הרב יצחק יוסף לפרשת תזריע מצורע: הלכות ספירת העומר

מנהגים שונים

א. יש קהילות - בעיקר אצל התימנים - שהצבור סופרים יחד עם השליח צבור, אבל רוב הקהילות נוהגים שהשליח צבור מברך וסופר ואחר כך הצבור סופרים, ואצל המרוקאים נוהגים שהשליח צבור אומר גם 'הרחמן' ורק אחר כך הצבור סופרים.

טענת רבינו זלמן

ב. רבינו זלמן בשלחן ערוך שלו (סי' תפט סעיף יב) מעיר על כך, שהרי נחלקו הפוסקים אם מצוות צריכות כוונה, ולמאן דאמר שמצוות אין צריכות כוונה הרי הוא יצא ידי חובה בשמיעת הספירה מהשליח צבור, גם אם לא כיון לצאת ידי חובה, ואיך חוזר ומברך לאחר שכבר יצא ידי חובה?

מצוות צריכות כוונה

בודאי שההלכה היא שמצוות צריכות כוונה, כי כך נפסק להלכה בשלחן ערוך (סימן ס סעיף ד): יש אומרים שאין מצוות צריכות כוונה, ויש אומרים שמצוות צריכות כוונה, וכן הלכה. וקיימא לן 'יש ויש' הלכה כ'יש' בתרא. וגם אנחנו עשינו כך בילקוט יוסף, כשכתבנו הלכה בלשון 'סתם ויש' הלכה כ'סתם', וכשכתבנו בלשון 'יש ויש' בדרך כלל הלכה כ'יש' בתרא. ובפרט בדין מצוות צריכות כוונה, שמרן השלחן ערוך כתב לבסוף "וכן הלכה", בזה מרן עשה 'מכה בפטיש', וברור שכך דעתו להלכה שמצוות צריכות כוונה. מכל מקום כוונת רבינו זלמן שיש לנו לחוש לפוסקים שמצוות אין צריכות כוונה, כי לדעתם אם יחזור ויברך על העומר הרי זה ברכה לבטלה.

במצוות דרבנן

ובפרט לדעת הרדב"ז (סי' לד) והמגן אברהם (סי' ס סק"ג), שדין מצוות צריכות כוונה הוא במצוות דאורייתא דוקא, אבל מצוות דרבנן אין צריכות כוונה, וספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, כמו שדברנו בשיעורים הקודמים, והבאנו כמה ראיות שלהלכה ספירת העומר דרבנן, וכמו שמפורש בבית יוסף (ס"ס תפט). ומרן השלחן ערוך (שם סעיף ב) כתב רק ש'המדקדקים' ממתינים לצאת הכוכבים, וכן 'ראוי לעשות'. ולכן אף על פי שאין להתחיל לאכול כשהגיע זמן הספירה, וחצי שעה קודם זמן הספירה כבר אסור לאכול, כשם שאסור להתחיל באכילה חצי שעה קודם זמן קריאת שמע ותפלת ערבית, בימים אלה בערך בשעה 19:32, מכל מקום אם התחיל לאכול אין צריך להפסיק, כיון שספירת העומר היא מדרבנן. וגם הרמ"א (סי' תפט סעיף ד) שכתב שצריך להפסיק ולספור את העומר, אין הכרח שסובר שספירת העומר דאורייתא, אלא מכיון שהוא הפסק קל לספור את העומר בלי טורח, אפילו לשם יחוד אין חובה לומר, זו רק חסידות, לכן כתב הרמ"א שיפסיק ויספור את העומר וימשיך לאכול. ואם כן לדעת הרדב"ז והמגן אברהם שמצוות דרבנן אין צריכות כוונה, התחזקה טענת רבינו זלמן, שאם שמע את הש"ץ סופר, איך יוכל אחר כך לחזור ולספור את העומר בברכה?

