כיצד להגיע לניצול מירבי של הזמן העומד לרשותנו?

כי לולא התמהמהנו (בראשית מ"ג, י')

כל בן תורה באשר-הוא, מעונין לנצל את זמנו בצורה היעילה ביותר, שבאמצעותה יוכל ללמוד עוד ועוד דפי גמרא, ולהשתלם במידת האפשר בכל מעלות התורה. השאלה היא, מה היא הדרך שתובילנו לניצול הזמן?

שמעתי על מנהל-עבודה במפעל מסוים שביקש ללמד את פועליו ניצול-מקום מה הוא, ונקט בעצה כדלהלן: הוא לקח ארגז גדול והעמיס בתוכו אבנים קטנות עגלגלות, כמו חלוקי האבן המצויים בנחלים ובנהרות. כאשר האבנים גדשו את הארגז עד תום, הציגוֹ המנהל לפני הפועלים ושאל האם לדעתם הארגז מלא...

אלה הביטו בארגז וקבעו בצורה ברורה שאכן הוא מלא וגדוש, ואין אפשרות להכניס בו אבן נוספת.

עכשיו עבר המנהל לשלב נוסף. הוא לקח אבני חצץ, שהן אבנים קטנות מאוד וחודרות בקלות לכל מקום, והכניס את האבנים אל תוך הארגז, שכזכור היה כבר 'מלא וגדוש', והנה הן מבקיעות להן מקום בתוך חלוקי האבן...

כבר בשלב זה הוכיח המנהל לפועליו שתמיד אפשר לְמַצוֹת עוד ועוד את המקום בארגז, וממילא - בהשאלה דומה - גם את מיסת הזמן העומדת לרשותם.

לשאלתו, האם אפשר להעמיס עתה דבר נוסף בארגז, השיבו הפועלים "עכשיו בוודאי ובוודאי שהארגז כבר מלא, ולא תוכל להכניס שם מאומה". אבל, המנהל הנמרץ עדיין לא סיים את מלאכת ההדגמה. הוא לוקח מלוא חופניו חול ושופך לתוך הארגז. גרגירי החול הקטנטנים חודרים בקלות אל בין האבנים, והנה הראיה שעדיין לא מוצו כל האפשרויות...

והשלב הבא, והאחרון, היה החדרתם של מים אל תוך הארגז שהיה כבר עמוס בחלוקי האבן, באבני החצץ ובחול. וכפי שנאמר אצל שונם (מלכים ב', פרק ד' פסוק ה') "הם מגישים אליה והיא מוצקת", גם במקרה שלפנינו הם מגישים אליו והוא יוצק... והמים מחלחלים אל תוך חלוקי האבן, חודרים אל בין אבני החצץ ואף בוקעים את גרגירי החול.

ללמדכם, אמר מנהל העבודה, שגם לאחר שנראה לכם שכבר מיציתם את הכל, וניצלתם את מלוא האפשרויות שעמדו לרשותכם, ומבחינתכם המלאכה עשויה, עדיין יש אפשרות להוסיף ולהוסיף על מה שכבר נעשה.

אפשר לקחת מכאן מוסר-השכל גם לניצול הזמן, וגם למיצוי המאמצים שעלינו להשקיע בשקידת התורה. בן תורה היודע שגם לאחר שעיין היטב-היטב בכל צדדי הסוגיה, עדיין לא מיצה את הדברים עד תומם, ואם ישקיע מאמצים נוספים - יעלה בידו ללבן עוד ועוד את דברי הראשונים והאחרונים, הרי ברור שלא יתעצל ולא יבזבז את זמנו, אלא ינצל את כל מיסת-הזמן העומדת לרשותו.

הגר"י אברמסקי זצ"ל מעורר שלא 'לדבר בלימוד' בתחילת ה'סדר'

אם נתבונן בדברים האמורים לעיל, בין-נבין שהאפשרות להחדיר לארגז ההוא חומרים נוספים, לא היתה קיימת אם סדר הדברים היה שונה. דהיינו, אם מנהל העבודה היה מכניס תחילה את המים, כבר לא היה באפשרותו 'לדחוף' את החול, שהרי המים מעצם טיבעם ממלאים את כל-כולו של הארגז. ועל אחת וכמה שלא היה כבר מקום לאבני החצץ ולחלוקי האבן העגלגלים.

כמו כן הדבר בעניין ניצול הזמן בלימוד. מי שיהפוך את הסדר, ויעשה מהעיקר טפל ומהטפל עיקר, לא יגיע למאומה.

זכורני, כאשר למדתי בכולל קובנה שעל יד ישיבת סלבודקה, נכנס פעם הגר"י אברמסקי זצ"ל להיכל הכולל, וכאשר ראה שהאברכים 'מדברים בלימוד' בתחילת ה'סדר', אמר לנו שאין מן הראוי לעשות כך. "בתחילת הסדר צריך ללמוד, וללמוד, וללמוד, ורק לאחר שמילאנו את כרסנו בכמה דפים, וחזרנו היטב על הסוגיות, אפשר - לקראת סוף הסדר - לדבר בלימוד".

למדנו שגם ניצול הזמן חייב להיעשות על פי סדר מדויק.

מתוך סדרת הספרים "ותן חלקנו", מאת משה מיכאל צורן