הטור המאויר לפרשת צו – שבת הגדול: אתם לא צריכים לכעוס, שרפתם את החמץ

בתור ילד הרחוק ממצוות, תמיד חיכיתי לפסח.

זה לא היה בגלל ליל הסדר ולא בגלל המצות. זה היה החופש: החופש השני בגודלו אחרי החופש הגדול. סוף סוף הגיע פסח ואיתו החופש, לאחר חורף ארוך ונטול חופשים. שמחתי שנוכל לצאת לבלות ולעשות כיף. אז הלכתי עם המשפחה שלי לאכול פיצה, וחשכו עיני. אין פיצה. הפיצרייה סגורה. "סגור בגלל פסח", היה כתוב שם. "טוב, לא משנה", אמרתי להורים שלי. "בואו נלך לאכול פלאפל". הגענו לפלאפל – גם הוא היה סגור. התחלתי להתעצבן. למה נותנים חופש כזה גדול בפסח, אם אי אפשר ליהנות?! זה כמו לתת לילד סוכרייה מפלסטיק: הוא לא יכול לעשות עם זה כלום. בסוף התפשרנו על המבורגר בלחמנייה מקמח מצה. איזה מין חופש זה? ממש לא שימושי. "הדתיים האלה, עם הכפייה הדתית שלהם", נהגנו להאשים.

עברו השנים, וגם עברנו צד – לצד של ה"אשמים". ברוך ה', הבנו את המשמעות של חג הפסח. חג החירות הוא חופש אמיתי, חופש שבו אנו משתחררים מהעבדות שלנו, מהשעבוד לתאוות.

אז לקראת פסח החלטתי לעשות תיקון לכל חטאי העבר: להציב בבניין המגורים שלי פינה לשריפת חמץ, לטובת כל הדיירים.

לקחתי מריצה והתחלתי לשרוף חמץ. קיוויתי שהכל ילך חלק, ושאני אצליח לזַכּות את הרבים. כנראה שנוכחותי שם לא הייתה רצויה כל כך. נוצרה התלהטות גדולה – ולא של האש. "הלו, תעיף את המריצה שלך מפה, או שאני קורא למשטרה!", צעק לי זקן אחד. הוא החל לארגן שלטים נגד הרעיון שלי. "בסדר, אדון", ניסיתי, "תן לי חצי שעה. אולי יש אנשים שרוצים לשרוף חמץ". "תקשיב טוב, דוסצ'יק. בבניין שלנו לא תהיה כפייה דתית! הבנת?! אף אחד לא ישתף איתך פעולה". הזקן הרגזן אירגן את כל דיירי הבניין, ופתאום אני רואה אותם אוספים את כל החמץ מהבתים שלהם, יורדים למטה, וזורקים אותו לפח הגדול של הבניין, מול העיניים הנדהמות שלי. "חבר'ה, אתם מחמיצים את המטרה", התחננתי בייאוש.

ישבתי ובכיתי לה', עד שכבתה האש במריצה שלי.

"סיימתי את תפקידי", אמרתי בבכי. "לא הצלחתי לזכות את הרבים במצוות שריפת חמץ".

הלכתי עם המריצה לכיוון הפח הגדול של הבניין, כדי לרוקן את כל האפר שנשאר מהשריפה. שפכתי הכל והלכתי הביתה מבויש. נשכבתי על הספה ונרדמתי. התעוררתי לקול סירנות חזקות והמולה. הסתכלתי מהחלון, וראיתי רק עשן והתקהלות גדולה של אנשים. לפתע נשמעו דפיקות חזקות על הדלת. הלכתי בבהלה לפתוח, הצצתי בחור של הדלת, ואני רואה כמעט את כל השכנים שלי מצטופפים בעצבים, "דם ,אש ותמרות עשן" מאחורי הדלת שלי, ובראשם הזקן ה"נחמד". פתחתי להם.

"כן, שכני היקרים, במה אני יכול לעזור?".

"לעזור?!", צרח הזקן בעצבים, "שרפת את כל הפח עם שריפת החמץ שלך! אתה תשלם על כל הנזק שגרמת!".

הסתכלתי על הזקן הרגזן, הסתכלתי על השכנים... וחיוך גדול נמרח על פני. ברוך ה'! "רבותי", אמרתי בשלווה, "אתם לא צריכים לכעוס. זכיתם לעשות היום מצווה גדולה מאוד!

"מצוות שריפת חמץ".

השורה התחתונה:

"כַּאֲשֶׁר עָשָׂה, בַּיּוֹם הַזֶּה--צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת, לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם".

ראיתי כתוב דבר פלא ממש בספר "חסד לאברהם", סבו של החיד"א זצוק"ל, שבכל שנה ושנה, שלושים יום לפני הפסח, הקב"ה עושה משוא פנים ברוב חסדיו, ומוציא מהיכלות הטומאה את נפשות ישראל מעט בכל לילה. וכל פושעי ישראל, כאשר מגיע ליל פסח – כולם פטורין ובני חורין!

עוד כתוב בזוהר, פרשת תצוה: "אמר הקב"ה יטעמו בני ישראל את המצה שהיא הרפואה מכל העבודות הזרות והדעות המשובשות שעשו במצרים".

המצה היא בעצם קבלת עול מלכות שמים, ואחרי שאכלו את זה ו"התנקו", אמר הקב"ה: "מכאן ואילך ראוי להם חמץ" – אפשר להם ה' לאכול חמץ, כי כבר לא יוכל להזיק להם. מכיוון שאם הם היו אוכלים את החמץ, הוא היה מעורר בהם את כח הקליפות, ולכן צריכים היו להבדל ממנו בפסח. אבל אחרי שנתרפאו ע"י אכילת מצה, שוב לא יוכל להזיק להם החמץ, ואין טעם לאסור אותו.

שיהיה פסח שמח!

כן, גם "פרצוף חמוץ" זה חמץ!