שלש ראיות

ג. אולם יש להשיב על טענה זו. ראשית, דעת מרן השלחן ערוך שגם במצוות דרבנן צריך כוונה, ויש כמה ראיות לזה. ראיה ראשונה מהלכות ברכות, כתב מרן השלחן ערוך (סי' ריג סעיף ג): שאין המשמיע מוציא ידי חובה את השומע ברכה אלא אם כן נתכוין לצאת בה ידי חובתו והמברך נתכוין גם כן להוציאו ידי חובתו. והרי כל הברכות הן דרבנן, אמנם בגמ' רפ"ו דברכות (לה.) אמרו שכל ברכות הנהנין למדנו מסברא שאסור לו לאדם שיהנה מהעולם הזה בלא ברכה, ויש פעמים שסברא היא דאורייתא, אבל זהו דוקא בסברא חזקה שאין לה שום פירכא, מה שאין כן בברכות יש לומר שאם אומר תודה לה' די בזה, ואינו חייב לברך, וכל הברכות הן דרבנן, ולכן בכל הברכות יש לנו כלל ספק ברכות להקל. וכן משמע בירושלמי ריש ברכות (דף ב ע"ב) שדוקא בברכת המזון אם מסופק אם בירך, מברך מספק, כיון שברכת המזון דאורייתא, אבל שאר הברכות דרבנן, וספק ברכות להקל. ואף על פי כן כותב מרן שאינו יוצא ידי חובה אם לא כיון לצאת, ועל כרחך שגם מצוות דרבנן צריכות כוונה.

ראיה שניה מהלכות ברכת הגומל, כותב מרן השלחן ערוך (סי' ריט סעיף ה), שאם אחד בירך הגומל וכיון להוציא את חבירו, והשומע התכוין לצאת, יצא. לדוגמא, מחר כל בחורי הישיבות חוזרים לישיבה, ומקיימים "הוי גולה למקום תורה" (אבות פרק ד משנה יד), נוסעים מכל הארץ, מטבריה, ומבאר שבע, נוסעים לישיבה ברכסים או בבני ברק, ונוסעים שיעור פרסה במשך 72 דקות, לא עוצרים בפקקים, אלא נסיעה ממש, צריכים לברך הגומל. עומד בחור אחד ומברך ומכוין להוציא את כולם ידי חובה. גם אם יש אחד שחייב לברך הגומל על מה שהיה חולה והבריא, לדעת מרן השלחן ערוך (סי' ריט סעיף ז) כל שעלה למיטה מחמת חולי וירד צריך לברך הגומל, לא כמו שכתב הבן איש חי (שנה ראשונה פרשת עקב אות ז) שאינו מברך אלא אם כן היה חולה שלשה ימים, והמנהג כדעת מרן שעל כל חולי מברך, אחד שחייב לברך על נסיעה יכול לפטור גם את החולה שהבריא, כיון שסוף סוף זה אותו מטבע ברכה. אבל צריך לכוין לצאת, ואם לא כיון לא יצא, למרות שברכת הגומל היא דרבנן, מצוות דרבנן צריכות כוונה.

ראיה שלישית מהלכות מגילה, כותב מרן השלחן ערוך (סי' תרצ סעיף יד), שצריך הקורא לכוין להוציא ידי חובה את השומעים, והשומעים צריכים לכוין לצאת ידי חובה. ומצות קריאת המגילה היא דרבנן, ואף על פי כן מצוות צריכות כוונה. ואין לחלק שכאן זה מדין שומע כעונה ולכל הדעות צריך כוונה, שהרי כתב מרן בבית יוסף (סי' ריט), שמה שכתב הטור שם שצריך לכוין להוציא ידי חובה, זה אתי כמאן דאמר מצוות צריכות כוונה.

