כשאתם מתפטרים מחפצים מיותרים בערב פסח, יש איסור שקל מאד להיכשל בו

לסיפור הבא התקשיתי להאמין כששמעתי אותו לראשונה, עד שהבטיחו לי הנוגעים בדבר שהכל אמת ויציב. אחר כך התחלתי לשמוע על סיפורים נוספים כאלו, והבנתי שזו מציאות קיימת. לא מכוונה רעה, לא משום שמישהו רוצה לעבור עבירה להכעיס, חלילה. פשוט מחוסר ידע, מחוסר מחשבה. אולי מטורח העבודה הקשה לקראת פסח. אבל מה לעשות? גם אם העוזרת הבריזה, בדיקת חמץ מתקרבת, ועוד לא התחלתם בישולים לחג – מצוות 'בל תשחית' בעינה עומדת.

על מה אני מדברת? אולי אתחיל עם הסיפור ששמעתי.

"בבניין שלנו מתגוררת משפחה עם ילד אחד", סיפרה לי מכרה. "משפחה אמידה, בלי עין הרע. ובהתחשב בזה שהוא בן יחיד, הם קונים לו הכל מהתוצרת הטובה ביותר".

עד כאן הכל טוב ויפה. למה לא? אבל הנה מה שקורה בבית המשפחה הזו מידי ערב פסח. "מידי ערב פסח הם ממיינים, ומוציאים מהבית את כל מה שכבר לא רלוונטי עבורם. אם המשפחה היא אישה מסודרת מאד, ולא שומרת דברים סתם. אין לה עוד ילדים, אז הרבה מהדברים של הבן נזרקים מידי שנה. כל שנה, אבל כל שנה, אנחנו רואים ליד הפחים בחוץ שקים ענקיים מלאים בבגדים איכותיים במצב מעולה, בצעצועים שנראים חדשים, במשחקים, אפילו בספרי ילדים!"

(צילום: shutterstock)

"בשנה שעברה לא יכולנו יותר. לנו עצמנו יש משפחה ברוכה בלי עין הרע, אז בעלי דפק על הדלת ושאל בעדינות אם אולי אנחנו יכולים לקחת את השקיות לעצמנו. האם ממש הופתעה שאנחנו מבקשים! היא אמרה שבטח, היא לא צריכה את זה, היא לא חשבה...ופתאום נפל לה האסימון והיא שאלה אם אנחנו רוצים שהיא תעביר לנו בגדים וצעצועים לפני שהיא זורקת בחוץ..."

המכרה שלי לא נזקקת לצדקה. אבל כמו אימהות רבות למשפחות ברוכות, היא שמחה לקבל בגדים יד שניה במצב טוב. במקרה הזה, עם זאת, היא בעיקר שמחה לעצור את ההשלכה חסרת הרחמים לפח של חפצים במצב טוב. "את הספרים למשל בכלל לא שמרתי אצלי – תרמתי לספריה", היא אמרה. "מה שחשוב לי זה שהיא תעביר קודם את הדברים אלי וכך הם לא ייזרקו, גם אם לא ארצה לשמור אותם בעצמי. אני לא זורקת שום דבר, אלא אם הוא כבר סמרטוט. חסרים גמ"חים, מוסדות, משפחות, ששמחים לקבל דברים יד שניה?"

גם אני משתייכת לסוג שלא מסוגל לזרוק. צעצועים שבורים מהכל בשקל ובגדים קרועים כמובן הולכים לפח, אבל בגדים שמישים עדיין? צעצועים שלמים? אני תמיד מחפשת למי למסור. נדמה לי שרוב האנשים נוהגים כך. זכורה לי במיוחד פעם בו הגעתי לאסוף את ביתי מהמשפחתון ומצאתי שורה של שמלות לילדות תלויה בכניסה. הן נראו חדשות כמעט. "הן של חברה שלי", הסבירה המטפלת. "יש לה בת יחידה והשמלות הללו כבר קטנות עליה. אין לה למי להעביר אז היא ביקשה את עזרתי...אולי את צריכה?" ביחד בדקנו את מידות הבגדים ואני נזכרתי באחיינית שהשמלות יתאימו לה. לקחתי את כל החבילה, ושבועיים לאחר מכן האחיינית המדוברת כבר לבשה את השמלות בשמחה. כל החוליות בשרשרת הרגישו סיפוק: החברה של המטפלת, שרצתה לדעת שלבגדים האיכותיים שקנתה נמצא שימוש נוסף, המטפלת שעזרה בהעברת השמלות, אני שמצאתי למי לתת את הבגדים – וכמובן אחותי, שקיבלה בגדים מצוינים בחינם.

