לשמור זמן גם לעצמנו, לא רק לאחרים

מיהו האדם שהכי טוב להיות בחברתו? ואיך אנחנו מגיעים אליו?

"ההתבודדות היא מעלה גדולה ועליונה מן הכל", כתב רבי נחמן מברסלב.

האדם זקוק לזמנים שלו לבד עם עצמו. נעשה פעם מחקר מרתק שקשור להתבודדות: שני אנשים יושבים בחדר, גב אל גב. מול כל אחד מהם מוקרנות תמונות של עצמים: שעון, גיטרה שולחן וכדומה. כל אחד מהם צריך לזכור מה העצמים הללו, וכל אחד מהם יודע שגם השני צריך לזכור את הרשימה.

בחדר הסמוך יושבים שני אנשים אחרים, שוב גב אל גב, שוב מול תמונות של עצמים. רק שהם חושבים שהם עוברים ניסוי לבד. כל אחד מהם חושב שהוא צריך לזכור את הרשימה לבדו, וששכנו לניסוי מתמודד עם משימה אחרת לגמרי, כלומר, הוא לא בתחרות.

כעבור כמה ימים כולם חוזרים למעבדה, ונדרשים לשחזר את רשימת העצמים והחפצים שהם ראו.

לרוב, אלה שישבו בחדר מבלי שהם ידעו שהם בתחרות, זוכרים הרבה יותר טוב מאשר אלה שחשבו שהם בתחרות. אלה שבחדר השני זכרו הרבה יותר טוב מאלה שבחדר הראשון.

או כמו שחז"ל אומרים: "קדירה דבי שותפי לא חמימי ולא קרירי", כלומר, שותפים – כל אחד סומך על השני שיעשה את העבודה.

* * *

אנשים נוטים להשתדל פחות כשנדמה להם שהם יכולים להסתמך על מישהו אחר בביצוע המשימה.

כמו שאפשר לראות, למשל, אם משהו משתתף בתחרות משיכת חבל קבוצתית – הוא לא ישקיע אותו המאמץ שישקיע במשיכת חבל לבד.

ויש עוד דבר שלא מאפשר לאדם להפיק מעצמו את המירב כשהוא בחברה: נוצר במוח תהליך של הסחת דעת.

יש בנו, בני האדם, טבע ויכולת להוציא אנרגיה מחשבתית על תהליך ההזדהות עם האחר. אנחנו מנסים לדמיין מה עובר עליו וכיצד הוא מגיב, וזה מסיח את הדעת, ולעתים פוגע בתפקוד.

כך קורה שבמשימות חברתיות אנחנו משיגים תוצאות טובות פחות מהתוצאות שהיינו משיגים באותן משימות אם היינו מבצעים אותן לבד.

האדם, אף על פי שהוא אדם שזקוק להרבה חברה, הוא גם זקוק למידה מסוימת של התבודדות, של מרחק מהחברה, וזה גם בשביל שהוא יוכל להיות יותר ויותר חברתי, יצירתי, מקורי, עצמאי, שמח, מסוגל ואמפתי יותר.

אדם שיהיה יותר מידי בחברת אנשים, עם הזמן יוכל להיעשות אדם שטחי, וייעלמו תהליכי מחשבה עמוקים ובהירים שמאפיינים את ההתבודדות. וכמו שאומר החזון איש, אדם זקוק לזמן לעצמו בשביל לחשוב ללא המולת העולם.

(צילום אילוסטרציה: פלאש 90)

אדם זקוק גם לחברה וגם לזמן לעצמו, וזה בריא וזה בסדר.

 אנחנו צריכים לפרוש מדי פעם מההמולה החברתית, כדי להטעין את עצמנו מחדש ביכולות חברתיות. ומה שמעניין הוא, שאנשים שהם פעילים מאוד חברתית – מתקשים להפגין אמפתיה כלפי בני אדם שהם לא חלק מהמעגל החברתי הקרוב להם.

ומצד שני, אנשים שיש להם גם פרקי זמן לעצמם, אנשים שהקפידו להיות לבד מדי יום, אפילו מעט זמן, באופן מודע ומכוון – לא רק כשנוסעים באוטו בדרך למקום שיש שם אנשים – הם פתוחים ואמפתיים יותר כלפי מכרים רחוקים או זרים.

אנשים שבצורה מודעת יש להם זמן לעצמם, כמו הליכה לבד, חוויות לבד – הם חווים את החוויה בצורה אותנטית יותר מאשר חוויה שהם חווים עם החברה.

אנשים שבצורה מודעת מקדישים זמן לעצמם, אלה אנשים שחוש היצירתיות שלהם וחוש הדמיון שלהם מפותח יותר מאנשים שעסוקים כל הזמן בחברה. האחרונים, או שהם נמצאים בחברה או שהם שוב ושוב חושבים על החברה.

* * *

להתבודדות מודעת ומתוך בחירה יש תפקיד חשוב במיוחד בגיל ההתבגרות, שזה שלב משמעותי בגיבוש האישיות הייחודית של האדם, כי בגיל הזה לפעמים הוא כמעט מכור לחברה. לכן חשוב שיהיו לו זמנים לעצמו, שהוא חווה את המציאות ואת חוויות החיים לבד.