עם כל הכבוד

ומכאן כתבנו לתמוה אחר המחילה על מה שכתב בספר אור לציון (ח"ב פרק מה אות ד), שלהלכה מצוות דרבנן אין צריכות כוונה וכדעת הרדב"ז והמגן אברהם. אבל עם כל הכבוד לאחרונים, יש לנו את מרן השלחן ערוך שקיבלנו הוראותיו שמצוות דרבנן צריכות כוונה. ולכן השומע ספירת העומר מהשליח צבור יכול לברך ולספור בעצמו, מאחר שלא כיון לצאת ידי חובה בשמיעתו.

למה לא לחוש

ד. רק יש קצת להעיר, מדוע לא נחוש לדעת הפוסקים שמצוות אין צריכות כוונה, הרי מצינו שמרן בעצמו חושש לדעה זו, בשלחן ערוך (סי' תפט סעיף ד) לגבי מי ששאל אותו חבירו בבין השמשות כמה היום לספירת העומר, מעיקר הדין יכול לספור בבין השמשות במקום צורך, כיון שספירת העומר בזמן הזה דרבנן וספק דרבנן להקל, יאמר לו "אתמול היה כך", כי אם יאמר לו "היום כך" לא[1] יוכל לחזור ולמנות בברכה. והלא - כאמור - מרן (בסי' ס'( פסק שמצוות צריכות כוונה, וזה לא התכוין לספור ומדוע לא יוכל לחזור ולספור בברכה?

תירוץ הפרי חדש

ה. הפרי חדש מדייק מזה שמרן השלחן ערוך סובר כהרדב"ז שמצוות דרבנן אין צריך כוונה, והוא חולק על מרן וסובר שמצוות צריכות כוונה גם בדרבנן, אבל זה דחוק מאוד, שהרי הוכחנו מכמה מקומות שדעת מרן גם כן שמצוות דרבנן צריכות כוונה.

תירוץ הט"ז

ו. הטורי זהב (סי' תפט ס"ק ז) מתרץ שמרן דיבר רק לכתחילה שלא יענה לו "היום כך", לחוש לדעה שמצוות אין צריכות כוונה, אבל אם ענה לו, יוכל לספור בברכה, כי ההלכה שמצוות צריכות כוונה. אבל גם תירוץ זה דחוק מאוד, שהרי מרן כתב "שאם יאמר לו היום כך, אינו יכול לחזור ולמנות בברכה", ומשמע שגם בדיעבד לא יוכל לספור בברכה.

תירוץ המגן אברהם

ז. יש תירוץ של המגן אברהם (סי' תפט ס"ק ח) והגר"א (סי' תפט סעיף ד), שמרן חשש לדעת האומרים שמצוות אין צריכות כוונה, מרן עצמו פוסק שמצוות צריכות כוונה בין בדאורייתא בין בדרבנן, וכמבואר בסי' ס' וסי' ריג, וסי' ריט, וסי' תרצ, אבל לענין ברכה מרן חושש למאן דאמר שלא צריכות כוונה, כי ספק ברכות להקל.

פת בסעודה שלישית

ח. יש דוגמא לזה בהלכות סעודות שבת, מרן השלחן ערוך (סי' רצא סעיף ה), פוסק שכל סעודות שבת צריך לקיים דוקא בפת, גם סעודה שלישית. כי לגבי ה'מן' נאמר בפסוק "אכלוהו היום כי שבת היום לה', היום לא תמצאוהו בשדה", וממה שנאמר שלש פעמים "היום" למדו בגמ' מסכת שבת (קיז:) דין שלש סעודות. ורק מי שאכל סעודה שניה מאוחר, וקשה לו לאכול סעודה שלישית בפת, יאכל מזונות, או בשר ודגים, או פירות, אבל מי שיכול צריך לאכול דוקא פת. ואילו בהלכות ברכת המזון כתב מרן (סי' קפח סעיף ו, ח) שאם לא אמר רצה והחליצנו בסעודה ראשונה ושניה צריך לחזור. אם עדיין לא התחיל ברכה רביעית הטוב והמטיב, או שאמר רק ברוך אתה ה' ולא אמר תיבת 'לעד', [או תיבת 'האל' למי שלא אומר 'לעד'] יאמר ברכת 'אשר נתן', ואם סיים ברכת המזון צריך לחזור על ברכת המזון, כיון שחייב לאכול פת. אבל בסעודה שלישית[2] אינו צריך לחזור, כיון שלא חייב לאכול פת.

