תכשיט לנשמה: כיצד נראה עסק בו כל העובדים בעלי מוגבלויות?

במשך קרוב ל-40 שנה עסקה יען נווה בתחום העבודה הסוציאלית, וכחלק מתפקידה פגשה לא מעט אנשים פגועי נפש. אבל אחרי שסיימה את עבודתה ופרשה, היא החליטה לעבור לתחום עיסוק חדש, ולייסד חנות לתכשיטים בעלת שם מלבב במיוחד – 'עדיים מכל הלב'.

אבל אם אתם מופתעים מן המעבר החד, תופתעו עוד יותר מהעובדה שהסטודיו של יען אינו סטודיו רגיל, אלא כל העובדים המועסקים בו (נכון להיום שישה במספר) הם אנשים פגועי נפש. "כבר מהיום שבו הקמתי את הסטודיו החלטתי בעצה אחת עם בעלי להעסיק עובדים עם צרכים מיוחדים", מספרת יען. "הדבר היה חשוב לי במיוחד, הודות לכך שאני באה מן התחום ויודעת עד כמה שקיים צורך גדול במציאת מקומות תעסוקה לאנשים כאלו. כל העובדים שלי מוכרים לסל שיקום, אבל למרות שסל השיקום מאפשר להעסיק אותם בשכר מתחת למינימום, אני מעסיקה עובדים בתפקוד גבוה, ולכן מקפידה לשלם שכר מלא וגם לתת להם מתנות לחגים וצ'ופרים שונים".

למה לכלוא את העובדים המיוחדים?

וכאשר מסתכלים בתכשיטים שיען מציגה בחנות אפשר להיות פשוט מוקסמים. הפריטים מאופיינים בשיק מיוחד, הם משולבים בחומרים שונים ומרהיבים שיען מביאה מכל העולם, והמגוון שלהם עצום, מה עוד שיען תמיד מאפשרת גם הרכבת תכשיט באופן עצמאי, על פי הזמנת הלקוחה, בהתאם לצבעים ולעיצובים שהיא מבקשת.

מאיפה יש לך את הכישרון הזה?

"אני חושבת שזהו כישרון מולד", היא משיבה, "עוד מאז שהייתי צעירה אהבתי להתעסק ביצירות אומנות ובצורפות. אני זוכרת את עצמי כילדה מבקרת בחנות של סבא שלי שעסק בצרכי סנדלרות ומשתמשת בחומרי הגלם כדי לייצר תכשיטים, תיקים וחגורות. גם במשך התקופה שלמדתי לתואר ראשון התעסקתי באומנות. אבל כעת אני מאושרת שיש לי  שישה עובדים שמייצרים את מה שאני מעצבת. אני מרגישה שהם ממש חלק מהמשפחה שלי – משפחת עדיים מכל הלב".

יען לגמרי לא מתביישת בעובדים שלה, ולכן המפעל בו הם עובדים ומייצרים את התכשיטים שוכן בתוך החלל של החנות. מה שאומר שהלקוחות באות, מתרשמות מהתכשיטים המרהיבים, מודדות, ו... בהחלט גם פוגשות את אלו שעוסקים בייצור.

"למה לא?" שואלת יען, "העובדים שלי כל כך נהנים מכך שבאים ומחמיאים להם. גם מעניין אותם לפגוש ולראות את הלקוחות שמגיעות לחנות. אז למה לא לתת להם להיות שותפים לאווירה? מצד שני, אני באמת בטוחה שהלקוחות שלי גם כן מרוויחות מכך, כי זו הזדמנות עבורן לפגוש את האנשים האלו ולהכיר אותם קצת יותר. רק אתמול הגיעה לחנות לקוחה שהשאירה אצלנו את התכשיט שלה וביקשה תיקון. היינו צריכים לחכות כמה ימים, כי העובד שיודע לעשות את התיקון המסוים הזה בדיוק לא היה. כשהיא הגיעה לקחת את התכשיט היא כל כך הודתה לו: 'חיפשתי אותך', היא אמרה לו, 'שאלתי עליך כל כך הרבה ודאגתי לך. איפה באמת היית בשבוע האחרון?' במשך כל אותו יום העובד הסתובב מאושר. הנה, פתאום צריכים אותו, זקוקים לו ואפילו מתגעגעים אליו. זה תורם להם כל כך הרבה".

