חג הפסח בבית אבי: זיכרונות מרגשים

חג הפסח בבית של אבי, הרב אלעזר ברנדויין זצ"ל, התחיל עם הניקיונות לחג. אבא היה יושב ולומד תורה כל היום כולו בימים שלפני חג הפסח, היו אלו ימים שבהם לא יצא ללמד תלמידים כמו בכל ימות השנה, ולכן יכול היה להשקיע בתורתו עוד יותר.

הוא היה יושב עם הגמרא ועוסק בלימודו, אבל כל זה לא מנע ממנו לראות מה שקורה סביבו. הוא הפסיק מדי פעם והסתכל סביב לעבר אמי שתחי'.

"לעזור לך במשהו?" – היה שואל כל רבע שעה.

לפעמים היה קם ממקומו, וניגש לעזור לדפוק את המזרנים או לנגב את פינות הכיסאות, כי התקשה לראות את אימא עובדת קשה.

במשך הימים גדלנו אנו, הילדים, ואבא התפנה לגמרי ללימודו. הוא טען תמיד, שבזמן שכול עם ישראל עסוק במצוות הכנסת החג, צריך גם כאלו שיתמידו בתורה, כדי שזו תעזור לכולם.

תפקידו הקבוע של אבא בבית, בימים כתיקונם ובערב פסח בפרט, היה להדיח את הכלים. הוא התעקש על כך שגם הוא רוצה תפקיד. הוא טען שכל אחד חייב להרגיש שהוא שייך לבית, ואת זה אפשר להרגיש רק כשמרגישים מה עושה מישהו אחר. מרגישים ממש.

אני זוכרת איך אבא היה לוקח את הגמרא ומניח אותה במדף הארון העליון שמעל הכיור. הוא היה מדיח כלים – ומסתכל בכתוב. כך, הוא אמר לנו פעם, הוא גם מדיח כלים טוב יותר, כי הוא מבקש על זה, וגם לא מבזבז את זמן לימוד התורה.

מאבא למדנו שאם רוצים ללמוד, תמיד יכולים, בכל מצב, בכל צורה, בכל רגע נתון, ואין שום תירוץ שלא לעשות זאת.

כשהייתי ילדה קטנה היה קשה הרבה יותר מהיום לנקות בית לפסח. המרצפות היו מחוררות, השולחנות והכיסאות היו עשויים עץ, שבין סיביו היה נכנס חמץ ולא יוצא גם עם עבודה מייגעת. החומרים שקיימים היום לא היו קיימים אז, והכול היה נעשה בקרצוף וביגע רב. כולנו, הילדים, נתנו יד מפורים, לפחות, ועד ערב פסח ממש.

כשאנחנו, הילדים, היינו מתעצלים או אומרים לאימא: "רק רגע!" היה אבא מזדעק – אף פעם לא צועק ולא מתרגז, רק מביט בעיניו העמוקות וכאילו אומר: "איך אפשר לומר כך לאימא?".

אבא הראה לנו תמיד דוגמת התנהגות ראויה. הוא היה מכבד את אימא הרבה יותר מגופו. תמיד, אבל תמיד, וויתר על רצונו מפני רצונה. הוא כאילו דרש מאתנו שאף אנו ננהג כך.

כילדים, הערצנו אותו על כך, קל וחומר כמבוגרים. אחד הדברים שהוא הקפיד שלא נשכח גם בימים הכי עמוסים של ערב חג היה לומר לאימא תודה על כל מה שהיא עושה למעננו. ההקפדה הזו לא באה בכעס מצדו כלפי ילד שלא נהג כך, אלא בדוגמא שהראה לנו. הוא היה מתעכב ליד כל דלת של ארון שברקה, נעצר וקורא לאימא שתראה בהתרגשותו, מביט בעיניה ומודה בכל ליבו.

אבא הקפיד שלא לאכול מצה חודשים לפני פסח, כדי שהמצה תהיה חדשה בפסח.

הוא גם הקפיד שלא לאכול בימים הקרובים לפסח את הפירות שמהם עשויה החרוסת, כדי שיערב טעם החרוסת לחיכו עוד יותר ממה שגם כך.

אבא לא הסכים מעולם לקנות לעצמו בגד חדש. הבגד נקי וטוב, אז לשם מה לקנות?

רק לכבוד החג הרשה לעצמו להוציא כסף, שלא היה בידו, ולהתחדש במשהו. הוא לא היה זקוק לשום דבר חומרי, אבל הבין שאחרים כן צריכים, ולכן פרגן תמיד, וביקש מאתנו לקנות לעצמנו בגדים חדשים וכל מה שהיינו צריכים. הוא כמובן הקפיד על קניית תכשיט או בגד, מתנה לאימא לחג.