חידוש של החזון עובדיה

וכן לגבי מי שעשה קידוש לאחר תפלת שחרית, ואכל כזית עוגה כדי לצאת ידי חובת קידוש במקום סעודה. היום הייתי בבוקר בקידוש שעשו לכבוד השמחה, והערתי לחכם שלידי, שישים לב שאנשים לא אוכלים כזית עוגה, רק איזה זית וכדומה, ונחשב כאילו אוכלים לפני הקידוש, וצריך ללמד אותם שיאכלו כזית עוגה או רביעית יין. כזית זה לא הרבה, די באכילת 26 גרם. פעם חשבו שהכזית הוא כ-30 גרם, כי הכזית הוא חצי ביצה, והביצה היא 18 דֵרְהֵם, וחשבו שכל דֵרְהֵם הוא 3.2 גרם, אבל בא חכם אחד הרב מרגולין, וחקר את הענין לפי הדֵרְהֵם במצרים [האשכנזים לא יודעים איך לבטא, ואומרים דַרְהָם או דְרָהָם, כי זה היה בארצות ערב...] וראה שהדרהם לא היה יותר מ-2.7 או 2.8 גרם, ולפי זה הכזית 25.5 גרם. ומי שאכל כזית עוגה, ולאחר מכן אוכל סעודת שבת את החמין, ולא אמר רצה והחליצנו, לא יחזור, כי אנחנו חוששים לדעת כמה פוסקים שסוברים שיוצא ידי חובת סעודה שניה גם במיני תרגימא, ולדעתם הסעודה של החמין היא כבר סעודה שלישית, ובסעודה שלישית לא חוזר על רצה והחליצנו. כך חידש מרן זצ"ל בחזון עובדיה שבת ח"ב.

הרי מרן השלחן ערוך פסק בסי' רצא שצריך לאכול פת גם בסעודה שלישית, ואם כן למה לא צריך לחזור, הרי הא בהא תליא, אם חייב לאכול לחם חייב לחזור לאמירת רצה, ואם לא חייב לאכול לחם לא חייב לחזור. אלא ודאי שמרן השלחן ערוך חושש לדעה השניה שבסעודה שלישית לא חייב לאכול פת. וגם בספירת העומר יש לומר שמרן השלחן ערוך חשש לדעת הסוברים שמצוות לא צריכות כוונה, ולכן אם יאמר לחבירו "היום כך", לא יוכל לחזור ולמנות בברכה.

בקוראן אין דבר כזה

ט. תראו כמה התורה שלנו יפה, יש קושיות וסתירות גדולות, ויש תירוצים יפים. להבדיל אלף אלפי הבדלות ב'קוראן' אין דבר כזה, אולי יש סתירות אבל אין ישובים... רק לנו יש את התורה הקדושה שהיא חמדה גנוזה ותענוג לפלפל בה. פעם סיפרתי לכם, שהזמינו אותי לשבת ב'מעלות', ובערב שבת פגשתי את ראש הישיבה חכם יהודה צדקה זצ"ל, הצעירים בשנות העשרים לא זכו להכיר אותו, איזו הנהגה היתה לו, איזו גדלות, איזו צדקות, הלכתי אתו בגאולה ברגל בלי מלוים ובלי שמשים, וסיפרתי לו שסידרו לי במעלות שבע דרשות ביום שבת, ומה אעשה עם קריאת התורה, ומוסף? אמר לי אתה פטור מקריאת התורה, זו חובת צבור, ומוסף תתפלל ביחיד, כי אתה מזכה את הרבים. ואז אמר לי: תשמע עצה טובה, תאמר להם בשיעור משהו קשה, סתירות בשלחן ערוך וכו', כדי שיראו מה עושים בישיבה, לא קוראים סתם דברים קלים, והכל מותר ואסור. לכן אני יאמר עוד קושיא, זה פלאי פלאים.

