חג הפסח: הגאולה ממצרים – רק בזכות מסירות נפש

בזמן יציאת מצרים, חפץ היה הקב"ה לגאול ברחמיו את עמו, אולם ראה שאין בידיהם מצוות שבזכותן יגאלו. מה עשה? נתן להם שתי מצוות – קרבן פסח וברית מילה.

מה מיוחד באותן שתי מצוות דווקא? האם חסרות מצוות אחרות בתורה (כמו שמירת שבת למשל)? אלא, בשעה שעמדו ישראל להיגאל, היה קטרוג על עם ישראל בשמים. שרם של מצרים התקומם וטען: מה אלו (המצרים) עובדי עבודה זרה, אף אלו (ישראל) עובדי עבודה זרה! ואם כן, באיזו זכות ישראל נגאלים? ואמנם, טענתו היתה קשה, והקטרוג הגדול שקטרג על ישראל עשה רושם גדול בשמים, והיה צורך שעם ישראל יעשו דווקא מצוות שיש בהן מסירות נפש.

מצוות קרבן פסח היתה כרוכה במסירות נפש עצומה, מאחר שהשה היה אלילם של המצרים, כמו שטען משה בפני פרעה: "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו" (לעיל ח', כ"ב). וכן מביא הטור (או"ח סי' ת"ל): "שבת שלפני הפסח, קורין אותו שבת הגדול. והטעם, לפי שנעשה בו נס גדול, שפסח מצרים מקחו בעשור כדכתיב: 'בעשור לחֹדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית', ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום חמישי, כדאיתא בסדר עולם (פ"ה), ונמצא שעשרה בחודש היה שבת. ולקחו להם כל אחד שה לפסחו, וקשרו אותו בכרעי מטתו, ושאלום המצריים למה זה לכם? והשיבום לשחטו לשם פסח במצות ה' עלינו. והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלוהיהן, ולא היו רשאים לומר להם דבר. ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול".

היה זה חירוף נפש, לשחוט את העבודה הזרה שלהם בלא פחד, לצלות אותו כאשר ריחו נודף לכל עבר, ועוד למרוח את דמו על המשקוף ועל שתי המזוזות, ובכך לציין לעיני כל כי אלילם אינו שווה מאומה. בכך מסביר רבי דוד אבודרהם זצ"ל את השאלה הידועה: מדוע נאלצו ישראל למשוח את דם הפסח על בתיהם בעת מכת בכורות? והלא ה' בכבודו ובעצמו ירד להכות בבכורי מצרים, והוא אינו זקוק לסימני זיהוי מעין אלה? ותשובתו: כי הדם על הפתח שימש לא רק לסימן היכר לזהות היהודית, אלא היווה את העילה שבגללה זכו ישראל להיגאל. מסירות הנפש שבה ההינו ישראל למשוח את דם אלוהי מצרים בפרהסיה על פתחיהם, היא שהצדיקה את הפסיחה על בתי ישראל, והיא שאפשרה להם להיגאל.

גם במצות המילה בלטה מסירות נפשו של עם ישראל. ידעו עם ישראל כי מצפה להם דרך מדברית ארוכה וקשה, ומי יהין לבצע "ניתוח" ערב יציאה לדרך?! אולם הם עשו את מצות ה' בלא הרהור. לבד מזאת, מוסיף גאון עוזנו מרן החיד"א זצ"ל, שהיה כאן סיכון לא מבוטל, שבהיותם כואבים, עלולים היו המצרים להרוג בהם באין מפריע (כפי ששמעון ולוי גברו על אנשי שכם בהיותם כואבים לאחר מילתם), ועם כל זאת מסרו נפשם על המצווה, ולא נרתעו.

ועל זה נאמר: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" (יחזקאל ט"ז, ו'). "בדמייך חיי", אלו שני דמים של מסירות נפש, שבזכותם יצאו עם ישראל לחיים. ובזה סתר ה' כל טענות המקטרגים: "וכי גם לאומות שלכם יש מסירות נפש כזו בשביל מצות הבורא יתברך?!".

משום כך, כותב הבני יששכר, שתי מצוות אלה הן מצוות העשה היחידות שהמתחמק מהן חייב בעונש "כרת", וכורת עצמו מעם ישראל, לפי שבאמצעותן יצאנו ממצרים, וכל הכופר בהן אינו יכול להשתייך לעם הנגאל.

בקיום מצוות אלו סללו עם ישראל גם את דרכם לקבלת התורה, שכן הדבר מעיד על כל המצוות כולן. שאם מקיימים הם מצוה שיש בה מסירות נפש בחשק ובמרץ, ודאי שיקבלו על עצמם את כל מצוות התורה בעוד חמישים יום.

