פרשת ויקרא: הקרבן האמיתי – הוא כשהאדם מקריב ממנו עצמו

גוי מגיע לכומר להתוודות על עוונותיו ולתת פדיון נפשו. התעריף למחיקת עוונות אצל כומר זה עמד על 50 דולר. שולף הגוי שטר של 100 דולר, וממתין לקבל עודף. הכומר מפשפש במעותיו ואינו מוצא עודף. מניף הגוי ידו בביטול, ואומר "לא נורא, שיהיה בשביל הפעם הבאה...".

"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (ויקרא א', ב'). הסברים רבים נאמרו על המטרה הקרבת הקרבנות, אולם רבי עובדיה ספורנו זצ"ל מצביע על המלה "מכם" כנקודת מוצא. מלה זו נראית לכאורה מיותרת בפסוק, שהרי ניתן היה לומר בפשיטות "אדם כי יקריב קרבן לה'". אלא מרמזת התורה שהקרבת הקרבן צריכה להיות "מכם" – מעצמכם. "קרבן" מלשון "התקרבות", הקרבן האמיתי הוא כאשר אדם מקריב ממנו מעצמו - "בוידוי דברים והכנעה... כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת".

כלומר, בהקרבת הקרבן חשובה הצורה, ואם הקרבן בא "מכם", מה"אני" של המקריב, הרי זה "קרבן לה'". מטרת הקרבן היא לבטא במציאות את קרבת האדם לקב"ה, וקרבן שאינו מלווה בתשובה ובהכנעה, אין לה' יתברך חפץ בו.

גם הגאון רבי יצחק עראמה זצ"ל (מחכמי ספרד) בספרו "עקידת יצחק" (שער נ"ז) כותב אותו הרעיון, אך הוא לומד זאת ממיקומה של המלה "מכם" בפסוק. לכאורה, מקומה הראוי הוא לאחר המלה "אדם", והיה צריך להיכתב: "אדם מכם כי יקריב"? אלא שנאמר במכוון "אדם כי יקריב מכם", כי "עיקר זה הקרבן הוא מה שיקריב אדם עצמו לה'... שאף שיהיה הקרבן מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן, הכוונה תהיה שתקריבו את קרבנכם הנזכר, כלומר הקרבת עצמכם...".

רמז יפה לאמור מוצא הגאון רבי יעקב הכהן זצ"ל (מחכמי ג'רבא) בספרו "בכור יעקב" בכך שהמלה "מכם" מוטעמת בטעם "תביר", מלשון שבירה. עיקר הקרבן הוא כאשר אדם מקריב בלב נשבר, כשרוחו נמוכה עליו, כפי שלמדנו דוד המלך ע"ה: "זבחי אלהים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה" (תהלים נא, יט). ואגב, הגאון רבי דקל כהן שליט"א, בספרו "שיחת דקלים", נרגש בכך שהפסוק משתמש פעמיים בביטוי "אלוהים", הרומז, כידוע, למדת הדין, ודייק שבא הפסוק להורותנו שאפילו מדת הדין אינה בוזה לב ונשבר ונדכה.

הגאון רבי יעקב פיתוסי זצ"ל (מגדולי חכמי תונס לפני כמאתיים שנה), בספרו "ירך יעקב", מביא את דברי הרב מעין גנים, שממשיך על פי אותה דרך לפרש את המשך הפסוק: "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם". תחילה הוא מקשה: מדוע בתחילה אמר "קרבן לה" ובסוף "קרבנכם"? ומיישב, שכאשר אדם מקריב מעצמו, כאמור, הרי זה נחשב "קרבן לה"', אך כשאין זו המחשבה אלא "מן הבהמה" וגו', שחושב "התחייבתי בקרבן – הריני מביא בהמה כמצות אנשים מלומדה", אזי "תקריבו את קרבנכם", זהו קרבן שלכם ולא לה'.

יש הסבורים כי מטרת הקרבנות היא כדי שלכהנים יהיה מה לאכול, אולם הגאון רבי ינון חורי זצ"ל (הו"ד בספר "להתעדן באהבתך" בשם ספר "מסעד לבית ה'" לרבי מסעוד בן חלפני זצ"ל) הוכיח שאין הדבר כן, מקרבן עולה – העולה כליל לה', ואין לכהנים חלק בו. מטרת הקרבן היא איפוא כדי שאדם יתקרב וישבור את רוחו לפני ה'.

ובזה פירש כמין חומר את הפסוק "כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה. זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה" (תהלים נא, יח-יט). וזהו פירוש הפסוק: "כי לא תחפוץ זבח ואתנה" – אין חפץ לה' בזבח כדי לתת מתנות כהונה ("ואתנה"), ומה הראיה? "עולה לא תרצה", קרבן עולה עוֹלֶה כליל לה' ואין לכהנים חלק בו, מוכרחים לומר שאין מטרת הקרבנות אלא קיום רצון ה' מתוך יראה והכנעה. והיינו "זבחי אלוהים רוח נשברה", כשאדם שובר את רוחו, ממילא "לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה".

כפרת הקרבן תלויה, אפוא, בעבודת הלב, ורחמנא ליבא בעי. התשובה והווידוי, ולא הבשר והדם – הן הם יכפרו עוון. וכמו שמצינו בקרבנות הראשונים בעולם – של קין והבל. מדוע זכה הבל שדוקא קרבנו התקבל ברצון? השיב האדמו"ר מגור בעל הבית ישראל שהדבר נרמז בפסוק "והבל הביא גם הוא" (בראשית ד', ד') – לא רק את מנחתו הביא הבל, אלא גם את עצמו, ולכן הקב"ה שעה אליו, ולא אל קין שהיה חסר בכך.

וכן במהלך הדורות, כשלא היו בני ישראל קרבים אל ה' ודבקים בו, ודימו בנפשם שהקרבנות יכפרו עליהם והם בשרירות לבם ילכו, אמר הקב"ה "למה לי רוב זבחיכם" (ישעיה א', י"א), "האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה" (תהלים נ', י"ג).

כיום, מאז שנחרב בית המקדש ואין לנו קרבנות, התפילות הם חלף הקרבנות, ונשלמה פרים – שפתינו, עבודת הלב היא התפילה, שעיקרה בשבירת הלב והכנעתו.