למה מרן לא חש

י. אם מרן חושש לדעת הסוברים שמצוות אין צריכות כוונה, מדוע סתם לנו בהלכות ברכות שאם לא כיון לא יצא ויחזור לברך, והלא לדעת הפוסקים מצוות אין צריכות כוונה, אם יחזור לברך תהיה הברכה לבטלה, ומדוע לא חשש לדעתם?

ספירת העומר דין מיוחד

ויש ליישב שלעולם מרן סובר לגמרי שמצוות צריכות כוונה, ורק בהלכות ספירת העומר יש סברא אחרת שלא צריך כוונה, כיון שכל המטרה היא הספירה, ולאחר שספר יצא, ואין נפקא מינה בכוונה, סוף סוף ספר היום כך וכך, וחסרון הכוונה לא עושה חסרון בספירה. זה תירוץ חדש. אחר כך ראיתי שכך כתב בחק יעקב.

כוונה נגדית

יא. יש ליישב עוד את מנהגנו שסופרים את העומר בברכה לאחר ספירת השליח צבור, על פי האמור בברכות (יב.) "פתח בחמרא וסיים בשיכרא", הגמרא הסתפקה במי שהחזיק כוס תה בידו והיה דומה ליין, אמר "ברוך אתה ה'" על דעת לברך בורא פרי הגפן, ולבסוף חתם שהכל נהיה בדברו, האם יצא ידי חובתו? וספק זה לא נפשט בגמרא. כתבו הרי"ף הרמב"ם והרא"ש ומרן השלחן ערוך (סימן רט סעיף א) שכיון שהוא ספק, ספק ברכות להקל, ויצא ידי חובה. והקשו תלמידי רבינו יונה שם, למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה, מה איכפת לי מה כיון בתחילת הברכה? ותירצו בשם רבינו שמואל, שגם למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה, אם היתה כוונה נגדית לא יצא ידי חובה, וכאן הוא כיון להיפך, לברכת הגפן. חילוק זה הובא גם בדברי התוס' סוכה (לט. ד"ה עובר) והרא"ש והר"ן והמאירי שם, שאם כיון בפירוש לא לצאת, לכל הדעות לא יצא. וגם בספירת העומר יש כאן כמו כוונה נגדית, שהרי בדעתו לספור אחרי ספירת השליח צבור, וכאילו כיון בפירוש שלא לצאת ידי חובה מהש"ץ, ואינו יוצא ידי חובה בעל כרחו. [א.ה. וכן כתב הרשב"א בתשובה ח"א (סי' תנח) חילוק זה לגבי ספירת העומר, שאם הצבור מכוונים שלא לצאת ידי חובה בספירת השליח צבור, גם למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה לא יצאו ידי חובה, וחוזרים וסופרים בברכה]. ואמנם דעת הרא"ה שאפילו עומד וצווח שאינו רוצה לצאת ידי חובה, הוא יוצא. אבל זו דעה יחידאה ואין צורך לחוש לה [א.ה. כן כתב מרן הבית יוסף סימן תקפט].

ברכות השחר

יב. כיוצא בזה כתב מרן השלחן ערוך (סי' ו סעיף ד), על מנהג האשכנזים שכל אחד מברך ברכות השחר, ועונים אחריו אמן, וחוזרים העונים ומברכים כל אחד ברכות השחר, וכתב מרן שאין לערער על מנהגם, כיון שהוא לא מכוין להוציאם, והם מכוונים שלא לצאת, אלא לברך בעצמם. והוא הדין בספירת העומר כולם מכוונים לברך ולספור בעצמם.

