האם כבר הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה, וסיימתי את עבודת המידות?

אני רוצה להפסיק לשקר; להרגיש אהבה לבעלי ולילדי; לא לבוז לשום אדם; לא לזלזל בדברים שבקדושה; לא לפעול מתוך פחד והתנגדות לרגשות קשים; לשמור על גבולות; לקיים מצוות ולא לחטוא; לחיות בנתינה; ועוד כהנה וכהנה רצונות קדושים ורצויים.

ברור לי שזאת התכלית הנצחית שלי כבת ישראל. ולא רק שזה ברור לי, אלא שיש תקופות שבהן אני באמת מאמינה שאני כבר שם: יש לי קשר נפלא עם בעלי, אני פועלת מתוך נתינה, אני עומדת בגבולות שהצבתי לעצמי, אני מרגישה מושגחת, אהובה וקרובה מאי פעם להשם יתברך, אני לא כועסת ולא פוגעת בשום אדם, אני אומרת רק את האמת, אני רוצה את הטוב והנכון, ואף נראה שהצלחתי סוף סוף לחסל את כל הרצונות הזרים והחלומות של פעם – אלה שרוח החכמים אינה נוחה מהם.

האמנם? האם כבר הגעתי אל המנוחה והנחלה, וכל מה שנותר לי הוא רק לשמר את הקיים? ואם כך הוא, אז איך קורה שבחלוף יום או יומיים האידיליה הזאת "מתפוררת" לי מול העיניים, ואת מקומה תופס חושך מצרים מחניק ומבאיש? ולמה כאשר כבר נראה היה שהשתניתי לטובה באמת, "ההיא מפעם" מוסיפה לפרוץ מתוכי לפרקים, להשתלט לי על הבחירה ולשעבד אותי לבריחות שלי ולתאוותי הישנות?

מי מאתנו לא חווה מדי פעם אותם זמנים של חושך, שבהם ניטלת מתוכנו, כביכול, היכולת להמשיך לתחזק את הדימוי של "צדיקי השנה"? רוב רובם של האנשים נבהלים מהנסיגה שהם חווים לאחר תקופת התחזקות, מתנגדים לנפילה הממשמשת ובאה, וכשמגיע הרגע שבו הם מבינים שעליהם לחזור לתלם, וכבר עומדים לפנות בתפילה לקבלת עזרה מה' יתברך, הם נתקלים בשתיקה ארוכה ומנותקת, עטופה בחוויית ייאוש וברגשות אשמה מעיקים.

"העולם במה, וכולנו שחקנים", טען פעם מחזאי מפורסם אחד מאומות העולם. האם שיקרתי? הייתכן שגם אז, לאורך כל אותן תקופות נהדרות, רק "שִׂיחקתי" דמות של אחת שכבר נגאלה ושנמצאת בהתקדמות מתמדת בעבודת המידות, בזמן שלאמתו של דבר עדיין התרוצצתי עמוק בתוך תהום השעבוד של גלות מצרים?

רגע לפני חג הגאולה, בואו ניזכר יחד מהי העבודה הנדרשת מאתנו כדי להיחלץ מאותם מיצרים חשוכים.

"ויאנחו בני-ישראל ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלו-קים מן העבֹדה" (שמות, ב', כ"ג). מהי אותה צעקה שעל ידה נגאלנו ממצרים? מאיפה היא מגיעה, ואיך ניתן לצעוק אותה כך שהיא תעלה ותעורר את המקום להושיע אותנו מהשעבוד? – הבה נעמיק בהסברו של ר' נתן לפשרה של אותה צעקה:

"[...] וכשיבין האדם בעצמו כל זאת איך הוא שובב ומשגע ממש, כי הולך אחרי שרירות לבו ואינו מסתכל על תכליתו הנצחי, בודאי יחוס על עצמו ויצעק הרבה לה' יתברך, ועל-ידי זה יזכה, לפי בחינתו, להוליד המוחין והדעת, שעל-ידי זה עקר הגאולה בכלל ובפרט בכל אדם ובכל זמן" (ליקו"ה, גלוח, ה'-ח').

תנאי מוקדם להולדת "צעקה מעומק השעבוד" הוא להכיר את מקומי. עלי להשלים עם העובדה שאני לא "אֵם השנה" ולא "רעיית השנה"; עליי לחשוף את הרצונות הבלתי קדושים שאני מחביאה בפנים למרות הבושה; עלי להודות שלמען האמת, הבית והמשפחה שלי מעניינים אותי הרבה פחות מההצלחה בחוץ; עליי להיות אמיצה מספיק כדי להודות במעידות שלי; להודות שעדיין לא וויתרתי על החלומות הישנים שלי ושאני ממשיכה להתאמץ להיראות חכמה ומצליחנית שלעולם לא נכשלת – גם לא בעבודת המידות.

רק אז, לאחר שנראה נכוחה את מקומנו, את השיגעון שמתוכו אנו פועלים, את הרגלינו הרעים והשובבים, ונפסיק להתכחש למקומות הנמוכים שלנו, תבקע מלבנו הצעקה המיוחלת – ואותה יהיה עלינו להשמיע שוב ושוב, עד שיכאב לנו שזהו מקומנו, עד שניגאל.