הרב יצחק יוסף לפרשת שמיני: הלכות ספירת העומר

תמימות תהיינה

א. התוס' במנחות (סו. סד"ה זכר) מביאים מה שכתב הבה"ג, 'בעל הלכות גדולות', שצריך להקפיד לספור בכל יום ויום, ואם יום אחד לא ספר את העומר, שוב אינו סופר, משום דבעינן תמימות, שנאמר בפסוק "שבע שבתות תמימות תהיינה". וכתבו על זה התוס': ותימה גדולה הוא, ולא יתכן. כלומר לדעת התוס' כל יום היא מצוה בפני עצמה, ואם לא ספר יום אחד ממשיך לספור בברכה. וכן דעת רוב הראשונים. ומכל מקום מרן השלחן ערוך (סי' תפט סעיף ח) חשש לדברי בה"ג, ופסק שאם לא ספר יום אחד ימשיך לספור בשאר הימים בלא ברכה.

ספר ביום

ב. מי שלא ספר בלילה, הביאו התוס' (שם) בשם בה"ג שיש לו פתרון לספור ביום. וראיה מדין קצירת העומר שאמרו במשנה במנחות (עא.): מצותו לקצור בלילה, נקצר ביום כשר. והוא הדין לספירת העומר, שאם ספר ביום יצא ידי חובתו. וכתב רבינו ישעיהו מטראני הראשון (בספר המכריע סי' כט) שלדעת בה"ג יכול לברך על הספירה ביום. וכן כתב רבי יצחק אבן גיאת (בספר מאה שערים עמ' קט) וכן דעת הריטב"א (מגילה כא.). אבל יש מהראשונים שפירשו בדעת בה"ג שסופר ביום בלי ברכה. ובכלל, רבינו תם חולק בזה על בה"ג, והביא ראיה מסתם משנה במגילה (כ:): כל היום כשר לקריאת המגילה ולקריאת ההלל, ולתקיעת שופר, ולנטילת לולב, וכו'. כל הלילה כשר לקצירת העומר, וכו'. זה הכלל, דבר שמצותו ביום כשר כל היום, דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה. וכשם שלולב זמנו ביום דוקא ולא בלילה, כך קצירת העומר בלילה דוקא ולא ביום. ואם כן יש לנו סתם משנה נגד סתם משנה. ולכן כתבו מהר"ם מרוטנבורג והרא"ש (סוף פסחים סי' מא) ועוד, שיספור ביום בלא ברכה. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סי' תפט סעיף ז).

ודבר ה' מירושלים

ג. לכן נהגו בירושלים - בכל יום בבוקר לאחר תפלת שחרית - לספור בלא ברכה, כך מי שלא ספר בלילה, יספור בבוקר ולא יפסיד את הברכה מכאן ולהבא. טוב לאמץ את מנהג ירושלים בכל הארץ, מנהגי ירושלים מיוסדים על פי גדולי תורה והם מנהגים טובים, "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"[1].

סומך על ספק ספיקא

ד. מי שלא ספר בלילה אלא ביום, כתב בשו"ת תרומת הדשן (סי' לז) שסופר מכאן ולהבא בברכה. והוסיף עוד קולא, לגבי מי שמסופק אם ספר אתמול, כגון שהיה באיזו חתונה, והתעסק בדבר מה ואינו זוכר אם ספר לבסוף, ולמחרת במשך היום בודאי לא ספר, יכול להמשיך לספור מכאן ולהבא בברכה, ואף על פי שמידי ספק לא יצאנו, יש לנו ספק ספיקא, שמא כדעת התוס' ורוב הפוסקים שכל יום מצוה בפני עצמה וגם כשהפסיד יום אחד יכול להמשיך לספור בברכה, ואפילו אם תאמר כבה"ג שהכל מצוה אחת, אולי ספר אתמול. וכן בספירת יום יש לנו ספק ספיקא, ולכן יכול להמשיך ולברך.

