"איך יתכן שכל העולם חי בשקר, ורק אנחנו מצאנו את דרך האמת?" 5 נקודות למחשבה

לנשום במים!

ישנם הורים שחוששים שילדם יבלע מים בבריכה, שמא ייחנק, חלילה. יש אנשים שצוללים במים ונושמים לרווחה, הודות לבלון חמצן ולשנורקל, המאפשרים להם לנשום בחופשיות במים.

חשבתי לעצמי: כיצד העובר נושם בתוך רחם אמו, ואינו נחנק כתוצאה מבליעת מי השפיר הנמצאים סביבו?

לפני שנענה על השאלה, הנה הסבר קצר על מערכת הנשימה: כאשר אנו נושמים, האוויר מגיע לריאות, ומשם הוא מועבר לעורקים במערכת הדם, אשר מובילים את החמצן לתאי הגוף השונים. הריאות הן אמצעי להעברת החמצן לדם, ואינן המטרה של מערכת הנשימה. אין בהן צורך, אם יש דרך יעילה אחרת לשנע חמצן פנימה לעורקים והחוצה מהוורידים.

(צילום: shutterstock)

העובר אכן נמצא בסביבה מימית, שאינה עשירה די בחמצן על מנת לספק את צורכי העובר. בתנאים כאלה היה אדם בוודאי נחנק וטובע. אלא שלעובר יש משהו שאין לאדם אשר כבר נולד – אמו, אשר נושאת אותו, מחוברת אליו פיזית ומספקת לו את כל צרכיו דרך הדם שלה.

כלי הדם של האם והעובר אינם מחוברים ישירות (אם היו מחוברים, הייתה המערכת החיסונית של האישה תוקפת את העובר), אלא באמצעות מתווך הנקרא שלייה. השלייה, אשר מתפתחת יחד עם העובר ומחוברת עליו באמצעות חבל הטבור, מאפשרת מעבר של מזון וחמצן מהאם לעובר, ומעבר של פסולת ופחמן דו-חמצני מהעובר לאם.

כלומר, האם נושמת עבור העובר ברחם, ומעבירה לו חמצן דרך חבל הטבור, ולכן התינוק אינו נחנק. בעת הלידה העובר יוצא החוצה מגוף האם ומתנתק מחבל הטבור, ואז מתחיל העובר, שהפך לתינוק, לנשום את נשימותיו הראשונות...

הבה לא נרמה את עצמנו

העולם הזה אינו מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי להכשיר אותנו לחיי העולם הבא. אולי יהיה מי שתצוץ בליבו מחשבה של ביטול: "נו, אז לא אחיה לעולם הבא, אחיה בעולם הזה איך שמתחשק לי, אגמור את החיים פה ודי...".

אולי כדאי לאדם כזה להיזכר מעט בסיטואציות של החמצה שעברו עליו בחיים, ולשחזר לעצמו את תחושות הכאב והחרטה שהתלוו אליהן. זה יכול להיות אפילו בסיטואציות קטנות ופשוטות. אולי קרה לו, למשל, שיצא מן הבית ביום חורפי והתעצל לקחת מטרייה, והנה באמצע הדרך התחילו לרדת גשמי זעף, והוא מוצא את עצמו חסר הגנה. כל בגדיו וגופו נרטבים, וכולו רועד מקור כעלה נידף. וכך הוא צריך ללכת כברת דרך ארוכה. כמה הוא מתחרט באותם רגעים על עצלותו, כמה הוא מצטער ומאשים את עצמו: "למה לא לקחתי מטריה?"...

וזו רק דוגמא קטנה מאד, שהרי אי הנעימות הזו תחלוף כעבור זמן לא רב, כשאותו אדם יגיע לביתו ויחליף את בגדיו, ובכל זאת הוא מלא חרטה וצער. אך כמובן שככל שההפסד וההחמצה גדולים יותר, כך צורב יותר הכאב, וגדולה יותר היא החרטה. כמה, למשל, יצטער ויתחרט אדם, אשר התרשל מעט בעבודתו ובגין כך הפסיד קידום משמעותי, שהיה יכול לשנות ולהעלות באופן משמעותי את רמת חייו הכלכלית! כמה יצטער ויתחרט אדם אשר הזניח איזשהו "פצע קטן" ברגלו, שהתגלה מאוחר יותר כ"נמק", ובגינו היו צריכים לכרות את רגלו, והוא נעשה נכה לכל החיים!

