק של הרועה יבריח אותה בחזרה אל העדר.

לעומתו, יש רועה אחר המצטייד במקל גדול, ויש שלצידם מהלכים כלבים, הלא המה כלבי-הרועים הידועים באכזריותם; כבשה כי תָּעֵז להיות סוררה, 'תיקרא לסדר' על ידי הכלב.

אבל, יש רועה שאינו נוטל עימו אף לא אחד מהדברים שהוזכרו. אין לו קול גדול, גם לא מקלות וכלבים. ועם כל זה, הצאן סר למרותו בצורה יוצאת מן הכלל. הסוד בשליטה המוחלטת שלו על העדר, נעוץ ב...שושנים שהוא מחזיק בתרמילו, המדיפות את ריחן למרחקים.

הכבשים שהריח מגיע לאפן, אינן רוצות לצאת מן העדר. לא הקול הגדול, לא המקלות וגם לא הכלבים, כי אם הריח הטוב, הוא-הוא זה המשכנע אותן שהמקום הטוב ביותר הוא בתוך העדר.

גם הקב"ה רועה את עמו בשושנים. הכיצד? - הוא מצביע בפנינו על הריח הטוב היוצא מתורתם וממצוותיהם של תלמידי החכמים ויושבי בתי המדרשות, ואומר לנו 'בניי, אם ראיתם פיגועים הבאים עליכם, שבו שם, בבתי המדרש, ואל תצאו מהם, ואתם ניצולים'.

ריח השושנים נעים במיוחד כשהן רוויות בְּטַל

ויש באמתחתנו ראיה מצויינת על ההשוואה בין תלמידי חכמים לשושנים. בתהלים, (פרק מ"ה פסוק א'), על הפסוק "למנצח על שושנים לבני קרח משכיל שיר ידידות", אומר רש"י דברים נפלאים שכדאי לחורטם על לוח לבנו:

על שושנים - "לכבוד תלמידי חכמים יסדו השיר הזה שהם רכים כשושנים, ונאים כשושנים, ומרטיבים מעשים טובים כשושנים".

'מרטיבים' מהו? - עברתי פעם ליד ווילה מפוארת ובאפי עלה ריח משַׁכֵּר של שושנים. כאשר התקרבתי למקום, הבחנתי שהשושנים מכוסות בטיפות טל. ואז ידעתי שזה הסוד וזה הרז. הריח הטוב והידוע של השושנים, מוּפָק במיוחד כאשר הן רווּיות ברסיסי-טל של בוקר. הן פותחות את נחיריו של האדם, וככל שירבה הטל, כך ירבה ויתעצם הריח הטוב.

ובענייננו, טל זה הינו טל-תחיה הנוצר מלימוד התורה. "תזל כטל אמרתי". רק זה הדבר שיצילנו מכל הפגעים הבאים לעולם. עלינו להרבות בלימוד תורה ולעמול בה כדבעי, וכאשר נהיה ספוגים בטל-התחיה של תורת ישראל, נלך בטח בעולמנו.

מתוך סדרת הספרים "ותן חלקנו", מאת משה מיכאל צורן