ספק ספיקא בברכות

ה. בדרך כלל לא עושים ספק ספיקא בברכות, מחומר ברכה לבטלה. למשל, לגבי שיעור אכילה לברכה אחרונה, לדעת הרי"ף והרמב"ם הכזית הוא שליש ביצה ואם אכל 18 גרם מברך ברכה אחרונה, אבל אנחנו נוקטים כדעת התוס' בחולין (קג:) שהכזית הוא חצי ביצה, וצריך לאכול 27 גרם כדי לברך ברכה אחרונה. אם אכל 18 גרם ענבים שלמים, נוסף לנו ספק נוסף, שמא כמאן דאמר שאם אכל בריה שלימה מברך ברכה אחרונה אף כשאין שיעור כזית, ואף על פי כן כותב החיי אדם (כלל ה) שלא עושים ספק ספיקא בברכות, ואין לברך ברכה אחרונה. עושים ספק ספיקא בעגונה, בשבת ובנדה, אבל בברכות לא עושים. כי לדעת הגאונים - רב פלטוי גאון ורב נטרונאי גאון ורב האי גאון - איסור ברכה לבטלה הוא דאורייתא. וכן דעת הרמב"ם (פ"א מהלכות ברכות הל' טו). ובשו"ת פאר הדור (סי' קה) כותב הרמב"ם בפירוש, שברכה שאינה צריכה איסורא דאורייתא הוא. ומרן השלחן ערוך (סי' רטו סעיף ד) העתיק לשון הרמב"ם שעובר על לא תשא. ואפילו למאן דאמר שזהו איסור דרבנן, אבל הוא חמור כיון שנסמך על לאו של "לא תשא", והעולם כולו הזדעזע כשאמר הקדוש ברוך הוא "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא", ומי שמברך ברכה לבטלה מראה כאילו מזלזל בכבודו של ה' יתברך. בפרט רבני הספרדים חוששים מאוד בספק ברכות, כיון שאיסור ברכה לבטלה לדעת הרמב"ם ומרן הוא איסור דאורייתא, וספק ברכות להקל. אבל רבני האשכנזים - כמו המשנה ברורה - מקילים יותר לברך על פי ספק ספיקא, כיון שהם סומכים על דברי התוס' בראש השנה (לג. ד"ה הא) שאיסור ברכה שאינה צריכה הוא מדרבנן.

דוגמאות מכל השלחן ערוך

ו. הלומד ב'משנה ברורה' בפרט בהלכות ברכות, לא יסתמך עליו לגמרי, אמנם ספר משנה ברורה הוא ספר לימודי חשוב מאוד, ספר נפלא, אבל לענין מעשה לא יסמוך עליו בלי לפתוח בספרי הספרדים. לפני כמה שנים הזמינו אותי לארגנטינה להשתתף בסיום מבצע מבחנים על ספר משנה ברורה. ושם רובם ספרדים 'חלאבּים', המבחנים בעברית, לא באידיש... הסכמתי לבוא בתנאי שאני מדבר אחרון, מי שמדבר באמצע צריך לקצר לתת גם לאחרים לדבר, אבל אני לא רוצה לקצר... הסכימו לתנאי. הגעתי לשם ודיברתי שעה שלימה, והוכחתי להם שפסקי המשנה ברורה לא מתאימים לספרדים, הבאתי להם דוגמאות סימן אחר סימן. דוגמא אחת, בדין מי שמסופק אם בירך ברכות התורה, פוסק המשנה ברורה (סי' מז סק"א) שיברך מספק, אבל לדעת מרן (סימן רט סעיף ג) שברכות התורה דרבנן, אין לו לברך מספק, והמשנה ברורה לא כתב שלדעת מרן זו ברכה לבטלה. הרב משנה ברורה היה בראדין, לא היו שם ספרדים, ולא ראה לנכון לכתוב את דעת מרן. דוגמא שניה, לגבי אמירת דברי תורה נגד ערוה, כגון שיש כנגדו אשה הלבושה בפריצות 'בלי ידים', כלומר בלי שרוולים, לדעת מרן (סי' עה סעיף ו) עוצם את העינים וקורא. אבל הבית חדש חולק על מרן ואוסר, והמשנה ברורה (ס"ק כט) פוסק כדעת הב"ח. דוגמא שלישית, בדין כלי שני בשבת, המשנה ברורה (סי' שיח ס"ק מח) מחמיר כדעת החיי אדם שאם הכלי שני חם בחום שהיד נכוית בו הוא מבשל. והוא לא מציין שלדעת מרן מותר. כך מבואר בדברי מרן הבית יוסף יורה דעה (סי' קה), שאפילו אם הכלי שני מעלה רתיחות לא מבשל בשום אופן. ורק קלי הבישול כמו ביצה ועלי תה יש לחוש להם לבישול, אבל אנחנו כמעט לא מכירים עוד דברים שיש להחשיבם לקלי הבישול. דוגמא רביעית, בדין בישול אחרי אפיה וקליה, לדעת מרן (סי' שיח סעיף ה) מותר. והמשנה ברורה (שם) אסר. וכן על זה הדרך דוגמאות רבות. ולכן הספרדים צריכים ללמוד דברי הפוסקים הספרדים, אם יש לו זמן יפתח ספר פתח הדביר, ונהר שלום, וספרי החיד"א, וכף החיים. אבל זה לוקח הרבה זמן, לכן לפחות יראה ספרים של רבני דורנו שפוסקים נכון, כמו ספריו של מרן 'חזון עובדיה', או ספרי ילקוט יוסף.

