הרב יצחק יוסף לפרשת ויקרא: הלכות פסח

לפני פסח בטל בששים

א. חמץ שהתערב בפסח לא בטל בששים, ולא באלף, ולא במיליון. אבל אם התערב החמץ לפני הפסח, לדעת רוב הראשונים הוא בטל בששים, ומותר גם בפסח, ואינו חוזר וניעור. אולם דעת הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תפה) וחלק מהגאונים, שחמץ שהתבטל בששים מלפני הפסח אין לאוכלו בפסח, כיון שהחמץ חוזר וניעור ואוסר במשהו. ולפי זה יש לדון על המים שמגיעים מהכנרת, וזורקים שם לפני הפסח חמץ כמו לחם או בירה, והלא חמץ חוזר וניעור בפסח ואינו בטל. אמנם במים של ירושלים אין חשש, כיון שמקבלים מהמעיינות של 'ראש העין', אבל במקומות רבים בארץ מקבלים מים מהכנרת.

דעת הרמב"ם ומרן

ב. כתב הרמב"ם (פרק ד מהלכות חמץ ומצה הלכה יב): דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל, או שאינו מאכל כל אדם כגון התרייאקה [מין תרופה] וכיוצא בו, אף על פי שמותר לקיימו אסור לאכלו עד אחר הפסח, ואף על פי שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא הרי זה אסור לאכלו. ומרן הבית יוסף (סי' תמב) הסביר טעמו של הרמב"ם שהוא סובר שחמץ חוזר וניעור, ולכן אסור לאכול את התרייאקה בפסח. ובשלחן ערוך (סי' תמב סעיף ד) העתיק לשון הרמב"ם, ולפי זה משמע שגם מרן סובר שחמץ חוזר וניעור.

הן נסתר מחמתו

ג. מאידך, מרן השלחן ערוך עצמו (בסי' תמז סעיף ד) כתב: אם נתערב החמץ קודם הפסח ונתבטל בששים, אינו חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו, ויש חולקים. וידוע הכלל 'סתם ויש הלכה כסתם', כלומר, כאשר מרן כותב דעה אחת בשם 'סתם' ודעה השניה בשם 'ויש' הלכה כ'סתם'. כך כתב הרמ"ע מפאנו (סי' צז), והיד מלאכי (כללי השלחן ערוך אות יז), והשדי חמד (כללי הפוסקים סי' יג אות ח), וכן כתבו כל בעלי הכללים, שסתם ויש הלכה כסתם. ואם כן דעת מרן בסי' תמז לפסוק שחמץ אינו חוזר וניעור. וכן כתב עוד מרן (בסי' תמז סעיף ג) שאם בישל תרנגולת לפני הפסח ונמצאה בה חטה, בטלה בששים, ורק אם חזרו וחיממו אותה בפסח החטה חוזרת ונותנת טעם ואוסרת במשהו. ומבואר מדבריו שאם הוציאו את החטה מותר לאכול את התרנגולת גם בפסח, ואינו חוזר וניעור. וזה סותר למה שכתב בסי' תמב סעיף ד.

