תקעקע את עצמך מבפנים, לא מבחוץ

בגיל 22 עשיתי את זה. אחרי מחשבות ולבטים החלטתי לקעקע על גופי ציור אשר משמעותו בעיני הייתה עמוקה ונצחית, או כך חשבתי בזמנו. גדלתי כבחורה חילונית שומרת מסורת, ומעולם לא ראיתי בעשיית כתובת קעקע על הגוף דבר שלילי או בעייתי. העיסוק הבלתי נלאה בחיצוניות בדור שלנו הוא שהופך את הדבר הזה לכה מקובל עד מתבקש, בייחוד כשמדובר בדבר שלכל אדם שני כבר יש.

לפני שאני עוברת לפן ההלכתי של הנושא, אתחיל במה שאינו קשור כלל לדת. אנחנו תמיד מחפשים כיצד לייפות את עצמנו, בייחוד כשאנחנו צעירים שמחפשים הרפתקאות, ובדיוק שם נכנס עניין הקעקועים. בא לך להיות כמו כולם, בא לך לעשות משהו שיישאר עליך לנצח, כי אתה חושב במושגים אחרים. אתה לא באמת מבין שהדבר הזה שאתה חורט על עצמך ככל הנראה יהיה רלוונטי רק לתקופה הנוכחית. גם אם מדובר בשם של הילד שלך או של בן זוגך, מה זה נותן לנו, לחרוט את שמו על גופנו? האם זה יגרום לנו לאהוב אותו יותר? יגרום לנו לעשות למענו יותר? יהפוך אותו לחשוב יותר בעינינו? אהבה אמיתית נמצאת בפנים, ויש דרכים שוות הרבה יותר להראות ולהעניק אותה, דרכים שבהן שניכם תרוויחו הרבה הרבה יותר מאשר דיו על הגוף.

אז אתה עסוק בחיצוניות, ובצורך שלך להיות חלק מהזרם. אתה מחפש את הקעקוע הכי מיוחד והכי משמעותי, זה שכולם יראו ויפלו מהרגליים. אתה אפילו תסתכל עליו בראי במשך זמן מה, ותתלהב. מה שאף אחד לא מספר לך זה שההתלהבות, כמו מכל דבר חדש, בסופו של דבר עוברת, והריקנות והשעמום שדחפו אותך לעשות את זה יחזרו כאילו מעולם לא נעלמו. ואתה שוב מוצא את עצמך מחפש אחר עניין חדש, אולי עוד קעקוע, אולי משהו אחר, משהו שימלא את הריקנות הבלתי נלאית, את הצורך למצוא את הריגוש הזה שירומם אותך, ולא מבין שהריגוש והדבר הזה שימלא אותך ממילא כבר נמצא בתוכך, זהו הניצוץ האלוקי שמחכה להידלק בך. אותו ניצוץ שיגרום לך להפסיק לחפש דברים חיצוניים חסרי משמעות, ויגרום לך להתחבר לפנימיות שלך, לעומק, לתכלית.

על הקעקוע שלי התחרטתי עוד לפני שחזרתי בתשובה. השנים חלפו, ואיבדתי בו עניין, על אף שבחרתי ציור בעל משמעות אמיתית בעבורי. "למה אני צריכה את זה?", שאלתי את עצמי, "מה זה באמת נותן לי? מה אני באה להראות לעולם או לעצמי?". אבל הבנתי שהטעות הייתה אותה מחשבה שהדהדה בראשי כשהייתי צעירה, והאמנתי שדברים מרגשים נמשכים לנצח. לא באמת הבנתי את משמעות הזמן, לא הבנתי שהאדם בא לעולם הזה במטרה לשנות את עצמו. אין אדם שיתחיל את חייו ויסיים אותם כאותו אדם שהיה, כך שממילא רוב הסיכויים שהציור שתבחר היום כבר לא יהיה רלוונטי לאחר תקופה מסוימת או מס' שנים. כשהפכתי להיות אמא, החרטה הלכה וגדלה. "האם זו הדוגמא שאני רוצה להעביר לילדי?", שאלתי את עצמי. הייתי רוצה לתת להם דוגמא אחרת, טובה יותר, להראות להם שהפנימיות הוא העיקר! שאתה יכול לקעקע את עצמך, רק במקום לעשות את זה מבחוץ, עשה זאת מבפנים! צייר בליבך כתובות שיישארו איתך לנצח, ויתנו לך כלים לחיים טובים יותר! ההתעסקות בחיצוניות שיבשה אותנו. היא גורמת לנו להתעסק בתפל, בריק, בהבלי העולם הזה, במקום להתעסק במה שבאמת חשוב – מה אתה עושה כאן בעולם הזה, לאן אתה הולך ומה אתה עתיד לקחת איתך לשם. תחרוט בתוכך אמונה, זה משהו שלעולם לא יימאס עליך.