לא באנו לפגוע

כדי שלא יחשבו שם שבאנו לפגוע במשנה ברורה חס ושלום, סיפרתי להם שבשנת תשל"ג - לפני ארבעים ושתים שנים - פתחנו את כולל חזון עובדיה, ולפני כ-22 שנה פתחנו את ישיבת חזון עובדיה, ובזמנו היה בישיבה סדר הלכה במשך שעה שלימה, והתייעצתי עם מרן זצ"ל מה ילמדו באותה שעה, כי הבחורים לא יספיקו ללמוד גם בית יוסף, ועלולים ללמוד את הבית יוסף בשטחיות, כשיגדלו ויהיו ב'קיבוץ' ילמדו בית יוסף, אבל הבחורים הצעירים הורה לנו מרן שילמדו משנה ברורה! אבל ילמדו סימן אחרי סימן עם כף החיים, כדי שידעו את ההלכה למעשה לספרדים. כשם שלא צריך לשבח את השמש שהיא מאירה, כך אין צורך לשבח את המשנה ברורה, אבל צריך לדעת שכל אחד הולך בדרך רבותיו, הם הולכים אחר רבותיהם, ואנחנו בדרכם של רבותינו, עד שיבוא מלך המשיח, ויעשו כולם אגודה אחת.

בדאורייתא סומכים על ספק ספיקא בברכות

ז. כאמור, בדרך כלל הספרדים לא סומכים על ספק ספיקא בהלכות ברכות, מכל מקום בספירת העומר - שיש אומרים שהיא מצוה דאורייתא גם בזמן הזה - אנחנו סומכים על ספק ספיקא לספור בברכה. אמנם אנחנו פוסקים שספירת העומר היא דרבנן, וכמו שהוכחנו בשבוע שעבר, מכל מקום מכיון שדעת הרמב"ם והראבי"ה שהיא מצוה דאורייתא, אפשר לסמוך על ספק ספיקא ולברך על ספירת העומר כדי להרוויח מצוה דאורייתא [למאן דאמר] בברכה.

חרם של רבני מצרים

ח. הפרי חדש חלק על מרן השלחן ערוך בכמה הלכות, ואפילו על ראשונים היה חולק. ורבני מצרים כעסו על כך, אז היו הרבה רבנים במצרים, כשמרן זצ"ל היה רב במצרים - לפני כששים ושמנה שנה - היו חמשים אלף יהודים במצרים, ולפני מאתים ושלש מאות שנה היו הרבה יותר יהודים במצרים, והיו שם רבנים גדולי תורה, ולא מצא חן בעיניהם שהפרי חדש חולק על הראשונים ועל מרן, עולם התורה מסודר, יודעים מה ההלכה, קיבלו הוראות מרן בכל דבר ודבר, ועכשיו בא לבלבל את העולם, וגם חלק בתקיפות על מרן, ולכן עשו חרם במצרים על ספריו של הפרי חדש. ולמרות שהיה רבה של ירושלים והיה גברא רבה, לא נשאו לו פנים. ורק לאחר שנים רבות מהחרם שאלו את הגינת ורדים (חיו"ד כלל ג סימן ג) אם אפשר להתיר את החרם, וכתב להם לעשות לו התרה. היום לומדים בספר שלו ויש בו חידושים רבים, ובפרט בהלכות פסח, היום כולם יודעים שקבלנו הוראות מרן, ואין חשש לתקלה.

