פרשת ויקרא: מי אחראי לחוסר אחריות?

"יש לך ניסיון כלשהו?", שאל בוס בראיון עבודה.

"בוודאי, עכשיו עזבתי עבודה שבה הייתי האחראי", השיב המרואיין.

"אחראי זה טוב", חייך הבוס, "באיזה תחום?".

"כל דבר שהשתבש – אמרו שאני אחראי"...

* * *

בפרשתנו, העוסקת בחטאים ובקרבנות לכפר עליהם, מצוי קרבן מיוחד ושונה: אם הכהן הגדול (זה שנמשח דווקא בשמן המשחה, "הכהן המשיח", בלשון הפסוק) חוטא – עליו להביא קרבן מיוחד.

כ"ק מרן מהרי"ד מבעלזא זי"ע מציין דבר פלא: בעוד שבכל הקרבנות שבפרשה, מסיימת התורה לאחר שהביא החוטא את הקרבן והקריבו – "ונסלח לו", הרי שעל קרבנו של הכהן המשיח אין שום אזכור לסליחה. והדבר טעון הבנה.

כדי לבאר זאת, הוא מצביע על לשון הפסוק, שאף היא תמוהה: "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם", מהי אשמת העם הזאת? הרי הכהן חטא, ולא העם (רש"י עומד על כך בפירושו השני במקום, וכעת נציין רעיון נוסף).

מאחר שתורתנו נוגעת לכל יהודי, גם כזה שאינו כהן, מה ניתן ללמוד מכך עבורנו?

בן המלך היה מפונק ומעונג ביותר, אך מוח חריף היה לו בקדקודו, זאת לבד ממה שמטבעו אהב ללמוד, והסתקרן להכיר דברים חדשים. המלך הבין שיש בידו אוצר מוכשר, אלא שחבל לו ללמד את בנו ליד שולחן כתיבה וספרים, שכן אחרי כמה דקות יגיד שאינו חפץ ללמוד.

טיכס המלך עצה, והביא מאחת מערי מלכותו אדם מלומד וחכם. קרא המלך לנסיך, והודיעו שהאיש הזה שלפניו עומד לשירותו, ויכולים הם לצאת לטייל באשר תאווה נפשם. כמובן שהמורה קיבל הדרכה מראש שעליו להעביר לנסיך ידע וחומר לימודי, בכל צורה שהיא מלבד בצורת שיעור בכיתה.

יצאו השניים להרים ולגבעות. המורה העלה תהיות ופילוסופיה, הנסיך ניסה לחדד את מוחו ולהשיב; שאלות התעוררו במחשבתו של הנסיך לגבי צמחים ובעלי חיים שראו, גרמי השמים ותכונות בני אנוש, והמורה השיב בסבלנות אין קץ, שינן והמחיש, הטמיע תובנות בלב הנסיך, וזה האחרון גדל לתפארת המלוכה כולה.

לאחר שלוש שנים הגיע המורה למלך, והודיע שסיים ללמד את הנסיך היקר את כל אשר דרוש לו. "אולם זאת אבקש מן המלך", ביקש המלומד, "שיורה לנסיך להגיע לחדר העבודה שהוקצה לי בירכתי הארמון. רצוני ללמדו שם משך שעה אחת אחרונה לימוד נחוץ מאין כמוהו, שהרי הכל הולך אחר החיתום". המלך הסכים, ושלח את הנסיך.

בהגיע הנסיך אל חדר העבודה, תפסו המלומד בלי אומר ודברים, עקדו היטב אל השולחן, חסם את פיו בסמרטוט והחל מלקהו בשוט עבה. אחת, שתיים, שלוש... עשר... עשרים... מאה מלקות! אחת לא פחות.

הנסיך, שבנס לא התעלף, כשל ברגליו כשגופו זב דם אל היכל המלך, ופניו המפונקות הביעו סבל איום ונורא. "מי עשה לך זאת?" חרד המלך לבנו האהוב. לנסיך לא היה כוח לדבר, הוא סימן באלם: המורה...

המורה הוזעק מיד אל המלך הקוצף, ונדרש לספק הסברים.

"ראה, אדוני המלך", הסביר המורה בטוב טעם ודעת, "הנסיך מפונק עד מאוד, ויום אחד ישֵב על כיסאך, ומלך במשפט יעמיד ארץ. אלא שמעולם לא טעם טעמה של מכה. יביאו לפניו קבצן שרעב ללחם ושלח ידו בגנבה מועטת, ויצווה להכותו שמונים מכות. ישמע על אדם שלא ציית לתמרור כלשהו, ויענישו חמישים מלקות.

"כעת, יודע הוא היטב על בשרו טעמה של כל מכה. לא ימהר להלקות אחרים טרם שישקול במדויק את ענשם, הן יודע הוא עד כמה כואב הדבר". והמלך – הודה לו בכל פה...

נשוב לדברי קדשו של כ"ק מרן מהרי"ד מבעלזא: הכהן המשיח, דרגתו גבוהה וקדושה למאוד. הוא איננו חוטא בשל עצמו, לא הוא שזקוק לסליחה, אלא שמשמים סיבבו שיחטא "לאשמת העם", בגללם. כך יוכל להעלותם עמו בעת שיעשה תשובה.

* * *

צדיקים ביארו שלעתים מביא הקב"ה "נפילה" מסוימת לצדיקים, כדי שיוכלו לחוש ולהזדהות עם כאבו של החוטא, שיבינו באיזה מצב הוא מצוי כעת. משם, יוכלו לסייע בעדו.

כאשר אצלנו משתבש דבר מה, יש לנו כלל ברזל: כולם אשמים, חוץ מאתנו. אנחנו הרי אחראים. אולם כאשר הזולת גורם לשיבוש כלשהו, ברור לנו ש"הוא האחראי לכך".

נזכור שהמכות והנפילות שאנו חווים נועדו להעניק לנו טעימה מקושי וכאב, כאשר אצל הזולת יתרחש כישלון כלשהו, אנו שהיינו במקום הזה – נדע כיצד להתייחס בהגינות ולא להטיל עליו אשמה ואחריות.