למה אבותינו לא הספיקו לאפות לחם כשיצאו ממצרים – ומה זה מלמד על ביאת המשיח?

מצה זו שאנו אוכלים – על שום מה?

כל ילד יודע לדקלם את התשובה: אבותינו יצאו ממצרים במהירות, בליל מכת בכורות ששבר לבסוף את עקשנותו של פרעה, ובצקם לא הספיק להחמיץ. לפיכך אפו מצות במהירות הבזק, צררו אותם באמתחותיהם, ועזבו את מצרים.

אבל הנה שאלה אחרת, שאנחנו לא תמיד זוכרים לשאול: מדוע בעצם יצאו אבותינו ממצרים בבהילות וחיפזון, כשהם אפילו לא מצליחים לארגן להם סנדוויצ'ים נורמליים? עשרת המכות התרחשו במשך שנה שלמה, שבמהלכה פסק שיעבודם של ישראל. הם היו עדים לניסים ולנפלאות של הקב"ה, שהבטיח: "פקוד פקדתי אתכם". הם ידעו שמשה נשלח להוציאם ממצרים, ושהמוראל של המצרים הולך ונשחק בין כינים לערוב. למה לא היו תיקיהם ארוזים כבר? במשך החודשים הארוכים שבהם כבר היה ברור שפרעה לא יוכל עוד לעמוד במריו זמן רב, היה לבטח פנאי מספיק לקניית מזוודות והעמסתן בכל צרכי הדרך. גם אם הלחם, ספציפית, לא יכול להחזיק מעמד זמן רב בדור שלא היה בו מקפיא – לבטח יכלו לאפות לחם בערב פסח, כשכבר צוו על קרבן פסח וכבר ריח הגאולה נישא באוויר?

חז"ל אומרים שגאולת מצרים באה ללמד אותנו על הגאולה העתידית. על כך רומז הפסוק במיכה: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת". האם אנחנו מאמינים שאנחנו חיים בעידן חבלי משיח, בדור שלפני הגאולה? מה השאלה. רובנו בהחלט חושבים שאנחנו חיים בסוף הגלות, קרובים מאד לבוא המשיח. נהנים לצטט את רש"י על הגמרא בסנהדרין: "כשתתן ארץ-ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה יותר". קוראים את דברי חז"ל על הסימנים שיש בו, בדור עקבתא דמשיחא, ומהנהנים בהסכמה: חוצפא יסגא (החוצפה משגשגת)? ברור. היוקר יאמיר? מה השאלה.  האמת תהא נעדרת? פני הדור כפני הכלב? אין מה לומר, התיאור מתאים לדור שלנו. וכך אנחנו משתכנעים שוב שהנה-הנה המשיח בפתח ומסכמים באנחה, באמירה שחותמת את המשנה הזו במסכת סוטה:  ועל מה יש לנו להשען? על אבינו שבשמים.

הכל טוב ויפה. אבל למי מאיתנו יש בארון הבגדים בגד חגיגי שמוכן לביאת המשיח? מי ארז כבר מזוודה עם כל מה שצריך למסע מיידי לירושלים, לחגוג את בניין הבית השלישי? מי מאיתנו מגדל כבש לקרבן תודה? מי חוסך כסף לדירה ברובע היהודי כדי שיוכל לבקר בבית המקדש בוקר, צהרים וערב?

תודו שהמושגים האלה רחוקים מאיתנו. על החפץ חיים מסופר כי היה לו בגד אותו שמר במיוחד לכבוד בואו של משיח. גדולים אחרים חיו גם הם בתודעה קבועה של 'עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא'. מבחינתם באמת היה המשיח כל הזמן מעבר לפינה. אנחנו, שחיים בדור שבו מתגשמים מול עינינו סימן אחרי סימן מהסימנים שנתנו חז"ל בדור ימות המשיח, מודעים מאד לכך שאנחנו בעיצומו של תהליך גאולה, ובכל זאת נופתע ביום שבו המשיח ידפוק על הדלת.

