"כשהתחילו הקסאמים ליפול בשדרות, הבנו למה הרבי שלח אותנו דווקא לכאן"

"לאחר שלשמחתנו קבלנו תשובה חיובית מהרבי מלובביץ' לגבי בקשתנו לשמש כשליחיו בשדרות", מספר הרב זאב פיזם, שליח חב"ד בבירת התרבות של הנגב, בלהט השמור לחב"דניקים כשהם מדברים על אדמור"ם, "הדבר הראשון שעשינו היה לחפש דירה במרכז העיר. ובימים ההם זה לא היה עניין של מה בכך. לא היה אז פייסבוק, ואפילו לא מתווכים, וככה, אשתי ואני כיתתנו רגלינו כדי למצוא קורת גג, שבאמצעותה נתחיל את פעילותינו.

"היום קצת קשה להאמין, אבל ממש כך זה היה - דפקנו על דלתות הבתים, עברנו בין השכנים, ושאלנו אם מישהו יודע על דירה פנויה. רוב העונים כיוונו אותנו לשכונה קטנה ומסוגרת בפאתי העיר, שבה גרו חרדים. אני לא יכול להאשים אותם. היינו נראים בעיניהם כחרדים לכל דבר ועניין. עם זאת, השבנו לכל מי שאמר את זה - שדווקא ההפך הוא הנכון, ושאנחנו רוצים לגור במרכז העיר. בחסדי שמיים, לשמחתנו הרבה מצאנו דירה בבלוק גדול, עם עמך בית ישראל. כיום גרים בשדרות ומחוצה לה לא מעט בעלי תשובה, נשואים עם ילדים, שחזרו בתשובה בזכות מגורינו באותו בלוק מט לנפול".

לא קל בימים אלה, ערב פסח, לתפוס לשיחה את הרב זאב פיזם (54), הנשוי לסימה ואב ל-9 ילדים. מעבר לליל הסדר ההמוני והמרכזי שהם מארגנים בבית חב"ד בשדרות זו השנה ה 30 - המציין שלושים שנות לפעילותם בעיר, ליל סדר המנקז אליו המוני אנשים שאין להם עם מי לחגוג את החג, עסוקים הרב ובני ביתו באיסוף תרומות למען הענקת מזון לנזקקים, בסדנאות אפיית מצות בבתי הספר וגני הילדים, העברת שיעורי תורה, ועוד. למרות כל זאת, שוחחנו עם הרב בכדי לשמוע על עבודתם רבת השנים, וכמובן, פתחנו בשנים הראשונות.

"באופן כללי צריך לדעת שכל מפעל השליחות שהרבי הקים, הוקם בשלבים. בשנים הראשונות הרבי פשוט קרא לאנשים, ואמר לכל אחד לאן הוא צריך לנסוע. אנשים קבלו הוראות – אתה לאוסטרליה, אתה לצרפת וכולי. אחרי איזו תקופה מסוימת הנוהל הזה פסק, והדברים התנהלו אחרת. אנשים שראו את עצמם מתאימים לצאת בשליחותו של הרבי הציעו את עצמם, וכמו כן הציעו את המקום שאליו הם חושבים שהם יכולים להתאים. ואז היו מחכים לתשובה של הרבי. היו כאלה שקבלו אישור והיו כאלה שלא".

ואיך זה קרה אצלכם? ולמה דווקא שדרות?

"אני גדלתי בקריות. ועם כמה שזה נשמע הזוי, בכלל לא ידעתי שיש מקום כזה שנקרא שדרות. עם זאת, חמי, הרב החסיד אברהם דונין, למרות שהיה גר בעמק יזרעאל, שימש במשך כמה שנים בשליחות במושב ברוש בדרום, וכשהוא היה אוסף ילדים מהאזור, אז גם יצא לו להכיר את שדרות. ותכל'ס, הוא זה שלמעשה הציע לי ולאשתי, לבתו, לצאת לשליחות בשדרות. בעקבות זאת שאלנו את הרבי, ביקשנו את הסכמתו וברכתו, וקיבלנו אותה, בצירוף הנחיות מסוימות שקשורות למקום, ולאנשים שחיו פה. זה כלל שמות של אנשים, מקומות. זה היה מאוד עוצמתי. וזהו, הגענו, למרות שלא הכרנו אף אחד. פשוט אף אחד".