כמה תירוצים

ד. סתירה זו עמדו עליה כל האחרונים, ויש כמה וכמה תירוצים: א. יש שחילקו בין לח ליבש, שאם היתה תערובת חמץ לח בלח אינו חוזר וניעור, אבל תערובת של יבש הוא חוזר וניעור. אך זה תירוץ דחוק, שהרי מרן לא חילק בסוג התערובת, וכתב בסתם שאם התערב לפני הפסח הוא בטל ולא חוזר וניעור. ב. הפרי חדש (סי' תמז) חילק בין שוגג למזיד, בתרייאקה עירב את החמץ במזיד ולכן חוזר וניעור, ומה שפסק מרן שאינו חוזר וניעור זהו כשהתערב בשוגג. ולכן כתב מרן בלשון "אם נתערב וכו' אינו חוזר וניעור", כלומר שנתערב ממילא ולא שעירב בידים. וכעין מה שנפסק ביורה דעה (סי' צט סעיף ה) בדין 'אין מבטלין איסור לכתחילה', שאם עבר וביטל במזיד אסור, אבל אם הוסיף וביטל בשוגג מותר בדיעבד. ג. הכנסת הגדולה (סי' תמז) תירץ שיש חילוק בין טעם לממשות, בתרייאקה נתערב ממשו של החמץ ולכן חוזר וניעור, ומה שכתב מרן שאינו חוזר וניעור זה כשנתערב טעמו של החמץ בלבד. אולם האחרונים דחו חילוק זה, מדברי הטור והבית יוסף (סי' תמב) לגבי יין שנמצאו בו חטים, משמע שאין חילוק כזה. ולכן התירוץ של הכנסת הגדולה לא התקבל. ד. בספר כסא אליהו[1](סי' תמז סק"ז) מחלק בין 'מעמיד' לסתם תערובת, תרייאקה יש בו עמילן של חיטה אשר מעמיד את כל התרופה, ודבר המעמיד אפילו באלף לא בטיל[2]. יש עשרה דברים שלא בטלים אפילו באלף, כמו 'בריה' (סי' ק), וכן 'חתיכה הראויה להתכבד' (סי' קא), וכן 'דבר שיש לו מתירים' (סי' קב), וכן 'דבר שבמנין' (סי' קי סעיף א), וכן 'מעמיד' (שלחן ערוך יורה דעה סי' פז סעיף יא). ומה שכתב מרן בסי' תמז שחמץ שנתערב לפני הפסח אינו חוזר וניעור זה בסתם תערובת. וכן משמע חילוק זה מדברי הטור (סי' תמב) שכתב לגבי גבינה שהעמידוה בשכר שעורים, שאסור להשהותה בפסח, כיון 'דאוקומי קא מוקים', כלומר כיון שהחמץ מעמיד את הגבינה לא בטל. אע"פ שהטור (בסי' תמז) בעצמו סובר שחמץ אינו חוזר וניעור. והמעיין בדברי הטורי זהב (סי' תמב סק"ג) יראה שגם הוא סובר חילוק זה בין מעמיד או לא.

חומצת לימון

ה. לפני הרבה שנים, כאשר מרן זצ"ל היה רב ראשי לישראל, היתה שאלה לגבי 'חומצת לימון', שעשויה מתרכובת של חמץ, מה דינה בפסח. היום עושים את החומצת לימון מתרכובת של חומרים כימיים ולכל הדעות היא מותרת בפסח, אבל אז היה מעורב בה עמילן של חיטה. בזמנו מרן זצ"ל כתב על זה תשובה [ונדפסה בשו"ת יביע אומר ח"י חאו"ח סי' לז, וביחוה דעת ח"ב סי' סב], וגם דיבר בנושא ברדיו ב'פינת ההלכה'[3], מרן האריך בנידון, והסתייע מדברי הכסא אליהו שאם אינו מעמיד אינו חוזר וניעור, וכאן יש בחומצת לימון חומרים נוספים שלא נעשים מחמץ כלל, ולכן אין החמץ נחשב כמעמיד, והחומצת לימון מותרת.