(צילום: shutterstock)

אז איך יכול להיות שיש אנשים שמעדיפים לזרוק? הם לא אגרנים, אחרת היו שומרים את החפצים בביתם ולא מתפטרים מהם לעולם. הם גם לא רעי לב שמתקשים לפרגן לאחרים – אם תציעו לקחת מהם את החפצים הם בדרך כלל יאפשרו זאת בשמחה. אז מה גורם לאנשים להניח בחוץ רהיטים, בגדים, צעצועים, ספרים – לעיתים ארוזים ולעיתים לא – ולהפקיר אותם כך שיהרסו או ייאספו כאשפה עד מהרה?

יש כאלה, כמו השכנים של המכרה שלי, שפשוט לא חושבים יותר מידי. החפצים סיימו להיות שימושיים עבורם – החפצים מושלכים מהבית. פשוט לא עולה בדעתם שיש מישהו קרוב שהיה שמח לקבל אותם. ויש כאלה שבהחלט חושבים שיש מי שישמח לקבל, אבל אין להם כוח להשקיע במציאת המישהו הזה. לגרור את שקיות הבגדים עד לגמ"ח? הגזמתם. לפרסם ב'אגורה' מי רוצה את כסא המחשב הישן? נשמע מסובך. יותר פשוט  להטיל את הכסא לערימת הגרוטאות בחוץ, שם הוא ייהרס עוד יומיים בסיועם של הגשם והחתולות.

ובכן, מבזק חדשות: השלכת דברים הראויים לשימוש היא לא רק וויתור על מצוות חסד או צדקה. היא עברה של ממש. איסור 'בל תשחית' מהתורה אוסר להרוס או לזרוק דברים שיש בהם תועלת, בין אם מדובר במאכלים, בגדים, רהיטים או כלים. גם אם אותו אובייקט אינו שימושי עבורנו – אין האדם יחיד בעולם, והוא נדרש לחשוב גם על מידת השימושיות של החפץ לאחרים. אין לנו שום זכות לזרוק דברים טובים ותקינים רק משום שאנחנו, מצידנו, סיימנו להשתמש בהם!

אז מה לעשות? יש הרבה מה לעשות. אפשר לברר לגבי גמ"חים מקומיים שלוקחים דברים יד שנייה. אפשר להוציא מייל בתפוצת נאט"ו לכל מכרינו ומיודעינו ולהודיע על חפצים שנשמח להעביר הלאה. אפשר לפרסם במקומון הרלוונטי. אפשר לפרסם באתר 'אגורה'. אפשר לטרוח ולעשות טלפונים – זוכרים את הנוהג המיושן הזה? – ולגלות מי מבני המשפחה או החברים ישמח בחפצים שאנחנו כבר לא צריכים.

כן, שווה לטרוח בשביל זה. גם אם תצטרכו 'לבזבז' כמה שעות על בירורים והעברות, גם אם תיאלצו לכבס את הבגדים כי לא נעים להעביר אותם עם ריח האחסון. בשביל מצוות לפעמים צריך לטרוח, ו'בל תשחית' הוא איסור מדאורייתא, בדיוק כמו האיסור 'בל יימצא' על חמץ בפסח. גם אם בסוף לא תשבעו נחת מהעובדה שהקלתם למישהו את החיים בזכות היד-שניה שלכם (וקשה מאד לא לשבוע נחת מזה, כשזוכרים את המאבק של רוב המשפחות בישראל לסיים את החודש), לפחות תדעו שטרחתם כדי להינצל מאיסור. ולפי הצער, כבר אמרו רבותינו – כך השכר.