הסבתא הביאה את עריסתו של נכדהּ להיכל הכולל

אחלקם ביעקב (בראשית מ"ט, ז')

וברש"י: ש'אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים'. והסברנו לעיל שהוא מצד מסירות הנפש של שמעון בשכם, שתועיל לו בחינוך.

מסירות הנפש שגילו יהודים לחינוך ילדיהם לתורה וליראת שמים, כבר בגיל העריסה, ידועה היתה בכל הדורות כמאפיין מובהק של העם היהודי. מסירות זו התפרשה כדבר טבעי וכרצון אמיתי לגדל את הצאצאים לעבדי השם אמיתיים. גם בדורנו ובתקופתנו רבת-המהמורות מזדמן להתקל בנשים צדקניות הנוקטות בצעדים חינוכיים להפליא, ושלומי אמוני ישראל יכולים לקחת מהן משל ודוגמא לדרכי חינוך נאותות.

בבוקר אחד הופתעו האברכים בכולל 'בית דוד' בחולון להתקל באשה מבוגרת המביאה עימה עריסת תינוק ומניחתה בתוך ההיכל בו עמלים עשרות אברכים על התורה ועל העבודה. לאברכי הכולל הסבירה ש"את ילדיי-שלי כבר איבדתי מזמן; הם התרחקו מדרך התורה, ואין לי נחת מהם. עכשיו אני מעוניינת לשמור לפחות על נכדי הפעוט, שיגדל כפי שיהודי צריך לגדול".

האשה ביקשה לעשות כפי שעשתה אימו של התנא רבי יהושע בן חנניא שביום שנולד הביאה את עריסתו לבית המדרש, כדי שמגיל רך יתרגלו אוזניו לשמוע רק דברי תורה וקדושה, ועוד בהיותה מעוברת היתה מחזרת על פתחי בתי המדרשות ומבקשת שיתפללו על העובר שבמעיה שיהיה חכם, עד שזכתה שהמשנה במסכת אבות, פרק ב' משנה ח', מכתירה אותה בתואר הנכסף 'אשרי יולדתו'. האברכים בכולל 'בית דוד' הסכימו לקבל את ה"אברך" החדש גם ללא תקציב ממשרד הדתות...

הסבתא שגילתה מסירות ועקביות מופתית בהביאה מדי יום את נכדה לכולל, התנדבה להביא גם מטעמים לאברכים, וביקשה שיתפללו על התינוק שיגדל לתורה ולמעשים טובים. ואכן, בסיעתא דשמיא גדל הילד וצמח לילד-פלא של ממש, עד שכל רואיו העידו בו שֶׁעָדָיו לגדולות. היה זה שכרה הטוב מן השמים, כגמול על יוזמתה המקורית שעלתה לה במאמצים מרובים, כאשר הכל ראו כיצד היא טורחת ומתייגעת בכך.

אבל, ואת ה"אבל" הזה צריך לזכור היטב, כל המאמצים הללו שווים כדי להקנות לילד חינוך נאות. כל אחד רוצה לראות נחת מילדיו; השאלה היא, כמה הוא מוכן להשקיע למען זה. אותה סבתא, הקריבה את עצמה כדי לחנך את התינוק מן העריסה, ולכן זיכו אותה מן שמיא לראות פירות בעמלה.

מתוך סדרת הספרים "ותן חלקנו", מאת משה מיכאל צורן