זהו התהליך שעבר על אבותינו במצרים. היאור הפך לדם ושכניהם האכזריים נאלצו לקנות מהם מים בכסף מלא. צפרדעים וכינים מילאו את גבולות מצרים – ורק להם לא הזיקו. ערוב ודבר עשו שמות במקנה, ולא פגעו ברכוש ישראל. השחין הפך את מצרים לבית חולים אחד גדול – שרק בני ישראל לא התאשפזו בו. ברד הרג באנשים ובבעלי החיים, אבל חלף מעל ראשי היהודים. הארבה חיסל את תבואת מצרים וגזר עליה רעב – אך לא נגע לרעה במה שזרעו ושתלו היהודים. בחושך קפאו המצרים במקומותיהם, ושכניהם היהודים, שראו אך אור גדול, שוטטו בבתיהם באין מפריע וגילו אילו אוצרות נמצאים ברשות המצרים. כשזוכרים את כל זה, ומבינים שהמכות לא נפלו על מצרים בבליץ מסחרר שטשטש אף את הבנתם של בני ישראל – חז"ל אומרים שהמכות נפרשו על פני 12 חודשים – אפשר לכאורה לתהות: למה הם לא היו מוכנים יותר לגאולה שהגיע בליל פסח?

אבל אז לא נותר אלא לתהות גם על עצמנו...אנחנו מצויים בעיצומו של תהליך גאולה כבר הרבה יותר מתריסר חודשים. האם אנחנו ערוכים לרגע שבו ייתקע בשופר גדול, החדשות ידווחו בהתרגשות על בית המקדש השלישי שירד מהשמיים, וכולנו נצא לירושלים לקבל את פני משיח צדקנו? האם אנחנו ערוכים לכך יותר ממה שהיו אבותנו ערוכים ליציאתם ממצרים?

סביר להניח שלא.

את תהליך הגאולה בשלמותו אמנם השוו חז"ל לאילת השחר: "כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת". אבל רגע הסיום של התהליך גאולה, הקרשנדו שבו ניגאל באחת ונראה פני משיח? "פתאום יבוא האדון אל היכלו אשר אתם מבקשים", אומר הפסוק במלאכי. לא משנה עד כמה נתמוגג מסימני דור הגאולה, ונסכים שאין קץ מגולה מזה שזכינו לו. בסופו של דבר נהיה גם אנחנו, כאבותינו במצרים, נגאלים בחפזון, מופתעים כך שצידה לדרך לא מוכנה לנו.

הלכות חדש, הקשורות אף הן לחג הפסח, מלמדות אותנו עד כמה נכון הדבר, שהגאולה השלמה תגיע באחת, בדיוק כמו גאולת מצרים. מהתורה, אפשר לאכול את תבואת השנה החדשה מבוקר ט"ז בניסן בזמן שאין בית מקדש – ואחרי הקרבת קרבן חדש בט"ז בניסן בזמן שבית המקדש קיים.  אולם במסכת סוכה נאמר כי רבן יוחנן בן זכאי תיקן כי כשאין בית מקדש, יוכלו בני ישראל לאכול תבואה חדשה רק מט"ז בניסן בערב. ומדוע? מסביר רש"י שרבי יוחנן חשש שמא ירד בית המקדש מהשמיים בלילה הקודם, וייקח זמן עד שיתארגנו להקרבת קרבן חדש, שלפיכך יוקרב רק לעת ערב. כדי שלא נאכל במקרה זה את התבואה החדשה לפני הקרבת הקרבן, תיקן רבי יוחנן שבכל מקרה אין לאכול במהלך ט"ז בניסן מהתבואה החדשה.

כי אכן, כימי צאתנו ממצרים נראה נפלאות: כפי שלאבותינו במצרים היו אך רגעים קצרים להתארגן ליציאה, ולא היה פנאי להמתין לבצק שיתפח – כך גם אנחנו, כשנזכה לגאולה השלמה, נמצא את עצמנו מופתעים, לא מוכנים, ממהרים אל החיים החדשים של ימות המשיח.

שנזכה לכך בקרוב!