כל העבודה שלנו עד שמשיח יבוא - זה לקפוץ בכל פעם גבוה יותר

הצדיקים רואים אותנו בעומק. הם רואים כמה אחוזי חמצן נשארו לנו בפנים בשביל לחיות, וכמה אחוזים תפוסים על טעויות וכאבים. כל המאמצים שלהם מכוונים לפתוח לנו את אור הדעת. להאיר לנו בפנים. להבהיר לנו את התפיסה העצמית. לגלות לנו מי אנחנו, מה אנחנו שווים, עד כמה אנחנו נדירים ועד כמה כל מה שעובר עלינו משמעותי. לגאול לנו את הלב ולמלא אותו אמונה ואמון בטוב שלי, של העולם, ושל ה' יתברך.

כשהתחלתי לשמוע את הדיבורים האלו, הייתי כל כך מורעבת וגוססת, שישר חיבקתי אותם. אימצתי אותם והאמנתי בהם. לא עשיתי שום חשבון, פשוט האמנתי. שמעתי את זה מרב עם זקן, אדם שומר מצוות וירא שמיים. הוא אמר שהקב"ה אוהב אותי, שהדבר הראשון שאני צריכה זה להתחיל לדבר עם ה' ולשפוך את ליבי כמו לפני חבר טוב אמתי. ושבכל עניין שאפנה אליו, הוא יקבל אותי ואת דבריי, יקשיב לי ויכוון אותי. הוא לא נגדי, ה' יתברך; הוא בעדי.

הלכתי על זה. לא היה לי מה להפסיד. יותר מתה ממה שהייתי כבר לא יכולתי להיות, וזה בכל זאת נתן פתח של תקווה. היה בדיבורים האלה אור, ואני רציתי את האור הזה. לעומת זאת, יש לי חברה, שעד היום, כל פעם שאני פוגשת אותה - אני רואה בנאדם כפוף מתחושות פנימיות של אין לה סיכוי, היא מרגישה כמה היא רעה, היא בטוחה שמחכים לה בסיבוב; היא פוחדת מהמוות פחד מוות והיא בטוחה שבשנייה שייגמר פה, כל המחבתות המטגנות מחכות לה שם.

הפער שבין האמונה לחוויה

הצדיקים באים ואומרים: תפתחו את אור הדעת. תראו מי אתם ומה אתם שווים. אל תלכו רק עם החוויה. אל תלכו כמו החיה המורעבת הזאת בדמות אדם. שיידלק לכם איזה פלורסנט. שיהיה לכם במה להתחיל לנחם את עצמכם. שיהיה לכם רצון לפתוח את המבט עמוק יותר, גבוה יותר, להבין שיש משמעות לכל דבר.

תסתכלי בעצמך, תראי שאת גדלה. אם את מסתכלת רק לאיפה שאת קטנה, את מפסידה הכול.

את גדלה מהמציאות של החיים שלך. את גדלה מהניסיונות שלך. את גדלה גם איפה שנדמה לך שאת קטנה. את גדלה תוך כדי המאבק הבלתי פוסק להתקדם, למרות כל הפעמים שניסית ונכשלת ושוב ניסית ושוב ניסית ושוב נכשלת.. את גדלה! כמו שרבי נתן אומר בליקוטי תפילות: "ריבונו של עולם, אנחנו יודעים שמכל מה שעובר עלינו נעשים כאלה תיקונים. והתיקונים הם יפים ונפלאים מאוד, לא כמו שזה נראה מכאן".

תוך כדי שאת חיה, ואת נראית כל כך קטנה, כל כך לא ייצוגית, תוך כדי שאת חווה בעיקר את איפה שאת תקועה ובקושי בקושי את איפה שאת מתקדמת - קורים דברים כל כך נפלאים. אם תסתכלי על החיים שלך מתוך תפיסה שאת טובה ושהמסלול שלך הוא מסלול מקדם, את פשוט תתחילי לראות את זה בעיניים. ובסופו של דבר ה' יראה לך אותך – ואת לא תאמיני. לא תאמיני איך אפשר להעביר פס מהמראה החיצוני המעוך הזה, ליופי הפנימי המדהים הזה.. איך זה שייך לזה..

