איה קרמרמן: "אם אני מאמינה באחד - הכל אפשרי"

כשהיא ביקשה ממני את התשובה לשאלת השאלות, האינסטינקט שלי היה לומר לה שהיא דופקת על הדלת הלא נכונה.

השבוע קיבלתי מייל ממישהי מתוקה שכתבה שהיא קוראת לפעמים את הטור שלי, ונראה לה שאני האדם הנכון לפנות אליו. ואז היא פצחה ברצף שאלות. זאת אומרת לא שאלות, אלא שאלת השאלות.

כשקראתי את המייל חייכתי בעצב. היא חושבת שאם חזרתי בתשובה, בוודאות יש בידי את ספר הפתרונות, ואני מרגישה שאמנם קיבלתי תשובה אחת, אבל בשאר הנושאים אני מלאת שאלות כרימון. בכל אופן היא הסבירה, ואני מתמצתת במילותיי, שזה טוב ויפה שאני באורות ומבסוטה מהחזרה בתשובה שלי, אבל האם אני ממש בטוחה שזה הדבר הנכון לעשות והדרך הנכונה לצעוד בה? זאת אומרת ממש, "ממש" כזה שכתוב עם שלוש נקודות אחריו. היא סיימה בבקשה שאם אפשר, אחזיר לה תשובה מפורטת ומוכחת.

אמאל'ה. איך אני יכולה לעזור למישהי כזו? מה יש לי לכתוב שיסביר לה את ההיגיון? האינסטינקט שלי היה לומר לה שהיא דופקת על הדלת הלא נכונה. אולי היא מבלבלת אותי עם רב אחר, כזה שאוהב להוכיח שיש אלוקים בעולם. אבל אני לא כזו. הכי הפוך שיש. ואז נפלו לי אסימונים אישיים בזה אחר זה, ועכשיו אני מודה לה על המייל שהוליד תובנות.

אני יכולה לתת הוכחות מפה עד מחרתיים שדרך השם היא הנכונה. כל מה שצריך זה פשוט להתבונן במציאות, שהיא ההוכחה הכי טובה. למשל, העובדה ש‑50 אחוזים מהאנשים שאינם שומרים תורה ומצוות לא מצליחים להחזיק נישואין. חלק גם לא מתחתן בכלל, כי למה באמת לבזבז זמן וכסף על משהו שהוא מלכתחילה עם סיכוי טוב לפירוק? חלק קם בבוקר ומחליק ציפרלקס לגרון, וחלק מעשן גראס כדי לעבור את היום, ומבחינת הסביבה שניהם לגיטימיים.

אז זהו שלא. הם לא בהכרח מאושרים. כל החופש שעוטף אותם ברכות, לא נוקף אצבע לעזור למצוא אושר ושמחה. זה לא כולם. רק חלק כמובן, אבל זה מספיק. ובכל זאת, כל מה שכתבתי זה סתם. ממש סתם. כי שום הוכחה, גם לא זו שמשתמשת בנתונים אמפיריים, לא תשכנע את מי שלא מאמין.

אמונה זה משהו גבוה יותר מכל היגיון וידע

אני לא סתם לא מחזיקה בהוכחות, כי הגאולה של בעלי התשובה, או יותר במדויק - הגאולה שלי, היא הגאולה מהמוח. מגיל אפס הסבירו לי שהשריר הכי חשוב זה המוח. שצריך לאמן אותו בלי סוף, ואם אעשה זאת אף אחד לא יוכל לגבור עליי. עדיין זה נשמע לי נכון. תמיד דיברו איתי בשפת ההיגיון, וגם זה עדיין נשמע לי הגיוני. מאחד ועוד אחד זה שתיים ועד חוקי הטרגדיה היוונית. באמצע יש את האבולוציה, מהירות כפול זמן שווה דרך, ולמה זה הגיוני ויעיל ללמוד מנהל עסקים ולא פילוסופיה הודית, מעניינת ככל שתהיה. כל מה שהצליח להיכנס לקוביות ההיגיון נחשב כנכון, ומה שלא - הושלך לפח.

נו, אז איפה הבעיה? שהמוח, בלי שנשים לב, הפך למפטרל סביב חיינו, הש"ג, שומר הסף שזורק החוצה כל מה שלא נכנס לתבניות שהורגל אליהן. זה כל כך חזק, שכשאנחנו עוברים חוויה הכול מקוטלג במהירות התת-מודע לטוב או רע, יפה או מכוער, שפוי או הזוי. לפני שאנחנו בכלל מספיקים להתבונן לעומק ומבינים איך אנחנו מרגישים לגבי החוויה, המוח כבר חישב, קיטלג והחליט בשבילנו. במהירות המוח.

ואז התעוררה האמונה. היא לא נכנסת באף קובייה, עיגול או חרוט. אי אפשר לכמת או לחשב אותה. והכי גרוע, שום היגיון לא שובר או מצליח לגרש אותה. טרגדיה יוונית בעיצומה. והמוח ניסה בכל כוחו להטיח אותה אפיים ארצה, ונכשל. זה לא בא לו טוב, למוח. כי לאי ההיגיון הלוגי חדר פולש שאין לו דרך להתמודד איתו. למה? כי אמונה זה משהו גבוה יותר מכל היגיון וידע.

לאט לאט הבנתי שאני לא מבינה, כלום. הדבר היחיד שהבנתי זה שאם אני מאמינה באחד, הכול אפשרי. והבנתי שאני מאמינה כי הלב שלי נפתח. כשסיפרו לי על ניסים, על השגחה, על אנשים קדושים, הלב ידע שזו האמת. משם הגיעה ההבנה שכנראה, על אף כל מה שלימדו אותי, עוד דברים הם אמת - גובהו של משה רבנו. קריעת ים סוף לשנים עשר שבילים, מכת בכורות, צפרדעים שקרקרו מהבטן של המצרים, ידה של בת פרעה שהתארחה בנילוס, ושעם שלם חווה גאולה בלילה אחד. הכול אפשרי.

כי במוח אני לא יודעת, בלב אני יודעת. הלב שלי יודע, ואין לי שום עניין לחזור אחורה לחיי הקודמים ולנסות לחזק שוב את המוח, להחזיר את שלטונו, לתת לו הסברים ולשכנע אותו במה שהלב יודע באמונה שלמה. נגאלתי מהצורך לכמת, להתאים לתבנית, לשבץ במשוואות, להיות כפופה לאיתני הטבע. אני נגאלתי מהמוח. נגאלתי מהצורך בהוכחות. הלב הוא המוח החדש שלי, והוא יודע שיש השם אחד ושמו אחד.

מוס מעולה שהופך לציפוי לעוגה

מצאתי את המתכון הזה באינטרנט, והוא מעולה. פשוט, בלי ביצים ובלי בטיח. מושלם לפסח, כי בעצם אין בו כמעט כלום.

המצרכים:

265 גרם שוקולד מריר איכותי

1 כוס מים

3 כפות סוכר - אופציה

אופן ההכנה:

ממיסים את המים והשוקולד בסיר.

במתכון המקורי, מניחים את השוקולד המומס בקערה מעל קערה מלאת קרח ומתחילים להקציף. אני פשוט העברתי לקערה והקצפתי.

צריך להקציף זמן ממושך, בערך 10 דקות. השוקולד מתקרר ומתחיל להתנפח, ותראו שפתאום זה יהפוך למוס.

מעבירים לכוסיות ומקררים.

אופציה: אם תמשיכו להקציף זה יהפוך לפרוסטינג קשיח לעוגה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

פורסם בעיתון "בשבע".