כל התירוצים לא מצאו חן בעיניו

ו. בספר אור לציון (ח"א במבוא, ענף א אות א והלאה) הביא את כל התירוצים הנ"ל בדעת מרן, אבל כל התירוצים הללו לא מצאו חן בעיניו, כי אם כדבריהם, מדוע בבית יוסף (סי' תמב) כתב שהרמב"ם [לגבי תרייאקה] סובר שחמץ חוזר וניעור, היה לו לומר שהרמב"ם החמיר מטעם שהוא מעמיד, או מטעם שעירב במזיד. ולכן האור לציון לא קיבל את כל התירוצים, וכתב מהלך אחר, מרן השלחן ערוך (סי' תמז סעיף ד) פסק ב'סתם' שאינו חוזר וניעור, אבל הביא דעת הרמב"ם שחוזר וניעור בשם 'יש חולקים', וכוונת מרן שצריך לחוש לדעת הרמב"ם, כי אם לא כן למה הביא את דעת ה'יש', אלא ודאי שהכלל של 'סתם ויש הלכה כסתם', זה דוקא במקום צורך גדול, אבל בלא צורך כזה הלכה כמו היש אומרים, ולכן מרן בסי' תמב פסק כדעת הרמב"ם, כיון שמדובר בתרייאקה שיכול לשמור אותה עד לאחר הפסח, ואין כאן הפסד או צורך גדול. ועל פי זה עשה האור לציון יסוד בכל השלחן ערוך, כל מקום שכתוב 'סתם ויש' צריך לחוש לדעת ה'יש'.

מרן בעצמו אמר

ז. אבל אחר אלף המחילות מכבוד תורתו של האור לציון, לא מוכרח לומר כן. ואדרבה, מבואר מדברי הרבה אחרונים שהלכה כ'סתם' לגמרי. מרן החיד"א בברכי יוסף אורח חיים (בשיורי ברכה סי' סא) כתב, שמרן בעצמו אמר שדעתו לפסוק כמו הסתם. ולדברי האור לציון היה מרן צריך להזהיר אותנו שלכתחילה צריך לחוש לדעת ה'יש', ורק במקום צורך יעשו כמו ה'סתם', כי כשמרן לא מחלק הוא מכשיל את הרבים ח"ו. גם בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' צז) כותב: מה שמרן השלחן ערוך כותב להתיר בסתם, הוא פסק גמור ומוחלט לפי סברתו, ולא זכר הסברא השניה אלא לחלוק כבוד לבעליה, שגם הם גדולים ורבים, ויש מקומות שפשט המנהג לאסור כמותם. ולדברי האור לציון היה צריך לומר שהביא את דעת ה'יש' כדי לחוש לדעתם לכתחילה, ולא לחלוק כבוד.

אם נראה איזה תימני

ח. לדוגמא, לגבי הכשרת הבשר, יש מחלוקת אם צריך חליטה בנוסף למליחה. בגמ' חולין פרק שמיני (קיא.): אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו, אלא אם כן מולחו יפה יפה, ומדיחו יפה יפה. רוב הראשונים מפרשים שכל הדם יוצא במליחה, כי טבע המלח לשאוב הדם, ולאחר המליחה וההדחה הבשר ראוי מיד לבישול. אבל הרמב"ם (פרק ו מהלכות מאכלות אסורות הלכה י) סובר שהמלח יכול להוציא רק את הדם שבשכבה העליונה של הבשר, אבל הדם שבעומק הבשר אינו יוצא על ידי המלח, 'עמוק עמוק מי ימצאנו', ולכן לאחר המליחה וההדחה מכניס את הבשר במים רותחים, 'שיקע צרינו בתוכו', כדי להצמית את הדם בתוכו. בלי המליחה לא תועיל החליטה כי המים היו מוציאים את הדם שבשכבה העליונה, אבל לאחר המליחה אין דם בשכבה העליונה. וכתב מרן הבית יוסף יורה דעה (סי' סט) דהיכא דאפשר יעשה חליטה כדעת הרמב"ם. משמע רק כשהוא ממהר - כמו בערב שבת או שבאו לו אורחים - לא יעשה חליטה אלא מליחה לבד. אבל בשלחן ערוך (סעיף יט) כתב: אחר שנמלח הבשר והודח מותר ליתנו אפילו במים שאינם רותחים, ויש מי שמצריך ליתנו במים רותחים. ומכיון שפסק ב'סתם' שאין צריך חליטה, כך ההלכה לגמרי. ומעשים בכל יום שאף אחד לא חושש אצל הספרדים לדעת ה'יש' להצריך חליטה, ורק אצל התימנים יש שחוששים לדעת הרמב"ם, לא כולם. אני מסופק אם בבית האור לציון היו עושים חליטה. כאמור, מרן כתב סברא זו רק כדי לחלוק כבוד לבעליה כיון שיש נוהגים כך. כלומר, אם נראה איזה תימני שעושה חליטה, בל נחשוב שזה נגד הגמרא והוא הדיוט חס ושלום, כמו שאמרו בירושלמי (סוף פרק ב דברכות) הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. תדע שיש דעה כזו, ויש קהילות שנוהגים כן, והוא לא מחמיר סתם, לשם כך ראוי להביא סברא זו בשלחן ערוך.