ואין כאלו שנבהלות כשהן מגלות מי ייצר את התכשיטים שלהן?

"מה פתאום? אף אחד אצלי לא נבהל. אולי כששומעים על כך מרחוק זה נראה מאיים, אבל כל מי שבאה למקום מבינה שאין סיבה להיבהל. העובדים שלי מקסימים אחד-אחד, ואפילו יש לי תחושה שקיימות הרבה לקוחות שחוזרות לחנות שוב ושוב, לא רק בגלל שהן נהנות מהעיצובים הבלעדיים, אלא גם כי נחמד להן לפגוש אותנו. יש כאן אווירה של משפחתיות, השיחה עם העובדים היא תמיד בגובה העיניים, ובאמת נעים לבקר כאן. יש לי אפילו לקוחות שסוחבות לכאן את השמלות והתיקים שלהן, ובחנות אנו מנסים להתאים להן את התכשיט המתאים ביותר. יש לנו את כל הזמן שבעולם עבור כל לקוחה".

יען מדברת על כך בפשטות, דומה כי היא לרגע לא מרגישה שהיא עושה משהו גדול בכך שהיא מעסיקה את העובדים המיוחדים. להיפך, נראה שהיא מרגישה אפילו שהיא זו שמרוויחה מכך.

אבל רגע אחד, זה לא בא על חשבון הפרנסה שלך? הרי קצב העבודה הוא בוודאי איטי יותר... הם לא יכולים לעבוד בקצב של עובדים רגילים! 

"אומר לך את האמת", משיבה יען בגילוי לב, "את הסטודיו הזה לא פתחתי לפרנסתי. כבר כאשר הקמתי אותו החלטתי שאני לא לוקחת ממנו כסף הביתה, וגם בכסף שאני מרוויחה, אני משתמשת כדי לייעל את העבודה ולפתח את העסק. אז בסופו של דבר השיקולים הכלכליים הם לא בדיוק אלו שמנחים אותי... אני גם משתדלת לעזור בצורות נוספות. לאחרונה מלאו לי שישים והמתנה היפה ביותר שקיבלתי הייתה מחברותיי הטובות שאספו כסף וקנו אצלי סדרת סדנאות לנשים חולות דרך עזר מציון. זה ריגש ושימח אותי".

"אנשים לא מבינים שלקות נפשית היא כמו מחלה פיזית"

עם זאת, יען מציינת כי לצערה עדיין לא קיימת בציבור מודעות מספקת לכל הנושא של פגועי נפש, והיא נתקלת בכך כמעט מידי יום. "אני רואה בחוש איך שכאשר יש לאדם בעיה גופנית כלשהי – לקות שמגבילה אותו, או מחלה כרונית, או אפילו שבר ביד – אנשים מבינים ומגיבים בהתאם, כי מה שרואים בעין אז קל יותר להכיל. אבל הבעיה הגדולה של האנשים עם בעיות הנפש היא בכך שכלפי חוץ הם נראים לכאורה בסדר גמור, ולכן קשה להכיל אותם כי לא מבינים מה עובר עליהם. אבל גם לקות הנפש, בדיוק כמו לקות גופנית, יכולה להיות שריטה קלה, או שבר או מחלה כרונית".

ויש לה מסר חשוב לכל מי שמתעסק עם פגועי נפש: "עבודה מסודרת יכולה להיות הצלה אמתית עבור פגועי נפש, אבל אם אתם באמת רוצים לעזור להם – אל תפנו אותם אליי או לבעלי עסקים דומים, אלא למערכות הפורמליות שמתעסקות בכך, דרך משרד הרווחה או משרד הבריאות (תלוי בלקות הספציפית). הדבר חשוב ביותר, כי לפעמים יש אנשים שמנסים להימנע מלעבוד דרך מערכות מסודרות והם רק מפסידים, כי לעבוד באופן פרטי זה מאוד קשה. לעומת זאת, כשבאים דרך מערכת מסודרת, אז יש מי שממשיך לעקוב אחריהם לאורך כל הדרך, כדי לוודא שהם מקבלים את הזכויות שלהם, ואם הם לא מסתדרים בעבודה, אז גם עוזרים להם לסיים יפה ולמצוא עבודה חדשה".

ילדות שהשתתפו בסדנה שיען העבירה בסטודיו