"אם רק יעשה לי ה’ נס, אאמין בו" – 5 נקודות למחשבה

"שרק יבכה כבר!"

זו אולי הפעם היחידה בחיים, שבה ההורים מצפים בתקווה וברצון לבכי של ילדם. הבכי הראשוני הזה הוא סימן ש"הכל בסדר" אצל הרך הנולד. אך השאלה הנשאלת היא, למה בעצם חייב התינוק לבכות?

ראשית, כמה מילים על לבו של העובר, השונה מלב המבוגר: מאחר שריאותיו של התינוק אינן מתפקדות בהיותן מלאות במי שפיר, עוקף הלב את הריאות, ומזרים דם מהשליה דרך צדו הימני של הלב ישירות לצדו השמאלי, בלי לעבור דרך כלי הדם שבריאות.

נחזור לרגע הלידה: התינוק נולד רטוב ממי השפיר, ובעת חשיפתו לאוויר העולם מתקרר העור שלו, ומפעיל רפלקס הגורם לתינוק לבכות. כדי שהתינוק יבכה, עליו לקחת נשימה אחת עמוקה, ולאחריה – להיחשף לקור של אוויר העולם.

רגע, אבל איך הוא ינשום? הרי התינוק לא נושם בכוחות עצמו, מאחר שריאותיו מלאות במי שפיר ואינן מתפקדות!

(צילום: shutterstock)

אכן, ריאות התינוק טרם נשמו. הן עדיין מלאות במי שפיר, והרך הנולד נמצא בסכנת טביעה. אך באותו רגע מיוחד, הגוף נוקט בפעולה שמחייה את הריאות: בלוטות יותרת הכליה מפרישות הורמון אדרנלין לכל רחבי הגוף. השרירים הנחוצים לנשימה – הסרעפת והשרירים שבין הצלעות – מתכווצים לפתע, והנה התינוק לוקח את נשימתו הראשונה, החשובה ביותר. תהליכים אלה יוצרים שינויי לחצים, המגבירים את זרימת הדם אל ריאות התינוק. עתה, כל נשימה של התינוק תביא לספיגת חמצן אל כלי הדם שלו.

באותו הזמן, כמות גדולה של דם מהשליה נדחקת – באמצעות כוח המשיכה והתכווצויות הרחם – אל לבו של התינוק. תהליך זה מגביר עוד יותר את זרימת הדם אל הריאות. כתוצאה מכך נסגר לפתע החור שבין שני צדי לבו של התינוק, והריאות הופכות למקום היחיד שבו יכול התינוק לקבל חמצן.

ומה עם מי השפיר שנותרו בריאות, אתם שואלים?

אכן, חברים, בכי התינוק לא נועד רק להגביר את זרימת הדם לריאותיו של הרך הנולד, או לשנות את מבנה לבו, שתִפקד קודם כיחידה אחת, ללב בוגר בעל שתי עליות ושני חדרים נפרדים. הבכי מסייע לתינוק גם להיפטר מעודפי מי השפיר שמילאו עד כה את ריאותיו. תינוק שלא בכה דיו, עלול לסבול ממצוקה נשימתית בשל שיירי מי שפיר שלא נפלטו ולא הספיקו להיספג.

מיותר לציין שלאנשי המדע אין תשובה מי "תִזמן" בצורה כה מופלאה את סגירת כלי הדם העובריים ואת השינויים בזרימת הדם בלבו של התינוק, ובכך העניק חיים לתינוק שנולד...

שיחה בן אתאיסט (כופר) לאלוקים

לאחר פטירתו, החלה שיחה בן אתאיסט (כופר) לאלוקים:

אלוקים: "מדוע לא האמנת בי?", השאלה הדהדה בחלל האוויר...

האתאיסט החליט להצדיק את עצמו, והשיב: "לא האמנתי בך, מכיוון שלא ראיתי כל הוכחות לקיומך".

ואז הארץ רעדה...

לפתע חלפו מול עיניו של האתאיסט אלפי מראות ותמונות שהוא ראה בחייו. 

הוא ראה תמונות של היקום, של השמים, מערכת השמש, ירח, עננים, של מערכת החי: חיות (סוס, פיל, דבורה, חתול ...), בני אדם (גבר, אישה, זקן, נער, תינוק). הוא ראה תמונות של הטבע: גשם, שלג, ברקים ורעמים, הרים ועמקים. הוא ראה פירות וירקות מכל מיני סוגים וכל מיני צבעים. הוא ראה איברי גוף אדם כגון עורקים, וורידים, פעולת הלב, הריאות, מערכת עיכול, מבנה העין, מבנה המוח ותפקודיו: רגשות, חשיבה, תפיסה וזיכרון. את התהליך המופלא והלא נתפס של בריאת תינוק בריא ושלם ויצירת אבריו, המתפתחים ברחם אמו, ואת תהליך ההתבגרות שעובר כל אדם. 

לפתע הבין האתאיסט, שכל היקום מורכב מחלקים המתאימים זה לזה כמו בפאזל ובתכנון מופלא...

אז קרא אלוקים באיטיות ובעצב: "האם באמת חשבת שכל אלו נוצרו מעצמם, ללא מחשבה וללא כוונה? האם העולם שבראתי לא היה מורכב ומתוכנן מספיק, כדי שתוכל להסיק ממנו על קיומי? האם כל מה שבראתי בעולמי יכול להיווצר מעצמו, סתם כך בלי מחשבה ובלי תכנון?".