לפעמים המחמיר נקרא הדיוט

ט. יש שחושבים שצריך להחמיר בכל דבר, 'המחמיר תבוא עליו ברכה'. בשו"ת גינת ורדים (חיו"ד כלל ג סימן ו) דן מתי טוב להחמיר ומתי לא, וכותב שאם מפורש בפוסקים שמותר, בלי חולק, ויבוא אחד ויעשה חומרא נגד כולם, זה בגדר אפיקורס. ויש ראיה לזה מהמהר"ם מרוטנבורג, הוא ראה אנשים שהיו מחמירים להמתין שש שעות מגבינה לבשר, ובתחילה היה נראה בעיניו כמינות, שחולקים על דברי התלמוד, שהרי בגמ' (חולין קה.) מפורש שאין צריך להמתין בין גבינה לבשר. עד שפעם אחת נכנס לו גבינה בין השיניים, וכשאכל בשר בסעודה הבאה מצא גבינה בין שיניו, ונמצא שאכל בשר וגבינה ביחד, ולכן מאז החמיר על עצמו שלא לאכול בשר אחר גבינה עד שיעברו שש שעות, שהרי מצאנו גם לאמוראים שהחמירו מבשר לגבינה שש שעות או יותר. מוכח מכאן שאין להחמיר בלא סיבה, המהר"ם החמיר רק מפני שבא לידי תקלה וגם משום שהאמוראים החמירו בכיוצא בזה, אבל דבר שהיתרו פשוט בכל הפוסקים אין להחמיר בו לחינם.

לפעמים טוב להחמיר

י. סיפרתי פעם, לפני כחמשים שנה מרן זצ"ל ישב שבעה על אמו. רבי עזרא עטיה לקח עמו את רבני פורת יוסף - רבי אפרים הכהן ורבי יעקב עדס ורבי עזרא שעיו - ובאו לנחם את מרן. כשנכנסו, מרן קם לפניהם מלוא קומתו, וכשיצאו חזר רבי עזרא שעיו וסיפר למרן שרבי עזרא התרעם על כך, שהרי 'לכל אומרים להם שבו חוץ מאבל וחולה' (מועד קטן כז:), שלא ישמע כאילו שב בחוליו, שב באבלו. וגם הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, וכמו שאמרו בירושלמי הנ"ל. אמר לו מרן: אני כתבתי תשובה בכתב יד על כך, זה לא נקרא פטור ועושהו, שהרי הלבוש (יו"ד סי' שעו סוף סעיף א) כותב שהאבל לא חייב לעמוד מפני שהוא טרוד בצערו, אבל יכול לעמוד ולקיים מצוה.

מרבה עצה מרבה תבונה

יא. מרן זצ"ל היה מתייעץ הרבה בתשובות שלו עם גדולי הדור, לא כמו שהיום ישנם אברכים שכותבים תשובות בהלכה וחולקים על גדולי הדור. מרן אמר לי פעם: לא היתה תשובה שכתבתי ולא התייעצתי עם גדולי הדור, עם הרב פינחס עפשטיין, רבי דוד יונגרייז, רבי עזרא עטיה, רבי יעקב עדס, הגאון רבי צבי פסח פראנק, התייעץ עם כל הגדולים שהיו בדור. ולאחר שמרן הראה לרבי עזרא את התשובה בכתב יד הסכים עמו, שהחומרא הזו היא מותרת.