אכן, אפילו בהתבוננות שטחית אנו רואים, כי כל מחשבה של ביטול כלפי הדאגה למצבנו בעולם הבא היא שגויה לחלוטין, גובלת ברמייה עצמית, ומקורה בחוסר שימת לב וברצון להתעלם מן האמת.

אין בכוחנו לתאר את גודל שבר ליבו וחרטתו של האדם, כאשר הוא יעלה למעלה ויראה איך כילה ימיו בהבל, כמה תענוגי גן עדן הפסיד, וכמה שעות הלכו לבטלה בכל ימי חייו, כאשר בכל שעה ושעה היה יכול להרוויח גן עדן בתענוגים נפלאים...

מדחום פנימי

כולנו מכירים את תפקיד התֶרְמוֹסְטָט (מיוונית: תרמוס = חום, סטטוס = יציב). מדובר במכשיר לבקרת הטמפרטורה של מערכת. מטרת התרמוסטט לגרום למערכת להימצא בתחום רצוי של טמפרטורה ובכך לשמור עליה מפני נזקים.

גם בגופנו ישנו תֶרְמוֹסְטָט. מהו?

חום הגוף נקבע באמצעות וַסָּת חום, הנמצא בבלוטת ההיפותלמוס שבמוח.

גוף האדם צריך לשמור באופן קבוע על טמפרטורה של 37 מעלות. זו הסיבה שהמוח שלנו עוקב אחרי חום הגוף שלנו כל הזמן.

במידה וגופנו מתקרר יתר על המידה, המוח נותן שורה של הוראות כדי לחמם את המערכת. אחת הדרכים לחמם את הגוף היא באמצעות הרעידות. רעידות יכולות להיווצר בכל חלקי הגוף, כולל בלסת, ולכן למשל, אנחנו רועדים כשקר לנו, ולעיתים השיניים נוקשות זו בזו – בררררר...

לעומת זאת, במידה וגופנו מתחמם יתר על המידה, המוח נותן שורה של הוראות כדי לקרר את המערכת. באמצעות הזעה, למשל, גוף האדם פשוט מקרר את עצמו. הזיעה, נוזל שרובו מים, נוצרת בגוף ומופרשת דרך נקבוביות קטנות שנקראות בלוטות הזיעה, הנמצאות על פני עורנו.

כיצד גופנו יודע לשמור היטב על ויסות חום גופנו, שהוא כה הכרחי לצורך תפקוד גופנו שחלילה לא נאבד את חום הגוף ואת ההכרה? מי תיכנת תֶרְמוֹסְטָט מופלא זה?

הזיכרון האנושי

כשאנו מבקשים לדלות מהזיכרון פרט מסוים, שאירע לפני שנים רבות, אנו חוזרים וחווים את התקופה ואת המאורע שביקשנו לרענן .המבנה במוח שאחראי על תהליך הזיכרון, בייחוד לגבי אפיזודות, נקרא "היפוקמפוס" .(Hippocampus)

עבור חולים, שחלק זה הוסר ממוחם בניתוח, נמצא שאין להם שום בעיה לזהות חברים ותיקים או להיזכר בחוויות קודמות. הם מסוגלים לקרוא ולהשתמש במיומנויות שנרכשו מוקדם ביותר בחייהם, אלא שיש להם זיכרון מועט ביותר, אם בכלל, לגבי מאורעות שהתרחשו בשנה האחרונה לניתוח, ואינם מסוגלים להיזכר במאורעות שקרו לאחריו.

לדוגמא, הם לא יצליחו לזהות אדם חדש, שאתו בילו שעות רבות מוקדם יותר באותו היום. הם ירכיבו אותו הפאזל שוב ושוב במשך שבועות, ואף פעם לא יזכרו שעשו זאת לפני כן, ויקראו אותו עיתון שוב ושוב מבלי שיצליחו לזכור את תוכנו.