מה היו צעדיכם הראשונים בעיר?

זמן קצר אחרי שהגענו, התחלנו לארגן פעילויות לילדים, וקריאת פסוקים, כמקובל בחב"ד. ברוך ה', יש המון אנשים שהיום שומרים תורה ומצוות בזכות קריאות הפסוקים הללו. זה פשוט לא להאמין מה פעילות פשוטה יכולה לעשות. כמה השפעה יש לה על הנפש. במקביל, התחלנו להעביר שיעורי תורה, קיימנו אזכרות לצדיקים, וכך זה התפתח. האנשים בשדרות מאוד חמים ולבביים, ולרוב קבלו אותנו בחום ובאהבה.

שליחות תחת אש

כידוע, חז"ל אמרו ש "גזירה על המת שישתכח מן הלב", ואכן רוב הציבור בישראל כבר לא זוכר את הפצועים וההרוגים מנפילות הקאסמים בשדרות, ואת השנים הקשות ביותר שהעיר עברה, אך יש מי שזוכר גם זוכר. אחד מהם הוא כמובן הרב פיזם, שלא רק שהיה צריך לעבור את אותן שנים עם משפחתו, אלא גם, ואולי בעיקר, לסייע לשאר תושבי  העיר. "קודם כל צריך לומר שמדובר בתקופה שהיא אחרי שנות האלפיים. ומבחינת תושבי שדרות זה ממש עידן אחר. לפני שכל זה התחיל, היה מאוד שקט בשדרות, מאוד כיפי. מבחינתנו, עד אז, עזרנו גם לאנשים בעניין רוחניים וגם בעניינים גשמיים, אבל באופן די רגיל. והנה, ביום בהיר אחד - התחילו לעוף פה טילים. וזה לגמרי שינה את כל מרקם החיים.

"אני חושב שרוב האנשים בישראל כמעט ולא שמעו על שדרות לפני שכל זה התחיל, או לא שמעו בכלל, וכתוצאה מכך, בהתחלה אנשים כאן מאוד התלהבו מהמצב החדש, כי פתאום התחילו לכתוב עלינו בעיתונים, ולדבר עלינו בחדשות. העיתונים פה היו נגמרים תוך חמש דקות. אבל מהר מאוד השמחה התחלפה בעצב ופחד. להרבה אנשים בעיר יש ממש טראומות קשות עד היום. קשישים, נשים, ילדים".

וכשכל זה קרה, איך הרגשתם לגבי זה שהרבי שלח אתכם דווקא לעיר מפחידה שכזו?

"אני חושב שמהר מאוד הבנו למה הרבי שלח אותנו לפה. הבנו שמעכשיו אנחנו לא מתעסקים רק ביהדות, במובן המוכר והרגיל שלה. הרגשנו שהפעילות שלנו בעיר גם נוסכת ביטחון באנשים. מחזקת את הרוח שלהם. את יכולת העמידה. היה ברור לנו שאנחנו לא עוזבים את המקום. המצב הקשה של העיר, חייב אותנו להישאר. וכל הזמן חשבנו מה לעשות כדי לעשות את החיים של התושבים טובים יותר. עשינו, בין היתר, קייטנות לילדים, שהתקיימו מחוץ לעיר - כדי שיוכלו להתאוורר, אבל עיקר הפעילות הייתה בתוך בית חב"ד, כי הוא היה ממוגן יחסית. הקמנו מועדון ג'ימבורי גדול שילדים באו לשחק בו. זו הייתה תקופה הזויה. בחוץ נשמע צבע אדום, טילים נופלים, ובתוך הבית חב"ד הילדים משחקים בשלווה".

