ריח חריף של גַז נישא באוויר הבית

כי לולא התמהמהנו כי עתה שבנו זה פעמיים (בראשית מ"ג, י')

כבר הארכנו לעיל בכמה מקומות בעניין החובה המוטלת על האדם להיות איש-חסד בביתו, עוד הרבה לפני שיתחיל לגמול חסד עם אנשים בחוץ. אי אפשר לנהל פעילות עניפה של חסד מחוץ לבית, כאשר הליכות הבית עצמו מתנהלות בדרך ההפוכה.

בחור צעיר, בן לאחת המשפחות המפוארות בבני ברק, שיבח בפניי את אביו, איש חסד נודע, על מעשה חסד שגמל איתו, עם הבן, והוכיח לו בכך שהחסד עומד בראש מעייניו לא רק בחוץ, אלא גם כאשר מדובר בבן, עצם מעצמיו ובשר מבשרו.

ביום ששי אחד, סיפר הבחור, נסענו להתארח לשבת אצל קרובי משפחתנו המתגוררים בפתח תקווה. העמסנו הכל על הרכב המשפחתי ויצאנו. רק כאשר הגענו לביתם של הקרובים, התברר לי ששכחתי את כובעי בבית ולא הבאתיו עימי. למרות שאני ידוע בַמשפחה כמי שהדברים הללו חשובים לי, לא העזתי לבקש מאבא שיחזור מפתח תקווה לבני ברק, על מנת להביא את כובעי.

והנה, לאחר שהעלינו את המזוודות לביתם של הקרובים, פנה אלי אבא בכבודו ובעצמו, ואמר לי במאור פנים שאינני יכול לתארו במילים:

"אני הרי מכיר את טבעך, ויודעני שלא תרגיש בנוח בלי הכובע שלך. אתה רוצה שאחזור הביתה כדי להביא את כובעך"?

נדהמתי. ואף ניסיתי להניאו מכך, אבל הוא היה נחוש בדעתו ואף ציטט לי את הפסוק "כי לולא התמהמהנו כי עתה שבנו זה פעמיים"... היתה זו הקרבה גדולה מצד אבי שיחי'. המשפחה שלנו כמעט ולא יוצאת לשבתות. אנחנו אוהבים לעשות את השבת בביתנו. וכאשר יש כבר הזדמנות להתארח אצל קרובים, הרי שחבל על כל רגע... והרגעים הראשונים הם, כידוע, היפים ביותר...

ולמרות זאת לא חשב אבא פעמיים והציע לי לחזור הביתה. הוא לא הציע. גם נסע. מיד לאחר שהנהנתי בראשי לאות הסכמה, חזרנו שנינו לרכב ונסענו לבני ברק.

'לְמַד ממני, בני יקירי, כיצד לנהוג'

ועל מה דיבר איתי אבא בדרך? לא קשה לנחש... הוא ניצל את הזמן ונתן לי שיחה שלימה על עניין החסד, באומרו שכאשר בונה אדם בית בישראל, צריך הוא לדעת שאת החסד הגדול והאמיתי עושים בתוך הבית פנימה.

"למד נא ממני, בני יקירי, כיצד להתנהג עם ילדים, וגם כשתהיה אתה בעז"ה אב לילדים, השתדל לעשות עמהם חסד", אמר לי אבא, והאריך להסביר שהחסד שעושים עם בני הבית נחשב מבחינה מסוימת כחסד של אמת, שכן בניגוד לחסד מחוץ לבית, שם יודעים האנשים - לפעמים - להעריך ולהוקיר את החסד שעושים עמהם, ואף מחזירים חסד תמורת חסד, הרי שבני בית אינם מעריכים זאת, כי זה נראה להם טבעי שהאבא צריך להתחסד עמהם, ולכן – דווקא משום שלא יודעים להעריך את החסד הזה - הוא-הוא החסד האמיתי.

מתוך השיחה הנעימה הזו, הגענו הביתה.

רק כאשר פתחנו את הדלת, התברר לנו שאם האדם גומל חסד באמת ובלב שלם, הקב"ה משיב לו מידה כנגד מידה וגומל גם איתו חסד גדול. כשנכנסנו הביתה, נדף מהדירה ריח חריף של גז. התברר שאמא שתחי' שכחה לסגור את האש תחת הסיר שבו בושלו כמה ביצים... המים התאיידו, הביצים והסיר נשרפו לחלוטין, האש כבתה, והגז דלף והתפשט בדירה.

לא קשה לתאר מה היה קורה אילו לא היינו חוזרים הביתה כדי לקחת את הכובע. לבד מהדוגמא האישית שלקחתי מאבא בעניין החסד, ידעתי עכשיו שממצוה לא מפסידים.

מתוך סדרת הספרים "ותן חלקנו", מאת משה מיכאל צורן