פרשת ויקרא: אל"ף קטנה ואל"ף גדולה – על ענווה וגאווה

פרשת ויקרא, הפותחת את חומש ויקרא, עוסקת בעיקר בענייני קרבנות.

שמות רבים היינו יכולים לתת לחומש זה – חומש הקרבנות, חומש המשכן, חומש הכהנים וכדומה, שהרי אלו הנושאים העיקריים המובאים בו, אולם השם שניתן לו הוא "ויקרא", לא רק משום שזאת המילה הראשונה המופיעה בו, אלא בעיקר מחמת המשמעות שמילה זו טומנת בחובה.

המשפט "ויקרא אל משה", הוא המשך ישיר של סוף חומש שמות. בני ישראל סיימו להקים ולבנות את משכן השם, על כל כליו ופרטיו, והנה הגיע הרגע המיוחל לו כולם ציפו: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד השם מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן, וּכְבוֹד השם מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן". משה עומד בחוץ מבלי יכולת להיכנס אל אוהל מועד, שהרי הענן מכסה את האוהל. "המשכן מלא כבוד השם, ואיך יכנס בו?" (רמב"ן סוף פקודי). משה ממתין לקריאה מהבורא, וספר ויקרא אכן פותח בקריאה שקרא השם למשה.

הקריאה הזו מסמלת את החיבה העצומה בין ה' לבין משה, ואת האמון המוחלט שה' נותן במשה. זאת הפעם הראשונה שמשה נכנס אל תוך המשכן הבנוי, והקריאה הזו מסמלת שכל מעשיו ועבודת בני ישראל רצויים הם בפני הבורא.

ישנה פעם נוספת בה התורה משתמשת במילה "ויקרא" בתור הקדמה לאמירה: "וַיִּקְרָא השם אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה?" (בראשית ג', ט'). קריאה זו של הבורא אל האדם נאמרה לאחר חטא עץ הדעת. גם כאן, התורה לא כותבת "ויאמר ה' לאדם איכה?", אלא קודם "ויקרא השם אלוקים אל האדם", ורק אחר כך: "ויאמר לו איכה".

בסיפור זה, לא היה זה הקדוש ברוך הוא "שהסתתר" מאחורי הענן, כמו במשכן, אלא להיפך – האדם התחבא בתוך הגן מפני השם. אולם גם כאן הקריאה היא מלאת חיבה ורצון לשיח – "יודע היה היכן הוא, אלא ליכנס עמו בדברים, שלא יהא נבהל להשיב" (רש"י).

כן. אפילו כשאדם חוטא, הקריאה של הבורא לבוא אליו עדיין מהדהדת ונשמעת.

מכאן מוסר השכל עבורנו: עומדים אנו "מחוץ לאוהל המכוסה בענן", משתוקקים אנו להיכנס אל הקודש פנימה ואל תוך עולם הרוח, אך נדמה לנו שאין דרך לעשות את זה. טועים אנו לחשוב שאין שום סיכוי שבורא עולם יקרא בשמנו. עלינו לדעת שאלו דברי היצר הרע, המנסה לפזר מסך של ספקות ולמנוע מאתנו מלהתקדם ברוחניות. מצד האמת, הקול קורא לנו כל הזמן, גם אחרי חטא או עוון. כל מי שאוזניו כרויות יכול לשמוע את קולו של השם מדבר אליו.

עלינו להיכנס אל תוך הקריאה של השם.

ישנו היבט נוסף במילה "ויקרא".

בכל ספרי התורה בעולם, האות אל"ף שבמילה "ויקרא" היא קטנה יותר משאר האותיות. חכמים (בעל הטורים ועוד) מסבירים שזהו סימן וביטוי לענוותנותו של משה. משה חש עצמו קטן לעומת המעמד הגדול. משה הרגיש שאין זה מן הראוי שהוא יכנס אל תוך אוהל מועד.

על משה מעידה התורה, שלמרות היותו "אִישׁ הָאֱלֹהִים" (דברים ל"ג, א'), עדיין "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (דברים י"ב, ג'), דבר הבא לידי ביטוי באות אל"ף הקטנה.

מה שמעניין, שישנו מקום אחד בתנ"ך שהאות אל"ף מוגדלת ביחס לשאר האותיות – בספר דברי הימים, בפסוק "אָדָם שֵׁת אֱנוֹשׁ" (א', א'). האות אל"ף שבמילה "אדם" – מוגדלת.

ביחס לאדם הראשון, האות אל"ף גדולה היא, משום שהנחש הפך אותו לבעל גאווה, ואמר לו "והייתם כאלוהים" (בראשית ג', ה'), וגאווה זו הפילה אותו בסופו של דבר.

אין זה קל לשלב נכון בין שני סוגי האל"ף. אבוי לנו אם נחשוב שפירושה של ענווה היא אי הכרה בערך עצמי. ענווה פירושה: אני מכיר את ערך עצמי, מודע היטב לכוחותי, אבל יודע שכל מה שיש לי הוא אך ורק מתנה מהקדוש ברוך הוא. משלי אין כלום, כי כל מה שיש לי – הוא משלו.

כשאדם מודע לכך, הוא ייענה ל"ויקרא", ולא יהיה לו שום צורך להתחבא בתוך הגן. הוא ישמע את הקול האלוקי שואל אותו "איכה"? ואומר לו: בא, התקרב אלי.  

הקדוש ברוך הוא קורא לכולנו מתוך הענן, ומחכה שניענה.

זוהי מהותו של כל ספר ויקרא.