כתר המידות הטובות: 10 עצות מעשיות לקניית מידת הענווה

הרמח"ל בספרו המופלא "מסילת ישרים" מקדיש מספר פרקים למידת הענווה. לפניכם 10 ציטוטים מתוך דבריו:

1. על פי הרמח"ל, הביטויים המעשים של הענווה ניכרים בהנהגותיו של האדם כמו דיבור מתון ושקט ומלא כבוד לאחרים, וישיבה בין הציבור הרחב ולא בראש. ספיגת עלבונות וסבילתם, שכן מי שמגיב בתוקפנות על עלבונות מראה שהוא מחשיב את עצמו. שנאת תפקידי שררה ובריחה מקבלת כבוד, ובחלוקת כבוד לכל אדם, שכן הענו מעריך את הכול ולא רק את עצמו.

2. הרמח"ל מבאר כי אדם הרוצה לקנות בנפשו את מידת הענווה, צריך ראשית כל לחזק את מידת הענווה במחשבתו, ולאחר מכן לחזק את עצמו בפעולות מעשיות. כה דבריו: "בתחילה צריך שיהיה האדם עניו במחשבתו, ואחר כך יתנהג בדרכי הענווים, כי אם לא יהיה עניו בדעתו וירצה להיות עניו במעשה, לא יהיה אלא מן הענווים המדומים והרעים שזכרנו למעלה, שהם מכלל הצבועים אשר אין בעולם רע מהם".

3. הרמח"ל מסביר מה יחשוב האדם כדי שיקנה בנפשו את מידת הענווה: "מפני מה שחסר ממנו - פשוט הוא, כי אי אפשר לאדם, באיזה מדריגה שיהיה מן השלמות, שלא יהיו בו חסרונות רבים, או מצד טבעו, או מצד משפחתו וקרוביו, או מצד מקרים שקרו לו, או מצד מעשיו, ש"אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז'), הן כל אלה מומים באדם שאין מניחים לו מקום התנשאות כלל, אפילו יהיה בעל מעלות רבות, כי כבר ענייני החסרונות האלה יספיקו להחשיכם".

הרמח"ל מפרט ואומר: "הנה החכמה היא המביאה יותר את האדם לידי התנשאות וגאווה, לפי שכבר היא מעלה שבאדם עצמו בחלק הנכבד שלו, דהיינו השכל, והנה אין לך חכם שלא יטעה ושלא יצטרך ללימוד מדברי חבריו ופעמים רבות אפילו מדברי תלמידיו, אם כן אפוא איך יתנשא בחכמתו?

ממשיך הרמח"ל וכותב: "ואמנם מי שהוא בעל שכל ישר, אפילו אם זכה להיות חכם גדול ומופלג, באמת כשיסתכל ויתבונן יראה שאין מקום לגאווה והתנשאות, כי הנה מי שהוא בעל שכל שיודע יותר מהאחרים, אינו עושה אלא מה שבחוק טבעו לעשות, כעוף שמגביה לעוף לפי שטבעו בכך, והשור מושך בכוחו לפי שחוקו הוא, כן מי שהוא חכם הוא לפי שטבעו מביאו לזה, ואילו אותו שעכשיו אינו חכם כמוהו היה לו שכל טבעי כמוהו - היה מתחכם גם הוא כמוהו, אם כן אין כאן להתנשא ולהתגאות, אלא אם יש בו חכמה רבה הנה הוא מחויב ללמדה למי שצריך אליה".

ממשיך הרמח"ל וכותב: "כל זה ממה שאין הלב הישר מניח עצמו להתפתות משום מעלה אשר יבואהו, ביודעו באמת שכבר לא מפני זה יוצא מידי שפלותו, מצד החסרונות האחרים שאי אפשר שלא יהיו בו. ועוד, שאפילו באותם המצוות עצמם שהשיג לא הגיע וודאי לתכלית האחרון.

ועוד, אפילו לא יהיה בו חסרון אחר אלא היותו בשר ודם ילוד אשה, די לו זה והותר לפחיתות וגריעות, עד שלא יאות לו להתנשא כלל".

4. מסכם הרמח"ל ואומר: "הא למה זה דומה, למשרתי הבית, שכל אחד ממונה על דבר מה וראוי לו לעמוד במשמרתו לפי פקודתו, להשלים מלאכת הבית וצרכיה, ואין בכאן מקום לגאווה לפי האמת".

5. הרמח"ל ממשיך ומציין את 4 החלקים המעשיים המתבטאים מענוותנותו של האדם: "הנה דברנו עד הנה מענוות המחשבה. נדבר עתה מענוות המעשה. והיא תתחלק לארבעה חלקים: בהתנהג עצמו בשפלות, בסבול העלבונות, בשנוא הרבנות וברוח מן הכבוד, ובחלוק כבוד לכל".

6. "האחד הוא בהתנהג בשפלות, וזה ראוי שיהיה בדיבורו, בהליכתו, בשבתו ובכל תנועותיו. בדבורו - אמרו ז"ל: "לעולם יהי דבורו של אדם בנחת עם הבריות". בהליכתו - לא ילך בקומה זקופה ולא בכבדות גדול עקב בצד גודל, אלא כדרך כל הולך לעסקיו. בשבתו - שיהא מקומו בין השפלים ולא בין הרמים", כותב הרמח"ל.

7. החלק השני הוא סבילת העלבונות. והנה בפירוש אמרו (ראש השנה כ"ב): "למי נושא עוון? למי שעובר על פשע". ואמרו עוד: "הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".

8. החלק השלישי: שנאת הרבנות ובריחת הכבוד. הרמח"ל מביא כהוכחת לכך את דברי המשנה (אבות פ"א): "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות".

ממשיך הרמח"ל וכותב: "והכבוד אינו אלא הבל הבלים, המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו ומשכחו כל חובתו, ומי שמכירו וודאי שימאס בו וישנאהו, והתהילות אשר יהללוהו בני האדם יהיו עליו לטורח".

9. החלק הרביעי אותו מציין הרמח"ל הוא חילוק הכבוד לכל אדם. וכן שנינו (אבות פרק ד'):"איזהו מכובד המכבד את הבריות".

10. הרמח"ל מציין את גודל חשיבותה של מידת הענווה: ואמרו ז"ל (סוטה ה'): "כמה גדולים נמוכי הרוח. שבזמן שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה - שכר עולה בידו. מנחה, שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה עליו, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקורבנות כולם, שנאמר (תהילים נ"א): "זבחי אלוהים רוח נשברה", הרי זה שבח של נמוכי הרוח, שהם ענווים בלבם ומחשבתם".

יש לזכור כי הקב"ה שוכן עם הענוותנים ושבורי הלב: "כי כה אמר רם ונשא שוכן-עד וקדוש שמו: מרום וקדוש אשכון, ואת דכא ושפל רוח, להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים". (ישעיה, נ"ז, ט"ו) בספר משלי מובא שהענווה מביאה למידות רבות ואף לעושר וכבוד: "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה' עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים".

הענווה - יכולה להביא את האדם לידי שמחה, אמונה ושלוות הנפש. כיצד זוכים למידה זו? הרב יגאל בהרצאה נפלאה: