איה קרמרמן: "דווקא בפסח אני ממשיכה את המסורת המשפחתית שלי"

אחד הזיכרונות החזקים של ילדותי הראשונה, זו שכוללת את אבי ז"ל, הוא היום שלפני ליל הסדר.

אני זוכרת איך המון אנשים באו לעזור בהכנות, והבית היה אפוף בהמולה מלאת התרגשות וחגיגיות. כולם נרתמו, הזיזו את השטיחים, ניקו את החלונות, פתחו את השולחנות כדי שיכילו 40 איש, הורידו את הכלים של פסח מהארון הגבוה וסידרו את ההגדות על הצלחות. לכל אחד הייתה ההגדה המיוחדת שלו. היו הגדות שהיו כל כך מיוחדות, שאסור היה לי לגעת בהן. בייחוד ההגדה של דודה שלי, שהייתה כתובה באנגלית. היא באה בקופסת קטיפה כחולה, כמו אלו של התכשיטים היקרים. הייתי בטוחה שיש בה סוד שלא כתוב באף הגדה אחרת.

אני גם זוכרת את הבום האדיר מכיוון המטבח כשהתפוצצה זכוכית התנור, כשבפנים נצלה לו ברווז בתפוזים שאמא שלי עדיין מפנטזת לשחזר. ערב החג הגיע, ומכולם אני זוכרת את אבא שלי, יושב בראש השולחן. כשהגיע הזמן להחביא את האפיקומן לא היה לו כוח לקום, אז אנחנו, הילדים, החבאנו אותו. אבי היה אמור לחפשו, אבל גם לזה לא היה לו כוח. אז הוא הסתכל ימינה ושמאלה, עשה בכאילו, אמר שלא מצא ועכשיו הוא חייב לכולנו מתנות. פתאום, משום מקום, הוא שלף שקית מתנות מפוארת. ככה זה כשעובדים בציריך והבנות שולחות אותך לקנות ברביות בחנות צעצועים. כשאני חושבת על הסדר הזה, אוחזת בי שוב ההתרגשות של אותה ילדה בת ארבע.

אחרי שאבי נפטר, ליל הסדר עבר לביתם של דודה יוכי ודוד דודי, אחיה של אמי. כל שנה מחדש חיכיתי לערב הזה בהתרגשות עצומה. בני הדודים היו מתחלקים לחבורות ועושים הסכמי שת"פ בכל הנוגע למציאת האפיקומן. אילו פנטזיות רקחנו לנו. אני די בטוחה שדוד שלי עדיין חייב לנו טיסה ליורודיסני. כל שנה הדודים שלי היו עורכים את השולחן בחדר אחר. פעם במרתף, פעם בסלון, פעם ליד המטבח, דוחקים כיסאות יחד כדי שלכולם יהיה מקום. צפוף, אבל העיקר ביחד.

אביה של דודתי, סבא חינצ'וני היינו קוראים לו, היה ירושלמי עם כיפה כחולה וחיוך שובה לב. הוא ערך את הסדר והביא איתו מסורת ספרדית של בית אביו, מימים ימימה. סדר פסח כהלכתו, בלי לחפף. אני זוכרת איך הוא עבר עם קערת הסדר בין כולנו, הנכדים שלו ואלו שלא, נגע בזהירות בראש כל אחד ובירך אותנו בסבלנות ששמורה לצדיקים מפעם.

(צילום: פלאש 90)

"בליל הסדר יש עניין אחד, חזק יותר מהכל: 'והגדת לבנך"'

היום אני מבינה שהעניין של ליל הסדר הוא לא לפנטז על איזו מתנה נקבל בזכות מציאת האפיקומן, ואני מבינה שגם זה לא באילו מפיות נשתמש, או איך נקפל אותן כדי ליצור שולחן חגיגי. אני מבינה שזה גם לא איזה בגדים חדשים נלבש, ואפילו לא מה נאכל. למרות שכל אלו נחמדים, זה בעצם לקחת את העיקר ולעקור אותו. יש עניין אחד, חזק יותר מהכול. כי כל עניין ליל הסדר הוא "והגדת לבנך".

בין ארבע כוסות ואכילת כזית אפיקומן, יש סיפור שהוא גדול יותר וחזק יותר מכל הסבה שמאלה: סיפור הלידה של העם שלנו. אנחנו למעשה חוגגים את יום ההולדת של עם ישראל, שלאורך ההיסטוריה קם, מתרומם ונולד מחדש מתוך האפר. ליל הסדר הוא רגע של חגיגה. שהנה, עוד שנה הקב"ה מצילנו מידם של העומדים עלינו לכלותנו. והוא גם סמל למסירות הנפש היהודית לקיים את מאמר ה', על אף העומדים בתור לשבור אותנו.

