שיטה לשיפור איכות החיים: מקד את הפוקוס אל הטוב והיפה

בפרשתנו אנו קוראים בארוכה על תופעת הצרעת, נגע מסוג מסוים המופיע, כדברי חז"ל, אך ורק כעונש על דיבור לשון הרע על הזולת. אין זו מחלת הצרעת הקיימת כיום והודברה כמעט לגמרי, אלא נגע מיוחד שמגלה את הרוע הפנימי של דובר לשון הרע. יש שפירשו את המילה 'מצורע' כרומזת על 'מוציא רע' הוא מוציא כביכול את הכביסה המלוכלכת החוצה, את הדברים האמורים להישאר מוסתרים. לכן גם הרעלים שלו יוצאים החוצה.

אבל יותר נכון לומר שהוא מוציא את הרע של עצמו... 'כל הפוסל במומו פוסל' לא אחת אדם מגנה או מוצא את הגנאי בזולתו בנקודות התורפה שלו עצמו. הזולת מזכיר לו את חולשותיו והוא מחפה על עצמו בכך שהוא מגנה אותן...

זהו אולי מה שמכונה בלשון חז"ל 'בעל לשון הרע'!

במקרים בהם אדם כן מתכוון לדבר רע על זולתו באופן מגמתי, כשהוא משתמש בהוצאת דיבה כנשק נגד הזולת – גם החברה שופטת אותו בחומרה, גם המשפט האזרחי ידרוש ממנו פיצוי.   

ביחס לאדם כזה צריך להשתמש בהרתעה חמורה, וזה אכן מה שנעשה גם בדין התורה כאשר הוא מגיע למצב של 'מצורע מוחלט' כזה שאינו מקשיב לאיתותים – ויש צורך לבודד אותו לחלוטין מהחברה עד שיפנים את עובדת היותו אלמנט מסוכן...

פטפטת

אולם לפעמים הנטיה לדבר לשון הרע איננה מגיעה ממקום של רוע. היצר של דיבור רע על הזולת אינו יצר פיזי, ולדעת חז"ל איננו יצר כלל, להוציא מקרים של נקמה או של מלחמה - הדיבור על הזולת הוא במקרים רבים חלק ממערכת של פטפטת – וכיום גם תכתובת – שממלאה חלל של ריק.

לכן, כפרת המצורע בהבאת קרבן של ציפורים המצייצות ומפטפטות ללא מעצור, כהקבלה וכהמחשה לשורש החטא שלו. במקרים רבים מעצור לפטפטת יצמצם למינימום את הלשון הרע שאנו מדברים.

הצורך לפטפט את עצמנו לדעת הוא רצון להתבטא, לתקשר, להיות מעורב... ולמרבה הצער לעיתים קרובות אנו פועלים בדיוק להיפך. את הכח של תקשורת בין אישית אנו מנצלים לפירוד וריחוק וזה חלק מחומר החטא.

הפתרון ליצר הפטפוט הוא מילוי פנימי. ככל שאדם יותר בעל תוכן הינו נזקק פחות לפטפוטי סרק, גם אם הוא צורך תקשורת בינאישית הוא ימלא אותה בתכנים.

מעשה ברוכל

מעבר לכל, הדרך האמיתית והמוצלחת לחסל את תופעת הלשון הרע הפושה בינינו, וצוברת תאוצה ועוצמה בעידן הרשתות החברתיות והוואטספ– נמצאת בדרכו ושיטתו של הרוכל המפורסם בחז"ל שהכריז על סחורתו ומרכולתו כי הינו מוכר סם חיים, ולכשנתבקש לספק את הסחורה – 'מכר' את הפסוק 'מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב – נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה'.

מה חידש אותו רוכל ומה הלהיב את השומעים ביניהם אנשים נכבדים כרבי ינאי, האמורא המלומד?

הרוכל ניצל את יצר הביקוש ל'מציאות' ולמתנות הקיים אצל כל אדם והוא מנסה להעביר מסר של סחורה אטרקטיבית במחיר אפסי. האם הוא סיפק את הסחורה? הכיצד?

הרוכל הצביע על שמירת הלשון ונצירת השפתיים כאמצעי לאיכות חיים! הוא לא מתכוון להציע חיי עולם הבא, וגם לא להבטיח 'שכר' בעולם הזה –הוא פשוט מלמד על רגל אחת שיטה לשיפור איכות החיים.