הוא קיבל בענווה גמורה את החיים, בפשטות כה רבה, וללא כל עניין בחומרנות, אבל כל זאת – עד שהגיע החג, שעבורו היה מוכן להשקיע בכל מה שלא הכיר מכל השנה כולה, בכלים נאים, בקישוטים לדירה ובבגדי חג לכולם.

בשולחן שבת, קל וחומר בשולחן חג, הקפיד אבא תמיד שלא להתחיל לאכול, לומר דבר תורה, או לומר פירוש להגדה כל עוד אימא לא לפניו בשולחן. אם הייתה אימא קמה לרגע להגיש משהו, היה משתתק ומחכה לה.

כשפעם לא חיכה בטעות, כי לא ראה שקמה, הוא לא הפסיק להתנצל על כך לפני כולם.

ליל הסדר היה לילה קסום עבורנו, הילדים. אבא הקפיד להפוך את ההגדה לסיפור ארוך ללא סוף, ולצרור חידות שכל אחת מרתקת יותר מקודמתה. מגיל קטן מאד ישבנו והקשבנו לכל מילה שלו, דאגנו שלא להירדם כדי ש... רק לא להפסיד.

הפרס לחידות היה כמובן אגוז שלם, עם הקליפה. אז האגוזים היו הממתקים היחידים שאפשר היה לאכול בחג, ושמחנו על כל אגוז כמוצאי שלל רב.

אבא סיפר בכל שנה את ההגדה עם פירושים אחרים ובצורה שונה מעט. מעולם לא חזר על עצמו, תמיד היה מוצא פירושים חדשים. אנחנו היינו נזכרים מה סיפר בשנה שעברה, ובכל פעם היה אחד מאתנו אומר: "וכך אבא היה אומר בשנה שעברה...", ואבא היה נהנה כל כך שהראינו הקשבה והנאה.

אבא היה שר ללא הפוגה. הוא שר מתוך הנאה צרופה ומתוך דבקות במילות השיר. הוא שר שוב ושוב: די דיינו, עבדים היינו, שירי ההלל, ועד אור הבוקר היה חוזר על אחד מי יודע יחד עמנו, כשהיינו די גדולים כדי להישאר ערים איתו.

אבא עשה קידוש בצורה ברורה. כל מילה נקייה וממורקת, כמו הבית בליל הסדר. המנגינה של הקידוש לא תישכח, בוודאי, מראשו של איש מאתנו עד עולם.

אבא אהב את רעש הילדים, ומאוחר יותר את המולת הנכדים. מעולם לא הפריע לו הרעש – לא כשלמד, לא כשדיבר, לא כשאכל ולא כששכב לנוח. הוא כל כך אהב את הילדים, עד שכל נשימה שלהם נדמתה לו כאוצר בלום.

גם בחג הפסח הייתה הנאתו של אבא מהילדים מושלמת. הוא בלע בשקיקה כל פירוש שמישהו הביא מהכיתה, הוא חיבק כל ילד כאילו היה בן יחיד, והביט בעיניים טובות ורחומות על מישהו שהיה עצוב משום מה, או שחשב שמגיע לו לקבל משהו, ולא קיבל אותו.

כך היה גם לגבי האפיקומן. תמיד היה מישהו ש"גנב" אותו, אבל אף פעם לא קיבל רק אחד הילדים מתנה. מנהג של גניבת אפיקומן לחוד, ומתנות לחוד. אבא נתן לנו להבין שעצם החיפוש של האפיקומן הוא הדבר האמתי, ולא המתנה החומרית שניתנה לאחר החג.

אבא היה מתבל דבריו בהומור. כל דבר הפך בין רגע למליצה. גם מריבותינו ליד השולחן הפכו למליצות, עד שנראה לנו מטופש לריב. אבא ידע להפוך כל מריבה לחיבוק, כל עצב וצער לשמחה וכל תוגה לחג גדול. קל וחומר שידע להפוך חג גדול, כמו חג הפסח, ליציאת מצריים אמתית, שכולנו חשנו כאילו היא מתקיימת ברגעים אלו ממש.

הלוואי ונדע כולנו ללכת בדרכו של אבי הצדיק, שנפטר לפני כשנה, והשאיר לנו צוואה ענקית של קבלת כל מתנת העולם הזה, ובוודאי שכל חגיו ומועדיו המופלאים, בשמחה ובברכה.