אימא לילד ראשון בפוסט נוגע: "אם תראו אימא צעירה והיסטרית, אל תעזו לומר לה..."

"היום אני יכולה לומר שהייתי אימא היסטרית", במילים אלו פותחת שירלי טמיר את הטור האמיץ שלה ב'ווינט', שבו היא חושפת חוויות אישיות מיומנה של אם צעירה וחסרת ניסיון - על היתרונות והחסרונות שבהן. "ההבדל הוא שהיום אני יכולה לראות את זה, להודות בזה ואפילו לצחוק על זה ומזה. אבל אז לא יכולתי, לא היה לי מקום לביקורת הזו. היא עשתה לי רע, וערערה. 

"הייתי מוצפת, לעתים מוטרפת מרוב פאניקה. כל דבר קטן היה לי חשוב. הרי קיבלתי על עצמי את התפקיד החשוב ביותר שקיים - יותר חשוב מכל תפקיד אחר שאי פעם נדרשתי אליו. וזה התחיל בבום. בלי יום אחד של חפיפה, ובלי מקום לטעויות. ידעתי שזה לא משחק ילדים, אלא אחריות טוטאלית. אחריות של חיים ומוות. בלי הפסקות, וללא אתנחתות".

לדבריה, לא היה לה מושג שבפועל אפשר להתפשר ואפשר גם לטעות. "אז כן, הייתי היסטרית. כזו שמרתיחה בקבוקים עד גיל שנה פלוס, וגם מוצצים, צעצועים, בגדים ואת הידיים שלה ושל כל מי שרק חושב לבוא במגע עם תינוקה. היסטרית שמתרחקת מאנשים חולים. אם אתם מתעטשים - אל תבואו. אם השתעלתם לפני שבועיים - חכו עוד קצת. ואם בעלי חולה: 'לך תישן על הספה, ותלבש מסיכה. יש פה תינוק שצריך לשמור עליו. צריך לצפות קדימה את כל הסיטואציות האפשריות, לנחש אם קר לו או חם, אם נעים או מחניק. לנחש מה הוא בדיוק צריך. הוא בעצמו לא יודע, ואם היה יודע - לא היה מסוגל לומר".

"אני כזו ששואלת את הגננת אלף שאלות, וגם שואלת את אותה שאלה - אלף פעמים"

אז היא רצתה לדעת מה יהיה הכי טוב בשבילו. כי לדידה לא מספיק לבצע את התפקיד, אלא גם להצטיין בו. "כי זה מגיע לו, וכי אני אוהבת אותו - אהבה שלא הכרתי. הייתי היסטרית שכל היום שואלת את גוגל שאלות ומטפחת חרדות. כזו שלאורך שבועות מבררת, מתלבטת, מתחבטת, חולמת, חופת ומתייסרת על בחירת הגן - או אולי עדיף מטפלת/משפחתון/מעון? היסטרית שהולכת לגן הכי טוב, הכי מומלץ, אחרי סקר לא סביר. 

"כזו ששואלת את הגננת אלף שאלות, וגם שואלת אלף פעמים את אותה השאלה כדי לוודא שהבנתי נכון, ושהייתי ברורה ושלא פספסתי אף פסיק, אף הערה".

עד כה מזדהים? חכו, זה עוד לא הכל. "בנוסף לזה, הייתי עייפה וחלשה. ממש מותשת. ובכל זאת - התעקשתי לא לוותר על חיי כשפי שהכרתי אותם ברוב שנותיי, ולהוכיח לעצמי שאני בכלל לא היסטרית ויודעת גם לשחרר".

אז היא ניסתה לצאת ולהיפגש עם חברות, וניסתה לחשוב מחשבות ש"לא נוגעות בשכלול כמות החיידקים שמסתובבים באוויר ברגע נתון. אבל בפועל, בתוך תוכי רציתי להתמסר לתפקיד החדש שלי. להיות אימא - המשימה של חיי. זה מה שהיה בראש מעייני. להיכנס למיטה ולקרוא בגוגל עוד איזו כתבה, בלי להרגיש עם זה רע. בלי להרגיש שזו היסטריה. 

"הרי אחרי הכל - אני פה תלמידה. סטודנטית באוניברסיטה של החיים. והחודשים הראשונים הם תקופת בחינות הזויה. בחינות קשות וחשובות, גדולות ומשפיעות. חלקן ארכו שעות על גבי שעות, וגם בחני פתע היו ושיעורי בית כמובן. ולא. לא משנה כמה התכוננתי וכמה השתדלתי לשים את הלחץ בצד, ולהצטייד במים ובשוקולד - היה לי קשה. מאוד. מאוד! והכל היה לי כל כך חשוב. הכי חשוב. 

"הדבר האחרון שהייתי צריכה לשמוע הוא, שזה 'היסטרי' מצדי. אז בבקשה - אם תראו אימא צעירה שהיא היסטרית, ובכלל לא משנה מאיזו סיבה, אל תאמרו לה את זה. אם בא לכם - תציעו עזרה או סתם תפרגנו עם מילה טובה, גם אם אתם ממש לא מסוגלים להבין 'מה הקטע שלה'. אל, פשוט אל תשפטו אותה. לא בפניה ולא בכלל. התמיכה אגב, הרבה יותר מרגיעה. והאדיבות הזו יעילה יותר מכל תוכחה או עובדה נתונה".