דעת הפרי חדש

ט. הפרי חדש (סי' תפט) חלק על מרן גם בדין ספירת העומר, לגבי מי שספר ביום, וסובר שימשיך לספור מכאן ולהבא בלי ברכה. ואף על פי שיש לנו ספק ספיקא, שמא ספירת יום מועילה, ושמא כדעת התוס' שכל יום היא מצוה בפני עצמה, שני הספיקות הם ב'פלוגתא דרבוותא', במחלוקת הפוסקים, ובזה לא מועיל ספק ספיקא לדעת הפרי חדש, ורק כשמסופק אם ספר אתמול - שהוא ספק במציאות - מועיל ספק ספיקא להמשיך לספור בברכה.

ספק דאורייתא לחומרא

י. חידוש זה - שלא מועיל ספק ספיקא בפלוגתא דרבוותא - תלוי במחלוקת אם ספק דאורייתא לחומרא מהתורה לחומרא, או מדרבנן לחומרא. כי בקידושין (ה:) מבואר בדין קידושי אשה, שהבעל צריך לקדש בטבעת שלו שקנה מכספו, או שקיבל במתנה, אבל לא טבעת שאולה, וגם הבעל הוא זה שצריך לומר "הרי את מקודשת לי". מה הדין 'נתן הוא ואמרה היא', היא אמרה לו: "אני מקודשת לך בטבעת זו"? אם היו עסוקים באותו ענין אפילו אם לא אמר כלום היא מקודשת, כיון שהוא דיבר עמה בענין הקידושין, אבל כשלא עסוקים באותו ענין הגמרא מסכמת: ספיקא הוא, וחיישינן מדרבנן. הרי"ף העתיק את לשון הגמ' כנ"ל. וכן העתיק הרא"ש (פ"ק דקידושין סי' א) גם כן לשון זה: "חיישינן מדרבנן". אבל הרמב"ם (פ"ג מהלכות אישות ה"ב) כתב "מקודשת מספק", ולא כתב מדרבנן. וכתב הר"ן שהרמב"ם עשה טוב שלא כתב מדרבנן, שהרי זה ספק דאורייתא. ולכאורה זה פלא, שהרי מפורש בדברי הרמב"ם (פ"ט מהלכות טומאת מת הי"ב) שכל ספק בדאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן. ומקורו מהגמ' קידושין (עג.) על הפסוק "לא יבוא ממזר בקהל ה'", ממזר ודאי לא יבוא, אבל ספק ממזר יבוא. ורק 'מעלה עשו ביוחסין' ומדרבנן אסרו אפילו ספק ממזר. לעומת זאת הרשב"א סובר שספק דאורייתא לחומרא מהתורה לחומרא, וראיה מאשם תלוי, שאם אכל ספק חֵלֵב צריך להביא אשם תלוי על הספק, אם כן התורה אסרה עלינו את הספיקות. אבל הרמב"ם שסובר מדרבנן לחומרא, היה לו לכתוב ג"כ מקודשת "מדרבנן". ותירצו האחרונים שהר"ן סובר שספק דאורייתא בפלוגתא דרבוותא אף להרמב"ם הוא אסור מהתורה. וכן דעת הפרי חדש, ולכן סובר שלא מועיל ספק ספיקא בזה.