המצב הזה נמשך כמה שנים. איך התמודדתם איתו?

"כן, זה באמת היה לא פשוט, ועם הזמן המצב הלך והחמיר. המון ילדים בעיר כבר הרגישו ממש לא טוב מבחינה נפשית. היו תקופות ארוכות שנפלו פה 50-60 טילים ביום. זה פשוט לא נורמלי. ממש איום ונורא. והיו הרבה פצועים והרוגים לצערנו. בעניין זה, אחד מהמבצעים הגדולים שעשינו היה בשיתוף עם הרבה בתי חב"ד מחו"ל. ברוך ה' הטסנו 200 ילדים, שהיו ממש בסכנה מבחינה נפשית, לקייטנות בחו"ל, למחנות קיץ של חב"ד. הרבה אנשים נרתמו למען כך, והילדים היו בעננים. עודדו אותם שם, חזקו אותם, וממש הבריאו אותם".

עם זאת, לדבריו של הרב פיזם, לא רק הילדים סבלו מאוד. "גם קשישים היו במעגל הראשון של האנשים שחוו פגיעה אנושה באורח חייהם. היו זקנים שהיה להם קשה להגיע לכל מיני מקומות, והם גם נורא פחדו, ועזרנו להם בעניין הזה. במקביל, סייענו גם מבחינה כספית לאנשים שנפלו בין הכיסאות - בין הזמן שטיל הרס את ביתם, עד שהמדינה שלמה את הסכום שהגיע להם בעקבות כך – הם רצו לבנות את ביתם. שליחות תחת אש זה דבר שלא הרבה אנשים זכו לעשות. זה דבר מאוד ייחודי בעולם. אבל כנראה ה' חשב שאנחנו מתאימים לזה. אני יודע למה הרבי שלח דווקא אותנו לכאן. כל דבר שקורה זה בהשגחה פרטית מה' יתברך. אין טעויות. לכל אחד מאיתנו, בכל מקום, בכל מדינה, לאן שאנחנו מגיעים - יש שליחות".

פסח כבר מעבר לפינה, ומה ההכנות שלכם לכבוד החג?

"כשפסח מתקרב יש כמה עניינים. אבל השיא זה הקמחא דפסחא שאנו אוספים. מאות משפחות מקבלות מאיתנו סלי מזון, ביניהם אברכים בני תורה עם הרבה ילדים, וכל יהודי ויהודי שצריך - מקבל מאיתנו סיוע, עד כמה שאנחנו מצליחים כמובן. מדובר באמת באנשים שבלי הסיוע הזה, כמעט ולא היה להם מה לאכול בחג. לצערי, מאוד קשה לנו להשיג כל שנה מחדש את הכסף. הרבה פעמים גם קורה שאנחנו לא מצליחים לגייס מספיק כסף, ולא אחת קרה שאנשים בקשו ממנו – ולא היה מה לתת.

"מעבר לכך, אנחנו גם מארגנים ליל סדר ציבורי. זו הוראה ידועה של הרבי, כי כידוע יש אנשים גלמודים, בודדים, או פשוט אנשים שלא יודעים לעשות את הסדר. וזו שמחה מאוד גדולה כשעושים יחד, ליל סדר שכזה. הרוב המוחלט של האנשים לא מכירים את זה, אבל זו חוויה חזקה ביותר. אגב, כך גם היה בבית המקדש - פסח היה חג עם אווירה תוססת, הרבה אנשים, כולם עלו לירושלים. זה היה מאוד המוני. אז נכון שהיום אין בית מקדש – אבל חשוב לשמור על האווירה. הילדים שלי, שיהיו בריאים, חלקם נשואים עם ילדים, מעולם לא ראו ליל סדר אחר. ליל סדר רגיל כזה, שחוגגים רק עם בני המשפחה, בבית. מאז שהגענו לשדרות – עשינו רק סדר ציבורי. הם יודעים רק איך נראה פסח, כמו שהיה, וכמו שיהיה בעזרת ה' תכף ומיד ממש, בבית המקדש".