מצד אחד יש כל כך הרבה דיבורים קדושים וטהורים של אמונה שאומרים לך שלעשות תשובה זה קל, שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו, שאיפה שאדם רוצה להיות שם הוא נמצא, שכל דבר הכי קטן שאת עושה שווה עד אין סוף, שכל מה שרוצים מיהודי זה שהוא ירצה בטוב, כי הקב"ה רוצה את הלב ואומר לך: תרצי טוב, תאמיני בטוב, תביאי את הטוב שלך ותסתכלי רק לשם. אחרת, על מה תסתכלי? על העולם המזופת הזה?! על כל הלא שלך?! מה זה ייתן לך? את מה את בונה? כשאת מסתכלת על הלא, איזה עולם את בונה? את עולם הלא?! אני רוצה שתבני את עולם הכן. שלחתי אותך לכאן כדי לתקן. אני רוצה שתבני את הכן.

מצד שני יש את החוויה שלנו. את העומס והכאב והחושך והבלבול, מליון קולות מתוך המציאות מחזקים את החולשה הזאת... מדאיגים, מטרידים, מלחיצים, מושכים את המשבצת הפשוטה מתחת לרגליים, מפילים לתהום החשוכה העמוקה. 

הגלות היא בפער המטורף הזה שבין החוויה לאמונה. וכאן, בפער שבין האמונה לחוויה, אנחנו עושים את העבודה הכי אמתית שלנו ומקדשים שם שמיים. המשימה שלנו היא לשרוד את הפער המטורף בין מה שאני רוצה לבין מה שיוצא. בין מה שאני רוצה לבין מה שאני חווה. בין מה שאני רוצה לבין מה שאני בטוחה שאני. המשימה הכמעט בלתי אפשרית הנדרשת מאתנו, היא להאמין שמה שאני רוצה הוא המציאות ולא מה שמראות המצלמות החיצוניות.

הדיבורים האלה - במיליון אחוז אני משוכנעת שהם נכונים. אני חותמת על זה. אני יכולה לתת עליהם בערבות כל דבר שיש לי, כי אין אמת אחרת: ה' הוא טוב. אנחנו טובים. העולם הוא טוב. יהיה טוב עם כל אחד מאתנו. כבר טוב עם כל אחד מאתנו. ובסוף גם יתגלה כמה טוב היה הווה ויהיה לכולנו. עכשיו זה הכי חי וברור לי בעולם. אבל בבוקר הבא אני אקום מחוקה לגמרי, והחוויה ההפוכה שלי תציף אותי בחושך כזה שאי אפשר להבין.

כל העבודה שלנו עד שמשיח יבוא זה לקפוץ כל פעם גבוה יותר בפער הזה. זה התיקון. ובסופו של דבר, יום אחד, הכלי הפנימי, הגעגוע הכי עמוק שהעזנו להתגעגע - ייענה. כמה שנפתח רצון חזק יותר ולא מוותר, הצדיקים קוראים לזה 'עזות דקדושה' - כמה שנעז בלי להתבייש לבקש את המעלות הכי גדולות גם אם הן נראות מופרכות לגמרי – ככה נכין כלים לגאולה.

כעת אנחנו רוצים ומתפללים ונושאים עיניים לאופק ההוא שנראה שבינינו לבינו אין שום קשר, בגאולה פשוט ייקחו אותנו לאן שביקשנו.

אז אם את חסרת סבלנות – תבקשי להיות האמא הכי רכה והכי נעימה. אל תתביישי. כלומר, למרות הבושה... עם הסומק של המבוכה על הלחיים תגידי לה' אני רוצה להיות האמא ההיא המדהימה, מהאגדות, שתמיד חלמתי להיות, שמחבקת ומנשקת ומקשיבה ולא ממהרת וכשנגמרת לה הבטרייה יש לה סוללה נטענת מעצמה שמתחלפת אוטומטית ככה שהיא אף פעם לא נהיית מתכתית וקשה וחורקת, תמיד הלב שלה רחב ומכיל את כולם עם הכל, והיא מרדימה באהבה בלילה ומעירה באהבה בבוקר ודמותה חקוקה בלב הילדים בתוך ענן יציב וחם של נוכחות מדהימה ומושלמת..

אם את מבזבזת, תבקשי להיות הכי מדויקת והכי נקיה מתאוות קניות, כמו הנשים האלה שאף פעם לא צריכות לקנות כלום, יש להן הכל בבית... אם את מדי שמנה, תבקשי מה' שיפתח לך את אור הדעת כל כך גדול ורחב וברור, שחוץ מירקות, נבטים, דגנים וזירעונים וכמובן גם סיבים תזונתיים פשוט לא תרצי שום גלידה, שום עוגה, שום בורקס, שום שוקולדה...  תבקשי, תאמיני, מה איכפת לך!