ברוך הוא וברוך שמו

יג. טוב שיענו "ברוך הוא וברוך שמו" על ברכת השליח צבור, ובזה מגלים דעתם שלא רוצים לצאת ידי חובה בברכתו, שהרי בברכה שיוצאים בה ידי חובה לא עונים 'ברוך הוא וברוך שמו', בין בקידוש בין בהבדלה, והלכה זו היא לכולם, בין מרוקאים בין שאר העדות.

עצה טובה

יד. ישנה עצה טובה שכל אחד יעשה תנאי בפירוש בתחילת ימי העומר, שהוא מכוין שלא לצאת ידי חובה בספירת השליח צבור או אדם אחר ששומע ממנו ספירת העומר, וכך בודאי שלא יצא ידי חובה גם לדעת רבינו זלמן, וכך יעשה בכל שנה בתחילת הספירה, ודי בזה. וגם תנאי זה הוא ממדת חסידות, כי מעיקר הדין לא יוצאים ידי חובה בספירת העומר של החזן אם לא כיונו לצאת.

כל אחד כמנהגו

טו. ולכן טוב להשאיר את המנהג שלנו שהשליח צבור מברך וסופר, ואחריו מברכים וסופרים כולם, כך כל אחד יודע כמה לספור. כי מי שמברך צריך לכתחילה לדעת מראש כמה הספירה, ועל דעת מה הוא מברך, והתימנים שנהגו אחרת, יכולים להמשיך במנהגם.

יעשו כולם אגודה אחת

טז. מה שמרן זצ"ל היה מזהיר תמיד שכולם יעשו אגודה אחת, כל העדות, המרוקאים התוניסאים והתימנים, כולם יעשו כדעת מרן שקבלנו הוראותיו, ואפילו אלף פוסקים חולקים עליו כמו שכתבו כמה פוסקים חשובים, כי מרן ממאתים רבנים נסמך, רבנים שהיו בדורו של מרן, כמו מהר"ם אלשיך, ורבינו חיים ויטאל וכו'. לכן מרן זצ"ל חתר כל חייו שכל העדות יעשו כולם אגודה אחת.

כולם כדעת מרן

יז. ובפרט לפי מה שכתב מרן הבית יוסף בשו"ת אבקת רוכל (סי' ריב) שכאשר מגיעים לעיר שנהגו בה כדעת איזה פוסק, אפילו אלו שהגיעו התרבו לאחר מכן, קמא קמא בטיל. ולכן מרן זצ"ל היה מורה לתימנים לנהוג כדעת מרן. למשל, מרן השלחן ערוך (סי' תקנא סעיף ט) כותב שלא לאכול בשר בתשעת הימים, וכן כותב (בסעיף יז) שלא לברך שהחיינו בבין המצרים, גם התימנים שנהגו להיפך בתימן, ישמעו למרן. וכי הם רוצים לחזור לתימן? בודאי שלא! גם אם הם ירצו לא יקבלו אותם שם... ויש לנו דין שההולך ממקום למקום ואין דעתו לחזור נוהג כמנהג המקום שהגיע לשם.

הכל לפי המסורת

יח. יש שינויי מנהגים בספרי התורה של התימנים, כגון שכותבים פצוע "דכא", ואצלנו כותבים "דכה", בזה יכולים להמשיך במנהגם, כיון שבזה אין זה נוגד את דעת מרן השלחן ערוך, רק זה ענין של מסורת, וכל אחד יעשה כמסורת אבותיו, וגם אנחנו יכולים לעלות לספרי תורה שלהם [ע' בשו"ת יחוה דעת ח"ו סי' נו].

ספרדי יתחמק

יט. אבל יש מנהג של חלק מהתימנים שחורטים את סימני הטעמים בספר תורה בברזל, כיון שבתימן נהגו שכל עולה לספר תורה קורא בעצמו, והיו עושים כן לעזור למי שלא בקיא שידע כיצד לנגן. אנחנו לא נהגנו בזה, ויש מחלוקת בפוסקים אם מותר לעשות כן, יש מדייקים מדברי הריב"ש שספר תורה כזה הוא פסול, ולכן ספרדי יתחמק ולא יעלה לספר תורה כזה.