לפי זה, מסביר רבנו יוסף חיים זצ"ל בספרו "בן איש חי" (א' זכור ז') מדוע דוקא משה רבנו נבחר להוציא את בני ישראל ממצרים, עד כדי כך שהודיע לו ה' בצורה החלטית: "אם אין אתה גואלם - אין אחר גואלם" (שמות רבה ג', ג')?

אלא, מאחר שהיה קטרוג ביציאת מצרים, היה צורך בשליח בעל מסירות נפש, כדי שתתאפשר גאולתם של ישראל ויתרחשו על ידו נסים גדולים, כי כל המוסר נפשו על קידוש ה', זוכה שיהיו נעשים על ידו נסים (עיין ברכות כ' ע"א). והנה, אם היתה נעשית השליחות להוציא את ישראל ממצרים על ידי כל אחד אחר מעם ישראל, לא היה לו בשליחותו סיכון לנפשו בבואו אל פרעה, כמו משה רבנו ע"ה. שכן משה, כידוע, היה "מבוקש" אצל פרעה, אחר שהרג והטמין את המצרי, וכעת, כאשר יבוא ויתראה לפניו, הרי הוא מפיל עצמו לידיו כפרי בשל. ונמצא אם כן, שבהסכמת משה רבנו לבוא לפני פרעה ולהשתדל עבור עמו, תוך שהוא מסכן את חייו על פי ציווי ה' – מבטא הוא מסירות נפש וקידוש ה', והמוסר עצמו על קידוש ה' זוכה, כאמור, שנעשים נסים על ידו. וזו כוונת הקב"ה באומרו אל משה: "אם אין אתה גואלם - אין אחר גואלם", כי רק אתה – שבידך זכויות רבות עבור מסירות נפש – יכול להביא לגאולת ישראל, על אף הקטרוג הגדול שעמד עליהם.

במסכת ברכות (דף כ' ע"א) מובא ששאל רב פפא את אביי: למה בדורות הראשונים היו נעשים נסים, ואילו בזמננו התמעטו הנסים? השיבו אביי: ראשונים מסרו נפשם על קדושת ה', אנו לא מוסרים נפשנו על קדושת ה' כמוהם. אך גם בדורות האחרונים ישנם כמה סיפורים על מסירות נפש של יהודים לקיום המצוות. הנה אחד המופלאים שבהם:

מעשה במשפחה שעלתה מגרוזיה, ומתגוררת כיום בהרצליה, שזכתה שכל בניה הם תלמידי חכמים, וגם הבנות זכו להנשא לאברכים מופלגים.

כאשר התעניין אחד הרבנים אצל בני המשפחה על מה ולמה זכו להצלחה שכזו בחינוך הילדים, סח האב סיפור מרטיט על אביו, סב המשפחה.

בעיירה שבה התגוררנו בגרוזיה, סיפר, סבלו היהודים מהצקות חוזרות ונשנות של השלטונות, כאשר מרבית ההטרדות היו בעניין מקווה הטהרה.

פעם שמע אבי המנוח שהשלטונות עומדים לערוך ביקור במקווה, כדי לעמוד על מידת "הניקיון" שבו. ברור היה מראש שלאחר הביקור תצא הוראה שבשל חוסר סטריליזציה יש לנעול את מקווה הטהרה על מנעול ובריח.

אבא, ששמע מבעוד מועד על הביקור המתוכנן, הקדים את אנשי הסיור בכמה דקות, ונכנס לחדר המקווה לפני שהגיעו לשם.

ברגע שהפקידים נכנסו וראו את מצב המקווה, פתחו בצעקות על המלווים היהודים, והוכיחו להם שהמים אינם ראויים לטבילה, ולכן יש לסגור את המקום.

באותו רגע, קפץ אבא שלי לתוך המקווה עם בגדיו, לקח בידיו ספל גדול ומילאו במים, עשה עצמו כמברך, ושתה את כולו עד הטיפה האחרונה. "כיצד אתם מעיזים לומר שהמים אינם נקיים, אם אני שתיתי אותם?!" אמר בפליאה לפקחי השלטונות.

מסירות נפשו של הסבא ניצחה גם את השלטונות ששנאת ישראל פעפעה בקרבם, והם עזבו את המקווה ללא אומר ודברים.

אין פלא שזכה הסב לנכדים שכאלה, כי כפי שלמדנו, מסירות נפש מזכה בתורה!