(צילום: shutterstock)

ואני שואל: כיצד והיכן נאגר הזיכרון האנושי? מהו הדבר שגורם למידע שבו להישלף בזמן? איך זה שהזיכרונות לא "מתערבבים" זה בזה? כיצד אנו זוכרים אירועים שהתרחשו לפני עשרות שנים בדיוק רב?

מישהו "אחראי" על סדר המחשבות במוח. ישנם "פקידים" הממונים על הארכיון, והם שולפים נתונים לפי בקשתנו. לוּ היה המידע מתערבל במוחנו – עבר והווה, רגשות ופעולות – היה תפקוד האדם לקוי!

עלינו להעריך זאת, ולהודות לבורא עולם על היותנו זוכרים. נעריך זיכרונות של כל רגע ורגע עם האהובים שלנו, רגעים קסומים ושמחים עם המשפחה והחברים, רגעים משמעותיים בחיינו, ש"נאגרים" בזיכרוננו מבלי שאנו שמים לב לכך.

מיליארד סינים טועים?!

רבים עומדים נבוכים מול הטענה: "איך יתכן שכל כך הרבה אנשים בעולם חיים בשקר, ורק אנחנו הדתיים מצאנו את דרך האמת? הייתכן לומר שהרוב טועה והמיעוט צודק?

כדאי וחשוב לדעת, שלא תמיד הרוב הוא הצודק, וכן, כבר קרה לא פעם, שכל העולם טעה!

האם נתחיל להאמין בדתות הזויות כגון נצרות ואסלאם, רק בגלל שהן מונות מיליארדי מאמינים? בוודאי שלא! הרי מדובר בדתות הזויות ושקריות, שמתבססות על ספרים מלאי סתירות!

האם נתחיל לעשן סיגריות בגלל שמיליארד אנשים מעשנים, או נתחיל לשתות אלכוהול בגלל ששני מיליארד אנשים בעולם שותים (על פי מחקרים בינלאומיים שנערכו לאחרונה)? בוודאי שלא, שהרי ידוע שמדובר בנזק בריאותי חמור!

ההיסטוריה גדושה בעובדות "מדעיות", שנטענו על ידי פרופסורים בעלי שם עולמי, ובסוף התברר שהם טעו. למשל, אמנם נשמע הזוי, אבל עד לפני כ-500 שנה סברו המדענים הדגולים, שהעולם הוא משטח רחב, הניצב על ארבעה פילים אדירי ממדים, העומדים על גבי צב ענק השט באוקיינוס אינסופי... ואילו היום כל ילד יודע שהארץ היא כדור עגול, כוכב לכת הנע סביב השמש.

אסור ללכת לפי הרוב רק משום שהוא הרוב. הרי אנשים בודדים מרכיבים את אותו רוב, אלא שכל אדם בודד מסתכל על האחרים, ואומר שהוא רוצה להיות כמותם. כך יוצא שכל אחד עושה מה שכולם עושים, מבלי שאף אחד ידע את הסיבה האמתית לאותה עשייה. למצב הזה בדיוק הגענו היום.

כדי לצאת מהמצב הזה, אנו צריכים להתחיל לחשוב בכוחות עצמנו. החשיבה וההתבוננות על החיים מביאה אותנו לתובנות ולמסקנות. הבעיה כאן היא שלאף אחד אין זמן להגיע לתובנות האלו, כי כולם עסוקים מדי בחיקוי הרוב...

נראה לכם, שיש מישהו שהיה מוכן להעביר את בנו הרך, שנולד לו לפני שמונה ימים בלבד, למוהל שיבצע לו ניתוח באחד האזורים הכי רגישים בגוף, אילולא היה בטוח שאכן קיים בורא לעולם שציווה אותנו לעשות זאת?

זה טיפשי לחשוב שהרוב צודק, ולכן כדאי להפוך להיות אחד מהם. כשחושבים על הדברים, נראה סביר מאד שמיליארד סינים יכולים בקלות לטעות, ביחד עם 99% מהעולם...