אם היו מאה בנים כמוך

יא. נרחיב את הענין, לפני 45 שנה, בשנת תש"ל, למדתי בישיבתו של רבי יששכר מאיר זצ"ל, והוא יום אחד הקשה לי: איך אביך ב'יביע אומר' מתיר על פי ספק ספיקא, והלא הש"ך ביו"ד (בסוף סי' קי בכללי הס"ס כלל לו) כותב שכללי הספק ספיקא רבים הם, ואין לעשות ספק ספיקא מדעתנו אלא מה שמפורש בש"ס. אני הייתי בחור צעיר בן 18 ולא ידעתי מה לענות לו, אמרתי לו: כשאני אגיע לשבת הביתה ומרן לא יחזיר אותי[2] אני אשאל אותו. כשהייתי בשבת אצל מרן, הראיתי לו את הש"ך והקשיתי לו. מרן אמר לי מיד: אני יודע את הש"ך הזה! טוב, אבל אני צריך להחזיר תשובה לראש הישיבה... פתח לי ספר כרתי ופלתי (שם), ובית יצחק שמלקיס (שער הספקות ס"ס כא), חוות דעת מליסא, והפני יהושע פסחים (י:) ועוד, כולם כתבו אותו כיוון, הש"ך החמיר בזה משום שסובר שספק דאורייתא לחומרא מהתורה לחומרא, כדעת רש"י והתוס', ולכן בספק אחד עדיין יש איסור דאורייתא, והספק ספיקא מועיל מדין רוב, ולכן החמיר כל כך כי צריך שיהיה ספק ספיקא טוב ואלים שיחשב כרוב להיתר. אבל לדידן שספק דאורייתא לחומרא מדרבנן לחומרא, כדעת הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, והראב"ד, והשאילתות דרב אחאי גאון, ורבי דוד בונפיד, והמאירי, ורבינו מאיר המעילי, בספק אחד ירד האיסור לדרבנן, והספק השני הוא מתיר מדין ספק דרבנן ואין צריך להחמיר כל כך, וניתן לעשות ספק ספיקא מדעתנו. ולכן הש"ך (בכללי הס"ס אות יג) החמיר בכללי הספק ספיקא שיהיה 'מתהפך', אבל אנחנו לא מצריכים שיהיה מתהפך. כשהגעתי לישיבה הראיתי לרב יששכר מאיר את דברי הפוסקים, והוא 'השתגע', נהנה מהחילוק הזה, ואחר כך הוא בעצמו השתמש ב'שיעור כללי' שלו בחילוק הזה, אמר לי הרב יששכר מאיר: חבל, אנשים לא יודעים את כל זה, וסתם מתנגדים למרן, אם היו למרן מאה בנים כמוך לא היו לו מתנגדים... הוא באמת אהב את מרן זצ"ל, גם כשהיתה פוליטיקה שגרמה למתנגדים רבים, הוא היה עם מרן.

ספק ספיקא גם בפלוגתא דרבוותא

יב. הפרי חדש סובר כדעת הר"ן שבפלוגתא דרבוותא ספק דאורייתא לחומרא מדאורייתא, ולכן לדעתו לא מועיל ספק ספיקא. גם מהר"י בן לב (ח"ג סי' מא ונ"ד) הלך בשיטה זו שאין לעשות ספק ספיקא במחלוקת הפוסקים, שהוא כמו ספק ספיקא משם אחד, אבל מהריב"ל עצמו במקום אחר (בסי' כא) כתב שמועיל ספק ספיקא כזה. וכן דעת אחרונים רבים, וכך אנחנו תופסים להלכה, שבכל אופן בספירת העומר מועיל ספק ספיקא להמשיך לספור בברכה, וכדעת מרן השלחן ערוך.