המסקנא בדין חוזר וניעור

יב. למסקנא, מרן הבית יוסף סובר שחמץ לא חוזר וניעור כלל, אלא אם כן הוא 'מעמיד'. ומה שטען האור לציון מדוע הבית יוסף לא אמר כן בדעת הרמב"ם שב'מעמיד' דוקא הוא חוזר וניעור, יש לומר שממה שהרמב"ם לא חילק בזה משמע שבכל אופן הוא סובר שחמץ חוזר וניעור, אבל מרן עצמו עשה פשרה בין הדעות, ולכן כתב בסתם שחמץ אינו חוזר וניעור, ורק בתרייאקה שהוא 'מעמיד' החמיר.

מי זה הרמ"ע מפאנו

יג. כאמור, רבינו מנחם עזריה מפאנו כתב שמרן פוסק לגמרי כדעת ה'סתם', ולא כהאור לציון שסובר שמרן חושש לדעת ה'יש'. פעם באחד השיעורים הזכרתי את דברי הרמ"ע מפאנו, והנה קם תלמיד מובהק של האור לציון, ושאל: מי זה הרמ"ע מפאנו, ראשון או אחרון? עניתי לו: אחרון. אמר: אם כן, גם האור לציון אחרון, והוא יכול לחלוק על הרמ"ע מפאנו... רבונו של עולם! הרי הרמ"ע מפאנו כותב כלל בדעת מרן, זה לא שהוא כותב איזו סברא ומביא ראיה, ובאים לדחות הראיה, ומדוע לחלוק עליו?! ועוד, הרי הרמ"ע היה קדמון, הוא חי בתקופתו של מרן, הוא היה כמעט בגיל שלשים כשמרן נפטר, ובודאי הוא יודע יותר טוב מאתנו מה היתה דעת מרן. האם צריך לחלוק סתם?!

עשרות עמודים בעין יצחק

יד. יש גם ראיה לכך שמרן פוסק כשיטת ה'סתם' לגמרי. שהרי יש כמה מקומות בשלחן ערוך שמרן מביא 'סתם ויש', וכותב: ראוי לחוש לשיטת ה'יש'. ברוב המקומות לא כתוב כך, אבל יש כעשרים סעיפים בשלחן ערוך אורח חיים ויורה דעה שמרן כותב לחוש לסברת ה'יש'. למשל: א. בהלכות מזוזה כותב מרן בשלחן ערוך (סי' רפו סעיף י): בית המדרש פטור ממזוזה, ויש אומרים שבית המדרש חייב במזוזה, ונכון לחוש לדבריהם. כלומר, לדעת ה'סתם' למרות שאברכים אוכלים בבית המדרש, בארוחת צהריים, או באים מוקדם לפני ה'סדר' וטועמים משהו, כמובן לא באמצע ה'סדר', מכל מקום בית המדרש לא עשוי לבית דירה והוא פטור ממזוזה, אבל נכון לחוש לדעת החולקים ולקבוע מזוזה שם. ב. וכן בהלכות שחיטה ביורה דעה (סימן כא) לגבי 'שהייה' בעוף, לדעת הסתם הוא כמו בהמה דקה, עד שיגביהנה וירביצנה וישחוט, ויש אומרים שהוא שיעור מועט של שחיטת סימן אחד בעוף, וכתב מרן שיש להחמיר כסברת היש אומרים במקום שאין הפסד מרובה. ג. וכן באורח חיים בהלכות פסח כותב מרן בשלחן ערוך (סי' תסז סעיף יא) לגבי מצה שנמצא חמץ בחלק ממנה, לדעת ה'סתם' נוטל את מקום החימוץ ושאר המצה מותרת, אבל יש מי שאוסר את כל המצה, וכתב מרן: וראוי לחוש לדבריו, אם לא במקום הפסד מרובה או בשעת הדחק. ולדברי האור לציון למה צריך לכתוב לחוש לדברי ה'יש', הלוא בלאו הכי צריך לחוש לסברת ה'יש'. אלא ודאי שבשאר המקומות אין צורך לחוש לסברת ה'יש', ורק כתב את אותה דעה לחלוק כבוד לבעליה. וכן לגבי חוזר וניעור, שמרן השלחן ערוך (סי' תמז סעיף ד) כתב בסתם להתיר ולא כתב לחוש לדעת החולקים, אין חובה לחוש לדבריהם, ורק מי שירצה להחמיר לעצמו תבוא עליו ברכה. בספר עין יצחק ח"ג הארכנו הרבה בכלל זה, וכתבנו עשרות עמודים (עמ' תסד-תקא), והמסקנא היא, רק כשמרן כתב 'נכון לחוש' יש לחוש.