היום יש כ"כ הרבה דרכים להתקשט. כ"כ הרבה תכשיטים, בגדים, אופנות מתחלפות, נעליים מכל הסוגים ומכל המינים. אדם שרוצה להתייפות תמיד יוכל למצוא את הדרך לעשות זאת, מבלי שזה יהפוך להיות חלק מגופו לנצח. למה לעשות קבוע כשאפשר לגוון? גם אם תצייר על ידך ציור שנשאר על עורך במשך חודש שלם, אחרי שבוע שבועיים ההתלהבות תחלוף, ולא יפריע לך אם הוא יימחק, או אפילו כבר תתחיל לחשוב על ציור אחר, כי הנוכחי עשה את שלו. אין לזה סוף! זו שרשרת של רדיפות אחר סיפוק עצמי, בזמן שאתה מרגיש ריק, ובטוח שהגשמיות יכולה למלא את זה. אך טעות בידך, אחי, הריקנות שאתה מחפש למלא, יש בה מקום רק לדבר אחד... וזה לא קעקוע.

אדם אומר: "זה הגוף שלי, אז למה אני לא יכול להחליט לגביו?" – הגוף שלנו ניתן לנו בהשאלה, כפיקדון, ממש כמו רכב שכור. אנחנו רק לוקחים אותו בהשאלה כדי לעבור את הדרך. הנשמה יורדת לעולם כדי לעבור תיקון, וחייבת גוף כדי לעבור איתו את השנים בעולם הזה. לאחר 120 שנה היא מחזירה את הפיקדון למי שנתן לה אותו – בורא כל העולמות, וכמו כל פיקדון, עלינו להחזירו שלם ונקי, בדיוק כפי שקיבלנו אותו בתחילת הדרך. הוא לא באמת שייך לנו, זה רק בהשאלה. באותו עניין נשאלת השאלה האם מותר לבצע ניתוח פלסטי? לגבי זה אומרת ההלכה כי אם מדובר בשינוי לצורך נוי במטרה לצאת לשידוכים, אזי הדבר מותר, אך אם אין בזה צורך ממשי והדבר אינו נצרך באופן משמעותי, עדיף להימנע משינוי גופנו. חלק מהעבודה שלנו בעולם הזה הוא לאהוב את עצמנו כפי שהבורא יצר אותנו, להשלים עם זה שמה שקיבלת – זה הדבר הטוב ביותר בשבילך. קיבלת בדיוק את מה שאתה צריך כדי להגיע לתכלית, שהרי הבורא מכיר אותך הרבה יותר טוב מאשר אתה מכיר את עצמך, לכן הגיוני שמה שהוא בחר בעבורך זה הכי טוב בשבילך.

הרמב"ם כתב כי קעקוע הינו מנהג של גויים, וממילא על היהודים להבדיל את עצמם מהם. כל הרעיון של תרבות הגוף ופיתוחו אינו יהודי, ועלינו להתרחק מדברים שאינם קשורים לדרך בה עלינו ללכת. תורת הסוד מספרת לנו שברגע שאדם מקעקע את גופו – הוא גם מקרקע את עצמו, וגורם לאחיזה גשמית ובהמית בעולם הזה. הקעקוע והקרקוע הם בעצם אותו רעיון, שניהם גורמים לשיבוש הקשר בינינו לבין הבורא ומרחיקים אותנו מהאמונה, בייחוד אם מדובר בקעקוע שמסמל משהו שהוא ההיפך מקדושה.

הרב יצחק גבאי מוסיף: "אור החיים הקדוש מבאר שבתורה כתוב 'וכתובת קעקע לא תתנו בכם'. נשאלת השאלה, למה לא נכתב 'בבשרכם' במקום 'בכם'? שהרי פסוק לפני כן כתוב: 'ובבשרכם לא תשרטו שרטת'. התשובה היא שהקעקוע יוצר שינוי ממש בכם, בעצמכם, בפנימיות שלכם". הרב גבאי מביא גם את דברי הספורנו, שלפיהם אסור לעם ישראל לעשות דבר נצחי בגופם מלבד ברית המילה, מאחר שזו, כביכול, בגידה בנצחיות של ברית המילה. "בספר החינוך יש טעם נוסף", הוא מוסיף, "מכיוון שזה היה מנהג של עובדי עבודה זרה, שכתבו את השם של האליל שלהם, נצטווינו להימנע מכך".

יכול להיות שהדבר שכתוב על גופך מסמל משהו שיקר לך מאוד ובעל משמעות אמיתית בחיים שלך. אך אם אנו חיים לפי אורח החיים היהודי, עלינו לדעת כי הקעקוע הינו איסור חד משמעי מדאורייתא, וכמו דברים אחרים שלעיתים מתחשק לנו מאד לעשות, ואנו מוותרים לשם שמיים, גם כאן עלינו להכניע את היצר שלנו ולוותר. כי אם השם אמר, הוא יודע. אדם שרוצה להגיע לתחושת סיפוק אמיתית, עליו לדעת שהדבר היחיד שיביא אותו לשם זה אך ורק עבודה פנימית, אמונה והכרת הטוב. אדם מסופק הוא אדם שיודע בוודאות כי מה שיש לו זה בדיוק מה שהוא צריך, ועל כן אין לו צורך במרדפים אחר דברים ריקניים שאולי (וגם זה לא בטוח) יספקו אותו לזמן מה. גם כשהכל בהסתרה, ואתה לא מבין מה טוב בזה, זכור שיש אחד שמנהל את העולם כבר 5,777 שנה, והוא לא עושה טעויות. אדם מסופק הוא אדם שיודע שמה שהשם נתן לו – זה הדבר הכי טוב בשבילו, שהוא יודע בוודאות גמורה שיש לו כל מה שהוא צריך כדי להיות מאושר ומעושר – "איזשהו עשיר? השמח בחלקו".