דומנו כי ניתן לכלול בהצעתו לא רק את המחסום לדיבור השלילי. זהו רק הצעד הראשון. האדם מחפש נושאי שיחה ומימוש של הדיבור שלו. לשם כך הוא מייצר חדשות ומנקז פסולת כדי ללעוס אותה ולהעלות גירה.

ברגע שהוא יסור מהרע הזה הוא יתחיל לראות את היופי והטוב שבסובב והם ישמשו לו נושאי חוויה ושיחה. זו כוונת המשך המסר של דוד המלך בתהילים אותו משווק הרוכל. 'סור מרע ועשה טוב'!

יש המון סיפורים יפים מסביבנו. יש גם המון דברים שבמבט מעמיק הינם יפים ונאצלים, כשהאדם יכוין את הפוקוס אל הטוב היפה והנאצל הוא ימצא בהם את השיח החיובי, ובסופו של דבר ימצא את היפה והנאצל גם בעצמו!

משהו ליום העצמאות

בסקרי שביעות רצון של התושבים נמצאה לאחרונה מדינת ישראל במקום גבוה. בסקרים פנימיים נמצאו תושבי ירושלים בעלי שביעות רצון ממצבם בחיים בסביבות 80% זהו נתון מדהים ביחס לעיר שמצבה הסוציואקונומי לא גבוה ומצבה הבטחוני לא מי יודע מה...

ללמדך ששביעות רצון היא מושג סובייקטיבי, המבט של האדם על המצב ועל הסובב תלוי בנקודת ראות – מה נקרא בספרות היהודית 'עין טובה' הוא מבט חיובי על הסובב ועל עצמי.

(צילום: shutterstock)

וסיפור קטן על היופי שבעולמנו

וסיפור קטן של שינוי מבט והטוב והיפה שבעקבותיו. גברת אחת שעמדה בתור בקצביה נוכחה כאשר ני נערים – ילדים באו 'לערוך קניה', הקצב ביקש את רשותה להקדים אותם בצי'ק צ'אק, הוא אסף שאריות שומן וקצוות בשר מכל הסוגים ארז את הכל בשקית הגיש להם ואמר 'אני רושם בחשבון' תוך שהוא פותח את הכרטסת שלו. הגברת נדהמה, על כאלו בדלי שומן ושאריות הוא גובה מהם כסף?

בשבוע הבא היא השתדלה לבא באותו יום ואותה שעה בהשערה שיבואו באותו זמן, היא אכן צדקה ושוב חזר המחזה על עצמו. היא חיכתה שיסיימו והביעה את פליאתה בפני המוכר והלה חשף בפניה את הסיפור. אמנם של ילדים אלו היתה לקוחה טובה שלי, לימים חלה האב ולא היה בידם לשלם לא את החובות שחבו לי ולא את הקניות שהמשיכו לקנות. במשך תקוה ארוכה ספגתי את העלויות עד שלא יכולתי לעמוד בכך... אולם גם היום גברתי, אינני גובה מהם כסף אני רק 'רושם' כביכול כדי שתהיה לאם הרגשה טובה...

הגברת נדהמה מהשיפוט השלילי שלה... וגם ממצבה של המשפחה ומאצילותו של הקצב...  היא הוציאה את פנרס הצ'קים שלה ובקשה החל מהיום לספק למשפחה 2-3 עופות בשבוע על חשבונה.

את הסיפור קראתי בספר שציטט ספר אחר וסליחה שאינני זוכר את שמותם. המחבר כותב שידידו שמע מהאשה את הסיפור, ומיד הציע לרכוש ממנה את הזכות. הוא רוצה להיות זה שתורם למשפחה... ואז אומרת לו הגברת מעניין שאתה האיש השמונה עשר ששומע את הסיפור ומגיב באותה צורה, ובכל שבוע אני מוסיפה משפחה אחרת למעגל הנתמכות...

האשה הזו היתה יכולה ללכת עם דעתה השלילית על המוכר, אולי גם לספר זאת לאחרים, ולהמשיך מעגל של רוע וחשדנות שוא. היא בחרה לבדוק מתוך אמונה בטוב, והיא בחרה שוב להמשיך את מעגל הטוב – וזכתה להיות איש חפץ חיים אוהב ימים לראות טוב... נצור לשונך מרע... סור מרע ועשה טוב.

הטור מעובד מכתבי הרב מנחם יעקבזון לע"נ מנחם ורחל שרעבי ז"ל.