מרן חיפש את האמת

טו. כאשר מרן זצ"ל התיר בזמנו את החומצת לימון, חכם בן ציון זצ"ל אסר, ומרן קרא לי ושאל: שמעת שחכם בן ציון אסר את החומצת לימון? כן, שמעתי. למה הוא אוסר? לא יודע. מרן אמר לי: יש כאן את התשובה שלי בכתב יד, תראה לו ותשאל אותו, אולי טעיתי. מרן חיפש את האמת, לא היה אומר 'כך אמרתי וכך יהיה'. ואכן נסעתי לביתו של חכם בן ציון בליל בדיקת חמץ לאחר הבדיקה, בביתו של חכם בן ציון היה עוד בלאגן של הבדיקת חמץ, והוא קיבל אותי בפתח הבית, אמרתי לו: יש כאן תשובה בכתב יד שמרן התיר את החומצת לימון. אמר לי: אני יודע, הוא מסתמך על הכסא אליהו, אבל במחילה מכבוד תורתו ה'כסא אליהו' הוא סברא יחידאה ולא קיבלו את דבריו, אבל בכל זאת אני יעיין בתשובה. חזרתי למרן וסיפרתי לו מה שאמר חכם בן ציון. מרן הגיב: מה? הכסא אליהו יחידי? הרי כך משמע מהטור, ומהט"ז, ועוד. ומרן סמך עליהם בכל כחו, אולי האור לציון לא ידע את כל הפוסקים המתירים.

ליבון והגעלה

טז. בדין הכשר כלים לפסח. במשנה עבודה זרה (עה:): הלוקח כלים מן הגוים, את שדרכו להגעיל יגעיל, ללבן באור ילבן באור. השפוד והאסכלא מלבנן באור, וכפי שנאמר בכלי מדין "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר... וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם". כלומר, אם קונה שפודים ואסכלאות מן הגוים, הגוי צלה בהם חזיר ונבלה וטרפה, והשתמש בהם ביבש, ויש בהם כעת טעם של האיסור, וצריך להפליט את הטעם הזה, כבולעו כך פולטו, כיון שבלע ביבש, בלי מרק, צריכים ליבון באש עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהם. וכלים שבלעו על ידי רוטב מכשירם בהגעלה ברותחין.

היתרא בלע

ואמרו בגמ' (עו.), שבבית המקדש היו צולים את בשר הקרבנות בשפודים, ולמחרת היו צריכים להכשיר את השפודים כיון שיש בהם איסור נותר, למשל ביום ראשון צלה בשר קרבן חטאת, הבשר הזה לאחר יום ולילה נעשה איסור 'נותר', "והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו", ביום שני באים לצלות בו עוד חטאת צריך הכשר, די בהגעלה. והלא במשנה אמרו ששפודים מלבנן באור? אמר ליה: עמרם ברי! מה ענין קדשים אצל גיעולי עובדי כוכבים, הכא היתירא בלע, התם איסורא בלע. כלומר, בקדשים כיון שבלע היתר, די בהגעלה.