הברסלבים התחילו לרקוד

יג. הזכרנו את הדין של ספק ממזר. לצערנו כל אותם שלא שומרים מצוות הם שעושים לנו את הבעיות הללו של ספק ממזר, ואחר כך יש פסולי חיתון. אנחנו משתדלים למצוא איזה פתח ולהקל, כיון שספק ממזר אינו אסור מהתורה אלא מדרבנן, וכשיש עוד ספק הרי זה בגדר ספק דרבנן לקולא. כשנכנסתי לרבנות הראשית כבר בשבוע הראשון הגיע לידי תיק אחד בענין פסולי חיתון, היתה אשה אחת שבעלה נהרג בתאונה, והשאיר בן ובת, האח של בעלה עזר לה כלכלית, היא אלמנה 'ומבשרך אל תתעלם', אבל 'עזר' לה יותר מדי ועבר לגור אתה... ונולד לה בן ממנו, הוא 'עבד עליה', אמר לה שיש כאן מצות יבום, אבל יש לה בן ובת ואין כאן שום יבום, היא היתה אשה תמימה וחיה אתו ונולד בן ממזר, וכשנולד הבן הלכו לשאול את בית הדין מה דינו, אמרו להם: "כשיגדל נדון עליו"... וכשגדל ראה שהוא אסור לבוא בקהל, הלך וחי עם איזו אשה ונולדו כמה בנים, וכולם חזרו בתשובה נעשו חסידי ברסלב עם פאות וזקן, והגיעו לבית הדין הגדול שנראה מה לעשות אתם. מתחילה חשבתי שאין מה להתיר כאן, אבל ישבתי בלילה ללמוד את הנושא, ופתחתי יביע אומר בפסקים דומים, אי אפשר לדיינים לזוז בלי יביע אומר, זה העינים שלנו, ומצאתי פתח להתיר על פי ספק ספיקא, וכתבתי פסק להתיר אותם. בבוקר הלכתי למרן זצ"ל ובקשתי ממנו שיעבור על התשובה ויסכים עמי, מרן היה אז חולה וחלש, אמר: קשה לי. הפצרתי בו: לכל הרבנים שהיו לפני עזרת להם, כמה מרן עזר לרב בקשי דורון, כמה עזר לרב עמאר בהיתרי ממזרים ועגונות, ובעניני הגיור, תעזור גם לי. מרן הסכים, ואמר שיעבור לאט לאט, יום אחד בשבוע האחרון לחייו של מרן, הוא קרא לי, ואמר: עברתי על הכל ואני מסכים לכל מה שכתבת, אל תפחד, אתה יכול להקל. בקשתי ממרן: תחתום לי שאתה מצטרף. מרן לקח את העט, אבל מרוב הכאבים והיסורין שהיו לו לא הצליח לחתום, אחר כך הלך לבית החולים ובעוונותינו הרבים לא חזר משם. ביום השבעה - מיד אחרי העליה לציונו של מרן - הלכתי לבית הדין לקחת את הפסק ולמסור לבנים את ההיתר. ועברתי על הכל יחד עם חברי הדיינים, זה נושא חמור מאוד, אם אתה אוסר שלא כדין, תחשוב, אילו זה היה משפחה שלך היית אוסר?! ואם אתה מתיר שלא כדין, אוי ואבוי, אוי לי מיצרי אי לי מיוצרי. התקשרתי לאותה משפחה של חסידי ברסלב, וסיפרתי להם שהתרנו אותם בבית הדין הגדול, ושמרן זצ"ל הסכים להתיר אותם, היתה שם שמחה גדולה מאוד, התחילו לעשות שם ריקודים 'אוּמן אוּמן'...

תיק אחר תיק

יד. וכן בענין העגונות, עלינו להשתדל להקל כמה שאפשר במסגרת ההלכה. לאחר מלחמת יום הכפורים מרן התיר 950 עגונות, הוא הקים בית דין מיוחד יחד עם הרב פירון והרב נבון עליהם השלום, הרב האשכנזי הראשי - הרב גורן - נפגע, למה לא מגיעים אליו התיקים, והלא הוא היה הרב של צה"ל, וכל התיקים של עגונות צה"ל הגיעו למרן בלבד? מרן מעולם לא היה בצה"ל, התורה זה הצבא שלו. הרב גורן הלך לשר הבטחון דאז משה דיין להתלונן על כך, בדרך כלל האשכנזים הם הראשונים, לא משנה מי הרב הספרדי, וכאן הרב קיבל את כל התיקים. אמר לו דיין: אם אתה תתיר אותם לא כל החוגים יקבלו את הפסק שלך, אבל כשמרן יתיר אותם כולם יקבלו את הפסק. ומרן זצ"ל עבר על כל העגונות תיק אחר תיק והתיר את כולם.