האתאיסט לא ידע מה לענות. הרי אפילו הגיון של ילד זועק, שהעולם נוצר בכוונה אדירה, על אחת כמה וכמה חוכמה של אדם בוגר ומלומד כמוהו. אז איך הוא יכול להתכחש לאמת פשוטה כל כך?

(מתוך החוברת "שיחה גורלית" – הרב דניאל בלס שליט"א)

פתיתי שלג

מבט מקרוב על פתיתי שלג מגלה לנו עד כמה יפה ומורכב המשקע הקפוא המבקר אותנו בחורף. פתיתי שלג, המגיעים בשלל צורות הנדסיות מפליאות בדיוקן ויופיין, מעלים את השאלה – כיצד נוצר הפלא הזה?

גבישי הקרח המתלכדים ויוצרים את פתיתי השלג, מתחברים בצורה סימטרית, נאה ומושלמת כל כך. הדיוק המופתי הזה יוצר את צורתם הייחודית של פתיתי השלג.  ביום שלג יורדים אינספור פתיתים. מכל אותם פתיתים שיורדים וירדו בעתיד, אין אף פתית אחד הזהה במדויק לחברו!

(צילום: shutterstock)

אין בכוח שׂכלו של האדם לתפוס ולהבין את אפשרות ההיווצרות של יופי סימטרי מושלם כל כך, ואת העובדה שתופעה זו חוזרת על עצמה אין ספור פעמים, באופן שונה בכל פעם, וביצירת צורה שונה בכל פעם ופעם. אך למרבה הפליאה, הבורא לא הסתפק בזאת, אלא אף ציווה להגביל את הצורות השונות של פתיתי השלג למבנה משושה – תמיד בעל שש זוויות!

פתיתי השלג יפים יותר מהתכשיטים המעוצבים ביותר.פתיתי השלג משקפים משהו נשגב, יצירת אומן! הייתכן שפתיתי השלג, בסימטריות המופלאה שלהם ובצורותיהם המרהיבות, נוצרו ללא יד עליונה, מכוונת ומשגיחה?

רוצים לראות נסים!

אם בורא העולם היה עושה לנו רק נס אחד קטן, מיד היינו מתחזקים באמונה ולא נופלים ממנה לעולם, כך אנו חושבים לעצמנו. האומנם?

האמת היא שהנסים עדיין מתרחשים, בכל רגע ובכל מקום, אם נתבונן. אלא שאנו בוחרים להתעלם מהם, ולהמשיך הלאה בהרגלים.

כדי לראות נסים נצטרך לצאת מההרגלים ומהקיבעון, ולנסות לראות את הדברים בצורה אובייקטיבית, ללא כל נגיעה. מדוע איננו מתפעלים מהגשם היורד מהשמיים? מכך שכדור הארץ מסתובב בצורה כל כך מדויקת סביב עצמו וסביב השמש? מצמיחת עץ עמוס פירות טריים וטעימים – מתוך חתיכת גרעין רקוב? מהתפתחותו המדויקת והמופלאה של העובר ברחם אמו?

נסו להגדיר את המושג "טבע". אנו כוללים בו את כל הדברים הבלתי מובנים, שכביכול מתרחשים מעצמם. אם באמת ננסה להגדיר את המושג "טבע", נגלה שהטבע הוא מכלול כל הנסים שבורא העולם עושה לנגד עינינו בכל רגע, שאליהם כבר הספקנו להתרגל.

נסים "מולבשים" לגמרי בטבע, ואינם ניכרים כלל כניסים. חז"ל מזהירים: "אין בעל הנס מכיר בנסו". כלומר, פעמים שנעשה לאדם נס, והוא עצמו אינו מודע לנס שנעשה עבורו. בכל יום ויום נעשים לאדם נסים, והוא לא מבחין בהם, אלא לוקח אותם כמובנים מאליהם.

נסו לשכוח את ההרגלים, שחררו את הנגיעה האישית, והתבוננו סביבכם. לא צריך כל כך הרבה מאמץ כדי לראות נסים גדולים, רק לפקוח את העיניים ולראות...

"שומרי הסף" של העיניים

האם אנחנו באמת צריכים את הריסים – אותן שערות הצומחות בקצות העפעפיים? מה היה קורה אילו היו עינינו נעדרות ריסים?

הריסים הם שערות דקיקות, שצומחות בקצה העפעפיים, והם משמשים בתפקיד "שומרי הסף" של העיניים.

העיניים שלנו שומרות על עצמן נקיות ולחות בזכות רפלקס העפעוף, שמופעל על ידי קולטנים בעיניים  ובריסים. כאשר נוצר מגע בריס, או כאשר העין מתייבשת, הקולטנים "נדלקים", ואנו מעפעפים, מה שמגן על העין מחדירת פסולת ומפציעה ומלחלח את שטחה.

(צילום: shutterstock)

הריסים רגישים מאד למגע, ומהווים אמצעי התרעה לקיומו של עצם כמו, למשל, אבק או חרק, הנמצא קרוב לעין. כשגרגיר אבק מתקרב, הם חשים בכך ומעבירים לעפעף פקודה להיסגר. העיניים נסגרות בצורה רפלקסיבית כאשר הריסים באים במגע עם עצמים אחרים.

למעשה, בלי הריסים היינו סובלים מדלקות עיניים כרוניות, מגירויים, מיובש ואף מנזק בלתי הפיך לעיניים. ללא הריסים לא היינו יכולים לנהוג, ללכת ברחוב או לקרוא מהלוח. פשוט לא היינו רואים כלום!