חמץ היתרא או איסורא

נחלקו הראשונים אם 'חמץ' נקרא 'היתרא בלע' או 'איסורא בלע', הרמב"ם (פרק ה מהלכות חמץ הלכה כג) סובר שחמץ הוא היתרא כמו שלמים, ולכן תבניות של תנור די להם בהגעלה, אף על פי שכל השנה אפו בהם בורקס או לחם ובלעו ביבש, ומורחים רק מעט שמן כדי שלא ידבק, כיון שבלעו בשעה שהחמץ היה היתר. אבל ראשונים רבים חולקים וסוברים שגם לפסח צריך ליבון אם בלע ביבש, כי החמץ נחשב איסורא בלע. והסביר הר"ן בפסחים פרק שני (ל:) שהוא מטעם ש'חמץ' שמו עליו כל השנה ונחשב כמו שאיסורא בלע, ואינו דומה לנותר שבשעת הבליעה היה שמו 'בשר קודש' ואחר כך נשתנה שמו ל'נותר'. וכך פסק מרן השלחן ערוך (סי' תנא סעיף ד) שצריך ליבון לשפודים של חמץ, עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהם. ולכן קדרות שרוב תשמישן ברוטב ומרק, הכשרן בהגעלה, אבל תבנית אפיה שרוב בליעתה ביבש הכשרה בליבון, ואם חס על התבנית שלא תתקלקל בליבון, יקנה תבנית חדשה.

מיחם צריך הכשר

יז. מיחם שמשתמש בו כל השנה למים חמים, או קומקום שמשתמשים בו לתה, האם צריך להכשיר או לא? היה בעבר איזה חכם שאמר שלא צריך להכשיר, כיון שהולכים בכל כלי אחרי רוב תשמישו, והמיחם רוב תשמישו ובליעתו במים ולא בחמץ. אבל האמת, כל כלי שיש לחוש שפעם אחת בלע חמץ צריך הכשר. נתאר לעצמנו שקנה כלי מגוי שהשתמש בו תמיד רק למים, אבל פעם אחת - לפני שנה או שנתיים - בישלו בו בשר חזיר, האם נאמר רוב בליעתו מים ואין צריך הכשר? חס ושלום! כל עוד שלא הגעילו אותו, לא יצא טעמו האסור. וגם המיחם, מכיון שכל השנה מניח אותו כשהוא חם על השיש או על השלחן, ויש שם פירורים של עוגות או של לחם, המיחם בולע חמץ וצריך להכשירו. האם יכול להשגיח שנה שלימה על המיחם שלא יגע בחמץ?!

ראיות להגדרת רוב תשמישו

יש כמה ראיות לזה. ראיה ראשונה משפודים, לשון מרן השלחן ערוך (סי' תנא סעיף ד): כלים שמשתמשים בהם על ידי האוּר כגון שפודים ואסכלאות וכיוצא בהם צריכים ליבון, והליבון הוא עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהם. וכי רוב בליעת שפודים ואסכלאות הם בחמץ? והלא רוב השימוש בהם הוא בבשר, רק לפעמים משתמשים בחמץ, משמע מכאן שאין חילוק אם רוב תשמישו בחמץ או לא, כיון שסוף סוף יש כאן חמץ, ורק לענין דרך ההכשר הולכים אחרי רוב תשמישו כדי לדעת איך להכשירו.

ראיה שניה מחצובה,הרמ"א (סי' תנא סעיף ד) כותב שחצובה צריכה ליבון, כי לפעמים נשפך עליה חמץ. אנחנו- הספרדים - עושים הגעלה לחצובה, המאמר מרדכי (סי' תנא ס"ק יא) כותב שאין צריך הכשר כלל, כי הכל נשרף. מכל מקום אנחנו עושים הגעלה. והלא רוב מה שמבשלים על החצובה הוא לא חמץ?!

