נחשף יומנה של הילדה שנרצחה עם משפחתה: "שוב יש טרנספורטים לפולין"

בבית לוחמי הגטאות התקבל יומנה של ילדה שנרצחה בשואה עם משפחתה.

סילביה גוטמנובה הצ'כית היתה רק בת 9 כאשר סופח חבל הסודטים בצ'כיה לגרמניה, ובת 10 כאשר צ'כיה נכבשה כולה על ידי הנאצים. את היומן כתבה סילביה בשנים 1941-1942, ורובו מתייחס לחוויותיה האישיות בחברה ובבית הספר. רק בין השורות הזכירה סילביה את מוראות המלחמה.

השורות הראשונות ביומן נכתבו ב-11 בספטמבר 1941. "שלשום היה יום נפלא", כתבה סילביה. "ראשית חזרתי הביתה מבית חולים, שם שכבתי שישה שבועות בנפילה. שנית קיבלתי את היומן הזה, שלישית קיבלתי מאבי 100 קרונות עבור אופניים. אני גם חוסכת בחזירון ולחוד במעטפה, עד ששם יהיו אלף קרונות שלמים עבור אופניים. יש לי כבר 700 קרונות ואני מקווה שאת האופניים נקנה בהקדם".

היא המשיכה וכתבה: "לפני הנפילה רכבתי באופניים של בן-דודי יראי ועכשיו איני יכולה כיוון שאני בקושי הולכת ואחר-כך עוד 14 יום אסור לי להיפגש עם ילדים. זה נורא טיפשי. אסור לי ללכת לבית ספר... אסור לי לשבת במטבח, מפני ששם נמצאים יראי, פטר ואדיטה. אנחנו גרים בשכירות אצל הדוד אאולה שפחדתי ממנו נורא".

באחד הימים כתבה סילביה: "היום יורד גשם, לכן איני יכולה לצאת החוצה. היה זה באמת רעיון גאוני של הסבתא לקנות לי יומן ובמיוחד עם מפתח. אחותי כותבת יומן, אבל לתוך מחברת והיא נועלת אותו בכספת. בזמנו פטר הכניס לה לשם מפתח מפטיפון. אם הוא כל-כך סקרני אצטרך להישמר היטב".

סילביה מזכירה, כבדרך אגב, על סימון היהודים בטלאי צהוב. "בימים אלה אנחנו אמורים לקבל סימון על כך שאנו יהודים. אני סקרנית מכך", כתבה ב-16 בספטמבר 1941. שבוע אחר כך היא מציינת כי "יש לנו כבר מזמן סימונים, וזה לא כל כך נורא".

ענני המלחמה מתקדרים, והמצב מחמיר. בקטע נוסף שכתבה סילביה היא מזכירה שוב את סמלי הטלאי הצהוב. "מאז שכתבתי בפעם אחרונה ביומן, השתנה הרבה. אנו נושאים סמלים שאנחנו יהודים, כאלה כוכבים צהובים. המון אנשים נוסעים עכשיו לפולין, וגם אלינו זה יגיע", נכתב.

סילביה מתארת מחזה קורע לב שהיתה עדה לו: "אתמול כשהלכתי הביתה, ברחוב מלנז'ה, נשים זקנות מוכרות לימונים שבדרך-כלל אינם למכירה בכלל. ראיתי יהודי עם זקן, איך עצר כמה צעדים לפני אחת הנשים הזקנות עם לימונים. הוא עמד שם כמה רגעים והסתכל עליה. אחרי-כן פתאום זז והתקרב אליה, אבל מיד חזר בדעתו, הביט בשעונו והלך עם הבעה עצובה בפניו, כך שבמקום פרצתי בבכי. חשבתי על כך שיש לו אולי ילד חולה בבית, שלא יכול להיות בלי לימון, ועכשיו הוא לא יכול לקנות את הלימונים".

רוחות המלחמה כבר סוערות ברחובות צ'כיה. דצמבר 1941 וסילביה כבר מתארת את המראות הקשים של העברת היהודים למחנות. "כבר לא כתבתי הרבה זמן לתוך היומן. אני נורא עצלנית ושכחנית. בינתיים הרבה דברים השתנו. הטרנספורטים לפולין נמשכים, עכשיו זה לטרזין. לזוזה (אחותה של סילביה) נסע הבחור שלה, בדיה, והיא כבר לפני זה כל הזמן בכתה. מחר תיסע עדית מארר, אימא ואבא שלה וסבתא (ממנה קיבלתי את היומן) וסבא. ועדית מורגנשטרן. אני המומה לגמרי".

הפעם האחרונה שבה כתבה סילביה ביומן, הייתה באפריל 1942, שבוע לאחר יום הולדתה ה-13. "אין חדש. התחיל בית הספר. זה גועל נפש. מחר יש מבחן, מזה לא אכפת לי בכלל. אקבל ציון נמוך, נו, לא יקרה שום דבר. שוב יש טרנספורטים, דבר זה הוא נורא ללא תקווה", כתבה הנערה שסיימה את חייה שבועות ספורים לאחר מכן.

ב-7 במאי 1942, פחות מחודש לאחר מכן, נשלחו סילביה, הוריה סימון ושטפנקה, ואחותה זוזנה, לגטו טרזין. לאחר כחודש בגטו, נשלחו למחנה ההשמדה סוביבור, שם נרצחו. ה' יקום דמם.