המבטא הנכון

כ. אבל בודאי שהתימנים יש להם מסורת, כגון המבטא שלהם, דיברתי כאן בפרשת זכור, ואמרתי שהרב קוק כתב שהמבטא התימני הוא הנכון ביותר. אמנם אנחנו לא צריכים לחקות אותם, לנו יש את המסורת שלנו, אבל תימני שהיה מגיע למרן זצ"ל והיה עולה לתורה, מרן זצ"ל היה אומר לו: תברך כמנהגך. ורק מה שמרן הבית יוסף כתב בפירוש, צריכים לעשות כדבריו.

אשה לנשים

כא. הסבא רבי אברהם פטאל היה רב בחלאבּ, וכשהגיע לארץ פתח כותאבּ בשכונת נחלאות בירושלים, והוא היה חברותא של רבי מרדכי שרעבי בלימוד הקבלה, היום יש הרבה מקובלים מלשון 'מקבלים', מקבלים כסף... אבל הם היו לומדים קבלה. הרב פטאל היה ה'חסיד' הראשון של מרן זצ"ל, העריך אותו מאוד, אבל יום אחד הוא פנה לרב שרעבי, בטענה שחתנו לא יודע קבלה, והוא מבקש ממנו שילמד עמו קבלה, והרב שרעבי הסכים, וכך בכל יום לאחר העבודה בבית הדין, מרן זצ"ל היה בא הביתה, טועם משהו, לוקח שער הכוונות והולך ללמוד קבלה עם הרב שרעבי. מרן לא כתב על עצמו 'המקובל האלקי', הצניע את ידיעותיו בקבלה, "ואת צנועים חכמה", והרב שרעבי אהב את מרן מאוד. אשתו הרבנית לאה שרעבי היתה מוסרת שיעורים לנשים, חשוב שאשה תדבר לנשים, וזה עדיף מאיש שידבר לנשים, בפרט אם השיעור הוא קבוע, צריך שרבנית תמסור את השיעור. כשמרן זצ"ל היה במצרים היה מוכרח למסור שיעור לנשים, ולכן הביא את האמא הרבנית ע"ה, ובמשך כל השיעור הסתכל עליה. הרבנית שרעבי היתה בקיאה ודעתנית, ואמרה לנשים להדליק נרות שבת ואחר כך לברך, אבל הרב שרעבי תיקן אותה, ואמר לה לעשות כמו שכתוב ביביע אומר, לברך ואחר כך להדליק, ומי שעושה להיפך, זו ברכה לבטלה לדעת מרן.

'חכם' כמו 'מצה'

הרב פטאל היה מתפלל בבית הכנסת ברחוב בצלאל 33, ואז היו שם עמי ארצות שלא ידעו כלום ממש, השליח צבור היה מתפלל, והם היו אומרים: "ברוך מודים". כשהייתי קטן התפללתי שם, ונבהלתי לראות איך שבספירת העומר לאחר שהשליח צבור היה מברך וסופר, היו כולם מצביעים על החזן ואומרים: "כמו שאמר חכם". כמו שאנחנו אומרים בליל הסדר "מצה זו שאנו אוכלים"... היו יוצאים ידי חובה מדין שומע כעונה.

עשה והצליח

מרן זצ"ל כאב לו לראות כמה הם עמי ארצות, וביקש מהסבא שילמד אותם, והוא טען שהם לא יודעים עברית, כי היו עולים חדשים, אמר לו ללמד אותם עברית. וכך עשה הסבא הרב פטאל, במשך תקופה בין מנחה לערבית עשה להם קורס בעברית, ולימד אותם לקרוא, עד שלאחר מכן ידעו כולם להתפלל. היום בודאי כולם שם חכמים ויודעים לקרוא ולהתפלל, ולספור ספירת העומר כראוי.