הטור של אורטל קפטן: כך ברחתי מהפגישה עם חברתי

השבוע פגשתי חברה שזמן רב לא נפגשתי איתה. שוחחנו קצת על החיים ועל החברות. והחלפנו מידע על יעל, על אבישג... עד שהגענו לאחת החברות, שהיתה קרובה מאד לשתינו – מיכל.

"מה עם מיכל?", היא שאלה. לרגע היססתי. לענות? לא לענות? ידעתי שחתול שחור עבר ביניהן. אנחנו לומדים בבית את הנושא של שמירת הלשון, וזה סוג של פרוייקט עבורנו. מיד הבנתי שאני בבעיה. לא לענות על השאלה שנשאלתי – לא שייך, ומצד שני אם אענה, בוודאי אפול ברשת.

הקב"ה שמע את ההתחבטות הקשה מתוך נבכי הלב שלי, וזימן לי שיחת טלפון מבעלי, שהיה אמור לקחת אותי לנסיעה משותפת. ידעתי שזה אות משמיים, בגדר "הבא ליטהר מסייעין לו. "איפה אתה?", שאלתי, והוא ענה: "מגיע עוד 20 דקות". 20 דקות זה המון זמן, הרהרתי לעצמי. אם אמשיך לעמוד איתה כאן 20 דקות לא יהיה לאן לברוח מהלשון הרע הזה. "עוד 2 דקות?" שאלתי, "מעולה, אני מתקרבת לצומת". "עוד 20 דקות, לא 2 דקות", הוא צועק.

"כן, הבנתי. 2 דקות אני מגיעה". ניתקתי את השיחה, שלא תשמע אותו בטעות ותבין שאני מנסה לברוח לה. "להתראות יקירתי, אני חייבת לרוץ. בעלי מחכה לי. היה לי כל כך כיף לפגוש אותך, חייבים להיפגש שוב". נפרדנו לשלום. התקדמתי לעבר התחנה ממנה היה אמור לאסוף אותי בעלי. נשמתי לרווחה. הרמתי עיניים לשמיים, ואמרתי: "ריבונו של עולם, תודה שמנעת ממני להיכשל במה שציווית בתורה הקדושה: "כי יהיה באיש נגע צרעת". בעבור מה? בעבור לשון הרע! אנחנו עלולות לפעמים להפוך את האחר למצורע, כי סיפרנו עליו דברים שבכוחם להרתיע את הזולת. כמה פעמים דברים שמתפרסמים מתבררים ככאלה שאינם נכונים?!

בפרשותינו המחוברות תזריע-מצורע, הנושא המרכזי, שתופס מקום מכובד מאוד בפרשה, הינו איסור דיבור לשון הרע ורכילות.

מאמרי חז"ל רבים נכתבו אודות האיסור של לשון הרע, שמחריב כל חלקה טובה בין חברים, משפחה, מכרים, דודים, אנשי ציבור, ובכלל – בין אדם לאדם. לעיתים הנזק כל כך חמור, עד כי אינו ניתן לשיפור.

בפרשתנו נאמר: "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת וכו'". חסד עשה הקב"ה עם עם ישראל. אדם שנכשל בדיבור אסור – מיד היה מופיע נגע בקירות הבית, כדי לעורר אותו לשוב מדיבוריו ולתקן. אם עשה תשובה – מוטב, ואם לאו, היו הנגעים מתפשטים על בגדיו. אם עשה תשובה – מוטב, ואם לאו, באים הנגעים על גופו. "זאת תהיה תורת המצורע". היה המצורע מסוגר מחוץ למחנה עד אשר יטהר. ובחלוף שבעה ימים שב אל המחנה.

מה קרה? מה כל כך נורא? על מה המהומה? בסך הכל אמרתי על חמותי: "היא בלתי נסבלת".

בסך הכל סיפרתי לבעלי שיוני הבן הקטן שלנו שיגע אותי היום והתחצף. מה קרה? זה הבן שלי! אסור לי לומר מה שאני רוצה?

בסך הכל אמרתי על הבוסית שלי: "היא לא אנושית", או "היא עפה על עצמה". מה חטאתי ומה פשעתי?

כולנו מכירות את נקודות ביקורת האבטחה בכניסה למרכזי הקניות. השאלה הקבועה על ידי המאבטח היא: "יש עליך נשק?". ניר, בעלי, נוהג לענות: "כן. הפה שלי הוא הנשק הכי כואב והכי מסוכן".

כמה שזה נכון! לפעמים אנו זורקות מילים לחלל האוויר מתוך כעס או הקפדה או פגיעה, כתגובה אמוציונאלית למה ששמענו שדיברו עלינו או העלילו עלינו, וזאת מבלי לברר ולהבין האם הדברים נכונים ואם יש בהם ממש.

רגע לפני שאנו מגיבות, צריך לזכור שבבדיקת מרבית המקרים, פני הדברים אינם דומים בכהוא זה לצורה שבה הם צוירו כלפינו, ובכל זאת גרמו לנו להגיב באופן חריג ולא נעים.

"מי האיש החפץ חיים... נצור לשונך מרע...".

לפני כחודשיים עשו לי סיור באחת מרשתות התקשורת, וכשחלפתי על פני אחד החדרים ראיתי בחורה צעירה ולצידה מונח פתק: "כאן לא שומעים ולא מדברים לשון הרע ורכילות".

התפעלתי מאוד. נגשתי לשאול אותה האם יש בזה תועלת ואנשים אכן נמנעים מלשתף אותה ב"דברים החמים". היא חייכה ואמרה: "לא רק שזה עוזר, אלא בזכות הפתק מתקיים כאן מידי יום שיעור של רבע שעה בהלכות שמירת הלשון של החפץ חיים".

חשוב שנזכור את המדרש הידוע: אמר הקב"ה: "כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם. שתהיו אוהבים זה את זה, מכבדים זה את זה, ויראים זה מזה". כולנו בניו ובנותיו של הקב"ה, ואין אב או אם המסוגלים לראות את בניהם או בנותיהם במריבה או סכסוך, ועל ידי כך מדברים האחד על השני דברי גנאי. כמה צער גורם הדבר להורים שכאלו.

אם כן, נאזור כח להתגבר על יצר הדיבור. נדבר טוב האחד על השני, ולא נמהר לחרוץ גורלות בעקבות שמועות כאלו ואחרות, שבסופן מתבררות כאי הבנה אחת גדולה. וממילא נעשה נחת רוח לאבינו שבשמים.