מחקרים מראים שהמתבגרים הרגישו טוב יותר אחרי שבילו זמן מסויים עם עצמם, ושנערים ונערות שבילו בין 20%-40% מהזמן שלהם לבד הפגינו רגשות חיוביים יותר לאורך כל אותו שבוע, לעומת בני נוער חברותיים יותר. הם גם היו תלמידים מוצלחים יותר, ודיווחו פחות על תחושות של מצב רוח ירוד.

היה עוד ממצא: המתבגרים תיארו את ההתבודדות ואת הזמן לעצמם כמפלט, כבריחה מהסביבה הבוחנת והשיפוטית. לא שהחברה כל הזמן שיפוטית, אבל לפעמים נערים מרגישים ששופטים אותם ומסתכלים עליהם יותר מאנשים רגילים. זה בגלל הגיל, ולא בגלל המציאות.

ההתבודדות והזמן לעצמם לא נתפסו אצל רוב המתבגרים כמצב חיובי או שמח במיוחד. בכל זאת, בסוף זה עשה להם טוב. זה דומה לנטילת תרופה מרה: בזמן הבליעה היא לא גורמת גורמת תחושה נעימה, אבל התוצאה מועילה.

שלא לדבר על העולם הטכנולגי המפותח. כל הדואר האלקטרוני, ההודעות המיידיות שיש כיום, ובעיקר כל הרשתות החברתיות הן כלי לביטוי, וכך האדם מרגיש שהוא יכול יותר ויותר להביע את עצמו. זה נשמע מרשים וטוב, וייחודי מאד – אני בסך הכל מביע את עצמי ואת מה שעובר לי בראש. אבל זה לגמרי לא מדויק. כי האדם, לפני שהוא כותב הודעה הוא בהרבה מקרים לא רק חושב על מה שהוא רוצה לומר, אלא בעיקר על מה יחשבו עליו ואיך יגיבו על מה שהוא רוצה לומר. כך האדם מרגיל את עצמו לא לחשוב על עצמו אלא על הזולת, מה האחר חושב עלי, מה האחר חושב על מה שאני אומר. אם הוא מקבל הודעות כל כמה דקות, אז הוא נעשה הרבה יותר גרוע, בגלל שהוא לא חי לעצמו. אין לו הזמן לעצמו, לחשוב חשיבה עצמאית, לנתח דברים. הוא ממלא את המח שלו בפתגמים, ברעיונות, בכל מיני אמרות שנאמרות, שלא לדבר על כך שהתכנים הם שטחיים ורדודים, שלא רק מבזבזים את הזמן אלא פוגעים בהדרגתיות במערכת החשיבה של האדם.

(צילום: shutterstock)

ובקיצור, כל הרשתות החברתיות הופכות את האדם יותר ויותר להיות ההצגה שמתאימה לצופים.

לא פלא שכיום, אדם נמצא לבד בפקקים והוא מתעצבן. הוא לא יודע ליהנות מעצמו, פשוט לנשום, להרגיש את עצמו, לאהוב את עצמו אהבה בסיסית בריאה, שיהיה לו נח עם עצמו. אחד הרגשות שאנשים הכי רוצים להימנע מהם כיום זה השעמום, ולהיות לבד – זה שעמום.

זו עוד סיבה שהבדידות מאפשרת לאדם לחזור להיות אנושי, לאהוב את עצמו, לחוות את עצמו ולא רק את עצמו כחלק מהחברה.

זו עוד אחת מהסיבות לדיכאון. בני אדם מרגישים טוב כשיש להם מעמד כזה או אחר בחברה, אפילו מינימאלי, והם הרגילו את עצמם שזה המדד להרגשה טובה. אם נפגוש אדם שחי לבד שבוע, ונשאל איך האדם הזה חי שבוע שלם, רוב התשובות שנשמע כנראה – משעמם לו, הוא מסכן, ספר את הזמן...

אדם בריא וחזק בנפשו היה אומר שבמהלך השבוע הזה הוא אולי ראה דברים חדשים, התחבר לעצמו, עשה כל מיני חוויות לבד וגם נהנה מהם, התפתח, פעל ועשה כל מיני דברים.

אני לא אומר שזה קל להיות לבד. כיום זה קשה מאד. יחד עם זאת, העיקרון הוא לא לפחד. לאפשר לעצמך פרקי זמן, לסגור טלפונים – לא רק לא לענות, אלא להיות לא זמינים. להתנתק מהכל ולהיות עם עצמנו. בהתחלה זו יכולה להיות חוויה משעממת, אבל עם הזמן האדם יאהב להיות עם עצמו יותר ויותר, וחשוב לזכור שאנחנו אמורים להיות האדם שהכי נח להיות במחיצתו, אבל אנחנו שוכחים לחשוב בצורה כזו מרוב שאנחנו מכורים לרשתות חברתיות, למדיה תקשורתית, לדברים חדשים ולאנשים חדשים. ואם לנו זה קשה – חשוב עוד יותר להרגיל את הילדים לכך. לתת להם פרקי זמן שלהם עם עצמם, 10 דקות ביום – לצייר, לקרוא, אפילו לבהות באוויר, העיקר לחשוב על עצמם, לחוות את עצמם. צריך להיזהר שלא לחנך אותם, מבלי לשים לב, לברוח מעצמם כל הזמן אל החברה והחברים ומה שכולם חושבים.

חשוב לאמר שהרגעים שבהם האדם הוא יצירתי, זה הרבה פעמים הזמנים שבהם הוא לבד, ולא עם אנשים אחרים.