אצל מרן אף אחד לא חזר

טו. מספרים על אחד מהגדולים [רבי יהושע העשיל מקראקא] שהתיר פעם איזו עגונה, על סמך עדות שראו איך שירו בבעל והוא מת, והנה לאחר איזה זמן בא הרוג ברגליו, התברר שלאחר שירו בו הוא רק נפצע, אך פחד שיעשו בו 'וידוא הריגה' ולכן עשה עצמו כמת, באותה שעה שראה איזו תקלה עלולה לבוא מפסק זה להתיר אשת איש בטעות, קיבל על עצמו שמכאן ולהבא לא יתיר עגונה לעולם. מרן התיר 950 עגונות במלחמת יום הכפורים, ועוד כמה וכמה עגונות, ומעולם אף אחד לא חזר...

תרי רובי

טז. אחד המקרים היה שטסו שני מטוסי קרב מעל תעלת סואץ, וירו נגדם 2 טילי נ"מ, ואחד מהם פגע באחד המטוסים, הטייס שלא נפגע העיד שראה איך שהמטוס השני נפגע ועלה באש והתרסק ושבריו נפלו לים, והעיד שלא ראה מצנח, ואם כן הטייס הנפגע נפל לים, ואלו מים שאין להם סוֹף כי התעלה מחוברת לים סוּף ולים התיכון וכו', ובדרך כלל אנחנו חוששים במים שאין להם סוף למיעוט הניצולים, שמא זה שטבע שם יצא ממקום אחר, אף על פי כן מרן זצ"ל התיר את אשת הטייס הנעדר, כי יש לנו ספק ספיקא, שמא נשרף מהטיל, ושמא טבע במים, בדברי הפוסקים זה נקרא 'תרי רובי', כי רוב המתרסקים במטוס נהרגים, ורוב הנטבעים נהרגים. [ע' שו"ת יביע אומר ח"ו חאה"ע סי' ד]. תלמידי חכמים צריכים ללמוד היטב את כללי הספק ספיקא ביורה דעה סי' קי, ולדעת היכן להקל והיכן להחמיר.

לדון בכחא דהיתרא

יז. פעם אחת באו אלי מראשי השלטון מהממשלה הקודמת ואמרו לי: אנחנו צריכים למנות דיינים עם כיפות סרוגות, שיש להם כחא דהיתרא, התחילו לתת לי מוסר... אמרתי להם: זה לא תלוי בכיפה! אלא האם הדיין הזה הולך "בקו של מרן זצ"ל". מרן אהב את הדיינים שמשתמשים בכחא דהיתרא, והיה מדבר אתם על כחא דהיתרא, מרן זכה למנות כמה וכמה פעמים דיינים טובים, והיה קורא להם לבוא לביתו, והיה מדבר עמהם על כך שיפסקו על פי כחא דהיתרא. אבל אמרתי להם: תדעו! לא כל דבר אנחנו יכולים להתיר, אי אפשר לומר על כל האיסורים "מותרים לכם מותרים לכם", תביא לי 'חזיר' ותאמר לי: תהיה 'בית הלל', תתיר לי, חס ושלום! רבי יצחק אלחנן היה גאון אשכנזי והיה לו כחא דהיתרא מדהים, אפילו מרן זצ"ל היה מתפעל ממנו, והיה אומר: אני לא חשבתי שאפשר להתיר עד כדי כך, והפסקים שלו היו מקובלים גם על האשכנזים, כי הכל היה במסגרת ההלכה. היום הקימו ארגונים שונים של 'כחא דהיתרא', כאשר המגמה שלהם לעקוף את השלחן ערוך ולהתיר איסורים, ועושים עצמם כאילו הם למדו ממרן זצ"ל את השיטה הזו והולכים בעקבותיו, אבל צריכים להשאר צמודים לפוסקים ולהתיר הכל במסגרת ההלכה.