רק השבוע שמעתי סיפור ממשפחה של אחד החברים החילונים, איך הסבים שלו היו עושים את ליל הסדר על הרצפה, כדי שלא יראו אותם מסובים דרך החלון. ואיך הסבא שלו היה מתגנב עם טלית באמצע הלילה לאפות את המצות. ובלילה הזה, כדי לחצוב בזיכרון הקולקטיבי היהודי של הילדים, אנחנו משנים. ומה נשתנה הלילה הזה? אולי זה נס, אבל כל ילד בישראל יודע שהגיעה שעת השי"ן שבה עליו לעמוד על הכיסא ולהראות מה למד בגן. ולמה אנחנו משנים? בדיוק כדי שהמסורת של "והגדת לבנך" תמשיך מאב לבן ומאם לבת.

"דווקא בפסח אני ממשיכה את המסורת המשפחתית שלי"

על פניו אנחנו, בעלי התשובה, לא שומרים את מסורת בית אבא. אנחנו עשינו אחורה פנה, קדימה צעד. על אמת אחורה, דורות אחורה. מערבי השבת השונים עד לחינוך לצניעות ועוד, אנחנו מחנכים את הילדים שלנו אחרת לחלוטין מאיך שגדלנו. אבל דווקא בפסח אני יכולה לומר בלב שלם שאני מתפללת להמשיך את המסורת המשפחתית שלי.

בפסח תמיד היה שמח, תמיד היו שירים ושמחה עד אמצע הלילה. פסח בשבילי היה סמל למשפחה, לשלמות גדולה, גם בשנים שהמשפחה שלי כבר הייתה בחסר. פסח נגע לנו בנקודה היהודית שבה המסורת המשפחתית נגעה במסורת של דורות, כשפתאום אמי הפתיעה אותי ואמרה לי: "אצלנו בבית בחיים לא יהיו קטניות בפסח", כשכל מה שרציתי זה להכין רוטב חרדל לסלט חסה. בפסח המשיכה השרשרת שהתחילה מחדש בליל מכת בכורות.

מה נשתנה הלילה הזה? האמת, אני מקווה שכלום. אני מקווה שאני אצליח לגרום לכך שהילדים שלי יתרגשו לקראת ליל הסדר כמו שאני התרגשתי בילדותי. אני מקווה שיהיו להם זיכרונות טובים ומאושרים כמו אלו שהם מנת חלקי. כי הציפייה, ההתרגשות, הרצון והשמחה שבקיום מצוות השם - הם "והגדת לבנך" האמיתי.

ובעוד פחות משבוע נשב מסובים וחגיגיים. וכאילו עצר הזמן מלכת נספר כמו שסיפרו אבותינו, את סיפור יציאת מצרים, בתקווה שאת החוויות והזיכרונות לטובה יספרו הילדים שלנו לנכדים שלהם - איך היה פעם "והגדת לבנך" בבית סבא וסבתא. זה לילה שיוצרים בו זיכרונות. של ילד, של משפחה, של עם. תחשבו היטב אילו זיכרונות אתם רוצים להעביר הלאה.

סלמון על האש של קרן

קרן, דודתי השפית, הייתה נוהגת להכין את הסלמון הזה בכל סעודה. בעיניי זה המתכון המושלם. אני נותנת אותו דווקא עכשיו כתחליף לבשר ב"על האש" של חול המועד.

מרכיבים:

1 פילה של סלמון טרי

חצי כוס מלח

חצי כוס סוכר

שמן זית

אופן ההכנה:

מערבבים את המלח והסוכר. אני יודעת שזה נשמע המון, אבל זה יישטף בהמשך.

בוזקים על הסלמון מחצית מהסוכר והמלח. הופכים, ובוזקים את שאר הסוכר והמלח על הצד השני.

משפשפים משני הצדדים ונותנים לדג לספוג את הטעמים לפחות שעתיים, אפשר גם יותר.

שוטפים את שאריות המלח והסוכר, מזלפים שמן זית על הדג משני צדדיו ומניחים על מנגל חם.

הכי טעים לא לצלות את הדג לגמרי, אלא להשאיר אותו "מדיום". הולך נפלא על סלט תפוחי אדמה, סלט חסה או סלט קינואה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

פורסם בעיתון "בשבע".