ראיה שלישית ממדוכה, מרן השלחן ערוך (סי' תנא סעיף טז) כותב: שמדוכה צריכה הכשר ומותרת בהגעלה, ואם היא גדולה שאינו יכול להכניסה ביורה, משים בה מים רותחים ומכניס בתוכה אבן רותחת ועולה הרתיחה בכל שפתה, דכל כהאי גוונא הוי הגעלה דכלי ראשון. והרמ"א כתב בהגה: ויש מחמירים ללבן המדוכה (רבינו יואל, ותשובת הרשב"א), אך בליבון כל דהו דהיינו שישרוף עליו קש מבחוץ סגי. כותב המשנה ברורה (ס"ק צ), שמדוכות קטנות שלנו שלעולם אין דכין בהם חמץ אלא רק תבלינים כמו כרכום ופלפלין, גם להרמ"א סגי בהגעלה. כלומר, אפילו שלא משתמשים כלל לחמץ צריך הגעלה, מספק שמא הגיע לשם חמץ איזה פעם.

ראיה רביעית מכוסות, כתב מרן השלחן ערוך (סי' תנא סעיף כה): כל כלי השתיה, בין צלוחיות בין כוסות, מותרים בשטיפה. בין שהם של זכוכית, בין שהם של עץ, בין שהם של מתכת, בין שהם של חרס, ואף על פי שלפעמים נותנים בהם לחם חם, כיון שרוב תשמישן אינו אלא בצונן סגי בשטיפה, שלא הלכו בכל כלי אלא אחר רוב תשמישו. משמע אילו היה השימוש בהם בחם, היה צריך להכשיר בחם, וכי רוב השימוש בכוסות הוא בחמץ? שותים בהם טמפו, קולה, תה וקפה, רק לפעמים שותים בהם בירה או ויסקי. ומוכח מכאן שכל הענין של 'רוב תשמישו' זהו לענין איך להכשיר, ולא האם להכשיר. פעם היה חכם אחד בבני ברק שטען לי, שמדובר בכוסות מיוחדות של בירה, אבל זה לא נכון! מרן מדבר בסתמא, ומשמע שאם לא היה שימושו בצונן היה צריך הכשר גמור.

הבן איש חי לא התכוין

יח. לפני הרבה שנים אמרתי למרן זצ"ל שחכם אחד אמר ברדיו שלא צריך להכשיר מיחם, ומרן לא הסכים לדבריו. אותו חכם הסתמך על דברי הבן איש חי (פרשת צו אות יב) שכתב שהולכים אחרי רוב תשמישו, אבל זו טעות! הבן איש חי לא התכוין לסמוך על כך לגמרי, רק בצירוף כסניף בעלמא. שהרי הבן איש חי עצמו בשו"ת רב פעלים ח"ד (חאו"ח סי' יז) כותב מפורש לא כך, אלא גם אם השתמשו בו בחמץ באופן חד פעמי צריך הכשר. וכן מפורש בדברי הגאון חזון איש (סימן קיט סקט"ו, דף קפו סוף ע"א, סד"ה להאמור), שלא הולכים בזה אחרי רוב תשמישו. וכך מדוייק גם בדברי הרמ"ע מפאנו בתשובה (סי' צו), כל אחד יכול לעיין ולראות כמו שאמרנו.

הקוגל מעביר טעם

יט. לפעמים מחממים על גבי המיחם קוגל או בורקס, ולאחר שהמכסה בלע חמץ, יש אדים במיחם שמעבירים את הבליעה למים, וכל הכלי כולו בלע חמץ וחייב הגעלה ברותחים. אם המיחם לא חשמלי יכניס את כולו לתוך כלי עם מים רותחים. ומיחם חשמלי ירתיח בו מים, ויניח שם אבקת סודה כדי שיגלשו המים החוצה ובכך הכשירו לפסח. מי שיכול עדיף שיקנה מיחם חדש, היום אפשר לקנות בזול.